פרק 55: אחות

תחושות קשות שנחנקו בתוכה במשך חודשים ארוכים צבאו על הדלת שהיא נעלה מבפנים. אפרת החזיקה אותן בכוח. לא זה הזמן. אולי אחר כך. אולי בערב, אחרי שהאחיינים שלה ירדמו.

"הם כל כך מתוקים, שלושתם." היא אמרה לאחותה.

מיכל הרימה אליה מבט קצת מופתע. "עושה טוב לשמוע. אבל, רגע, את לא מתכוננת לעמוד כל הזמן!"

"אני צריכה את החלון."

"אז אביא לך כסא."

מיכל יצאה וחזרה אחרי רגע עם כסא מהמטבח. "תזהרי לשבת בלי לגעת כי אולי יש עליו קורונה."

"את צוחקת?"

"בטח שאני צוחקת. על החיים ההזויים שלנו, לא עליך. את צודקת שאת נזהרת." מיכל התיישבה בקצה הנגדי של החדר, על הרצפה בפינה שליד הדלת. "איך את מרגישה באמת?"

"די טוב, ברוך השם, הו!" עוד מהמשמעות של מה שסיפרה לה מיכל לפני כן, חלחלה פתאום לתודעתה של אפרת. "כנראה שאמא לא תוכל להיות איתי בלידה, כי היא עדיין תהיה בבידוד. רק עכשיו אני קולטת!"

"אוי. חשוב לך שהיא תבוא?"

"מאד." אפרת נשענה על הקיר בתחושת אשמה. היא ראתה כמובן מאליו שאמא שלה תסע ללוות אותה ללידה, אבל היא מצידה אפילו לא התקשרה להתענין באמא שלה כבר יותר משבוע. "מאד מאד. כל הזמן אני פוחדת כל הזמן שמשהו רע יקרה לתינוק, או לי."

"יהיה הכי טוב, בעזרת השם!"

"אמרה הנביאה."

"אמרה האחות שמתפללת בשבילך כל יום."

"באמת?"

"לא. בשקר." מיכל חייכה אליה, "מה חשבת? בטח שבאמת."

אפילו אני לא מתפללת בשבילי כל יום.

אפרת העבירה לשון על שפתיה. כמובן שהיא מתפללת, שחרית ומנחה, היא אומרת את נוסח התפילה, אבל רק לפעמים היא גם מצליחה לבקש במילים שלה שהכל יעבור בשלום.

זו טפשות נוראה מצידה, היא יודעת, אבל בכל זאת היא לא מצליחה להתגבר על התחושה שגם אם תתפלל, כל דבר רע עלול לקרות. גם לפני הלידה הקודמת היא התפללה.

"קשה לך מאד עם יוכי?" שאלה את מיכל.

"נראה לך שאולי לא?"

"לא התכוונתי לצער על המצב שלה, אלא ליום יום איתה."

"אני כבר לא כל כך יודעת להפריד בין זה לבין זה."

אפרת הנהנה בהקשבה.

"יש זמנים שהיא לגמרי רגועה, עסוקה עם עצמה בנעליים של הבובה, או בגלגלים של העגלה." הוסיפה מיכל, "אבל לפעמים היא בוכה נורא, ואני לא מצליחה להבין אותה."

במטבח פרץ אפרים בבכי. מנחם הרגיע אותו. דידי צעק משהו. כסא נפל.

דלת החדר שבו היו שתיהן נפתחה באיטיות. דידי נכנס לחדר. "יוכי כל הזמן מציקה לי." הוא אמר.

"אז תגיד לאבא."

"אמרתי לאבא."

"מה הוא אמר?"

"שאין מה לעשות."

"דידי, חמוד. אבא שומר עליכם עכשיו. מה שהוא אומר – אז זהו."

"אבל היא מציקה לי."

מיכל הושיטה לו ידיים. "חיבוק יעזור?"

"לא."

"אז אפילו. בוא לקבל חיבוק גדול."

דידי נשמט לבין זרועותיה. מיכל מעכה אותו בחיבוק חזק. הוא צחק.

ליד החלון מצמצה אפרת כדי להעלים את הדמעות. מה יש לה היום. בכל מקום היא רואה את התינוקת שהבת שלה הייתה יכולה להיות עכשיו. יום אחד גם היא תחבק ילד שלה?

אסור לה להטיל בכך ספק.

"איך קוראים לגננת החדשה שלך?" היא שאלה את דידי.

"לאיזה גננת?" הוא שאל באיטיות.

"החדשה, של השנה."

"יש לי שלש גננות חדשות."

"אז תגיד איך קוראים לכולן."

"רחלי ונעמה ומאירה."

"אתה אוהב אותן?"

הוא העווה את פניו. מיכל צחקה.

"דידי!" מנחם קרא מהמטבח. "בוא לכאן!"

דידי טמן את ראשו בחיקה של מיכל.

"דידי!" קולו של מנחם נשמע שוב.

"אבא קורא לך, דידי." אמרה מיכל.

"אבל בגללו יוכי כל הזמן מציקה לי."

"לא מדברים ככה, דידי! אתה צריך לשמוע בקול אבא." מיכל ניתקה אותו ממנה. "לך עכשיו למטבח."

הוא משך בכתפיו בסרבנות.

מיכל קמה. "אתה צריך ללכת, מתוקוש." היא אחזה בידו, ויצאה איתו מהחדר למרות מחאותיו.

אפרת שמעה אותו מתלונן במטבח, ואת מנחם ומיכל משוחחים ביניהם. עגלת הבובה נחבטה ברצפה. יוכי החלה לצרוח.

הטלפון של אפרת צלצל. משהו ניתר בתוכה. היא הזדרזה להרים. השיחה התנתקה. צינתוק. מה יהיה?

העמותה אליה פנתה לעזרה, נתנה לה מספר טלפון של נציג אחר של מהחברא קדישא. בשבוע שעבר היא דיברה איתו והוא הבטיח שיחזור אליה בהקדם וייתן לה מידע מדויק על מיקומו של הקבר של הילדה שלה.

על המדרכה בחוץ מיהרו אנשים, וכלי רכב נעצרו ברמזור. אפרת צפתה בהם בלי להבחין בדבר, מחשבותיה נודדות שוב לאחותה. 

מיכל מתמודדת עם משבר בלתי אפשרי. הייתה זו טעות לקוות שהיא תהיה מסוגלת להקשיב לה היום.

אבל זו לא הייתה טעות לבוא.

רגעים ארוכים עברו עד שמיכל חזרה לחדר.

"הלוואי שהייתי יכולה לעזור לך." אמרה לה אפרת.

"רק השם יכול." מיכל התיישבה שוב היכן שישבה קודם, והעבירה יד על מצחה. עיניה פגשו באלה של אפרת. "זה כאילו שהחיים שלנו התרסקו."

"זה מה שאת מרגישה?"

"כן."

במטבח שככו בהדרגה צרחותיה של יוכי. אפרת יכלה לדמיין אותה בתנועה הקבועה, מתעסקת עם גלגלי העגלה, ונרגעת מהסיבוב המונוטוני שלהם.

"דאגתי מאד גם לדידי." מיכל פלטה פתאום. "שמת לב איך הוא ענה לך כששאלת אותו מי הגננת שלו? הוא שאל אותך איזו גננת. ילד אחר היה מבין מיד שהכוונה לגננת העיקרית של הגן. יש לו כזה קטע שהוא מגדיר כל דבר עד הסוף, זה דומה לדפוס התנהגות של אוטיסטים בתפקוד גבוה. אבל באבחון אמרו לנו שהוא בוודאות לא על הרצף. רוב הבעיות שלו יושבות על קושי רגשי, וזה הרבה יותר ניתן לטיפול."

"הוא מקסים, דידי."

"גם איתו קשה מאד לפעמים. נס שהלימודים כבר התחילו." מיכל יישרה את רגליה. "אני מסודרת עם סגרים, אפרת. שני ילדים בחינוך מיוחד. מצידי אפשר לסגור את מערכת החינוך בכל רגע נתון."

אפרת חייכה. "איך באמת הגן של דידי?"

"עושה רושם טוב, ברוך השם. עדיין קשה לדידי להפרד בבוקר, אבל נראה לי שטוב לו."

"ויוכי?"

"גם הגן שלה נראה בסדר." מיכל נאנחה. "היא בינתיים בוכה בכל פעם שהיא מגיעה, ולא משתפת פעולה. הייתי רוצה להבין איך בדיוק הם עובדים שם, אבל רק אחרי החגים יהיו ישיבות עם הצוות."

אפרת הנהנה בהקשבה.

"אני רוצה לדעת איך לקדם אותה בבית. צפיתי שעות בהדרכות של אנשי מקצוע, אבל זה ממש לא כמו לקבל הדרכה מותאמת בצורה אישית. למשל, המשחק של הצבעים ששחקתי בו עם הילדים היום. עבדתי איתו לפי סרטון שראיתי, אבל יכול להיות שיוכי צריכה משהו אחר." מיכל כרכה סביב כף ידה את שולי הבנדנה שלבשה. "אולי אני צריכה להפסיק לנסות, ופשוט להיות עם הילדים אחרי הצהרים כרגיל, כמו שהייתי לפני כן."

"אבל למה? דווקא היה נראה לי שהמשחק מקדם אותה."

"כי אני בסיר לחץ ואני צריכה להרפות. אני צריכה לשמור את הכוחות שלי בשביל הילדים האחרים, ובשביל עצמי ובשביל מנחם. מנחם אומר לי את זה כל הזמן. זה נכון, אבל איך אני..." קולה נשבר. "אני באמת נגמרת, אפרת. חייבת להיות דרך שאפשר להגיע ליוכי. הרי יש כאלה שהצליחו לרפא את האוטיזם."

אפרת ידעה על מה מיכל מדברת. היו מקרים בודדים כאלה. זוג הורים בשם קאופמן הצליח לרפא את הילד שלהם מאוטיזם באמצעות טיפול במשחק בשיטה מסויימת שהם פיתחו. לאחר מכן הם פתחו בארצות הברית מכון להדרכה לעבודה בשיטה הזו, שיטת האופשן. אבל המציאות הוכיחה שאף אחד מההורים האחרים שאימץ את השיטה, לא הצליח להביא את הילד האוטיסט למצב רגיל.

יש גם עדות של אמא שחילצה את הילדה שלה מאוטיזם דרך טיפול בשיטה ההתנהגותית, ועוד סיפורים בודדים פה ושם. המשותף לכל הסיפורים הוא שהמהימנות שלהם מוטלת בספק.

גם הספר 'ילד הסוסים' שמיכל השאילה לה בשעתו, סיפר על ילד אוטיסט שהוריו הצליחו לפרוץ מחסומים רבים ולהגיע איתו לתקשורת. אבל שם הילד האוטיסט כן נשאר עם מאפיינים ברורים של אוטיזם.

"נראה לי שאם באמת אקדיש לה את כל הכוחות, אני אמצא את הדרך להציל אותה מהדבר הנורא הזה." אמרה מיכל. "כשהיא צורחת ולא רוצה שום דבר, אני מרגישה כאילו היא קוראת לי. היא מחכה שאני אצליח למצוא את הדרך אליה."

מיכל נראתה שבורה כל כך. ליבה של אפרת נחמץ. "את באמת חושבת ככה?"

"אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל אני מאמינה שזה מה שהיא באמת רוצה. אני רק לא יודעת אם יש סיכוי שאצליח למצוא אליה את הדרך." היא הרימה עיניה לאפרת, "מה את חושבת?"

"שאם לא הקורונה, הייתי מחבקת אותך."

מיכל חייכה אליה בדמעות. "אני זוכרת כל הזמן שגם את בתקופה קשה. רק שבעצמי אני בכזה מצב, שאין לי כוחות לכלום. איך את מרגישה באמת?"

"די בסדר."

"נראה לי שזו סוג תקופה שהצער על התינוקת שנפטרה הוא עדיין מאד חזק, ויש גם חרדה חזקה, ועם הכל גם תקוה גדולה."

"משהו כזה."

הכי קשה לי עכשיו עם דובי.

"ממש אכפת לי בשבילך." אמרה מיכל.

"אני יודעת." אפרת נשענה על הקיר.

"למנחם מאד קשה." פלטה מיכל.

"הוא דווקא נראה רגיל."

"כי ככה הוא, הוא מתפקד כאילו אין כלום. אבל אם הוא קורס – אז הוא קורס."

עד היום מיכל אף פעם לא שיתפה אותה במה שבינה לבין בעלה. אפרת היססה ואז החליטה לשאול: "הוא קרס?"

"היו לנו תקופות קשות." מיכל השתהתה לפני שהמשיכה. "זה לא רק הצער על יוכי, זה כל מה שנגרם ממנו. מנחם נכנס למצוקה בגלל המצוקה שלי. הוא חשב שאני צריכה לשמור יותר על איזון, ולי היה נראה שלא הגיוני מצידו לצפות לזה. לקח לי זמן לקלוט שהוא באמת באמת לא יכול להכיל את הצער שלי."

"מה זה אומר?"

"זה גומר אותו. בהתחלה חשבתי שפחות אכפת לו מהמצב של יוכי, עד שהבנתי שהוא פחות מבטא את מה שהוא מרגיש, וגם שהוא עלול להתמוטט מכך שאני בכזה צער עמוק, אז התחלתי ללכת לטיפול."

"טיפול זוגי?"

"מה? מה פתאום! אנחנו לא צריכים שמישהו יתערב לנו. אני הולכת לטיפול בעצמי, כדי שהצער שלי לא יתנקז רק אל מנחם. אני צריכה שעוד מישהו יקשיב לי ויעזור לי להרים את עצמי ולחשוב איך להתמודד עם כל הדבר הזה."

אוטובוס צפר בחוץ. מהמטבח נשמע קולו של אפרים, שר לעצמו.

"אבל זה לא לוותר?" שאלה אפרת.

"על מה?"

"על השיתוף עם מנחם. את לא רוצה לשתף אותו במה שאת מרגישה?"

"אני משתפת אותו בכל, אבל עם פחות טעינות רגשית." מיכל חשבה לרגע. "זה בעצם להיות פחות תלויה בו. בהתחלה לא קלטתי שאני נורא מכבידה עליו. הוא היה צריך להתמודד גם עם הצער שלו על יוכי, וגם עם זה שאני נגמרתי ושהייתי זקוקה כל הזמן לתמיכה ממנו."

היא כנראה זיהתה את השאלה בפניה של אפרת. "מה?"

"תמיד אומרים שבזמני מצוקה בני זוג תומכים אחד בשני."

יוכי צעקה במטבח, מנחם דיבר אליה בקול מרגיע.

"זה נכון." אמרה מיכל, "שלא תחשבי, זה נכון גם אצלנו. אבל לא כל אחד לא יכול לתמוך תמיד. מה שעזר לי לקלוט את זה, היה איזה ספר, שקראתי כבר מזמן, ועכשיו כשהתחלנו להסתבך, קראתי אותו שוב. הוא ממש עזר לי להבין מה קורה לנו. מענין אותך?"

"איזה ספר זה?"

"ספר על זוגיות. כבר מזמן רציתי להציע לך אותו, ושכחתי."

צעקותיה של יוכי הפכו לבכי. מיכל קמה.

"את יכולה לקחת את הספר בעצמך." אמרה במהירות. "הוא נמצא בארונית בסלון, הארונית הימנית, בצד שהכי קרוב לקיר."

היא מיהרה אל המטבח. אפרת שמעה משם את יוכי צורחת ואת דידי מתייפח. מישהו – כנראה אפרים – דפק עם כף על השולחן. 

מנחם ניסה להרגיע את דידי, ומיכל דיברה אל יוכי.

אפרת נכנסה לסלון. שורה של ספרי קריאה ועיון הייתה במדף האמור, בצד הסמוך לקיר היה ספר שלא הכירה. עליו מיכל דברה?

מצחה התקמט כשראתה את השם המוזר שעל השדרה השחורה של הספר. היא משכה את הספר החוצה.

צרור דפים מודפסים שהיו מקופלים בסמוך אל הספר, נשלף גם הוא, והתפזר על הרצפה.

אותיות שחורות גדולות נראו בכותרת שעל הדף הראשון שבערימה:

איך תתמכו באישה אחרי לידה שקטה?