פרק 56: נורמלית

 עיניה של אפרת התרחבו בשעה שרצו על פני השורות.

אישה שנמצאת אחרי לידה שקטה וחוותה אובדן של תינוק, נמצאת בסערת רגשות גדולה ובמצב רגיש מאוד. מנעד הרגשות לאחר לידה שקטה הוא רחב מאוד ונע בין תסכול, כעס, עצב, רגשות אשמה, ייאוש, דיכאון, ולעתים גם הדחקה. אחד מהקשיים הגדולים ביותר בחוויית הלידה השקטה הוא חוסר התקשורת עם הסביבה וחוסר היכולת של הסביבה להכיל את הרגשות העזים והעצב הגדול..

תינוק שנפטר הוא עולם ומלואו עבור הוריו.

העצב והאבל על אובדן תינוק הוא ממשי ביותר עבור ההורים ובמיוחד עבור האם שנשאה את התינוק בתוכה. אובדן של תינוק עבור הוריו הוא אובדן של עולם ומלואו, חיים שלמים שלא יתקיימו, חוויות, ציפיות, תקוות והרבה אהבה שאין למי להעניק. ההורים הספיקו להיקשר לתינוק ולאהוב אותו, ולעומתם בני המשפחה והחברים אינם חשים את אותו הכאב. מתוך הפער הגדול הזה נולד חוסר היכולת של הסביבה להבין ולהכיל את רגשותיהם של ההורים ובייחוד את רגשותיה של האם. שחייה נעצרו באחת ולעולם לא ישובו להיות כפי שהיו.

אפרת התנשמה בשקט, זה בדיוק כך. בדיוק בדיוק כך.

חייה נחלקים לחיים שלפני הלידה השקטה, ולאלו שאחריה. היא מתקשה לשמוח, להיות אופטימית, ואינה מוצאת טעם לחייה. היא חושבת בכל רגע על התינוק שלה. היא נזכרת בו וברגעי הפרידה שלה ממנו, ועדיין נדרשת להמשיך בחייה כרגיל, לעתים אף לשוב לעבודה ולשגרת החיים הרבה לפני שהיא מסוגלת לכך נפשית ופיזית. כל גורם בסביבתה שמזכיר לה את התינוק שאיבדה מקשה עליה מאוד, וגורם לה להסתגר ולהתרחק מכולם. האנשים בסביבתה מנסים בדרכם לעודד ולחזק. משפטים כמו: "הכל לטובה", "תתחילי שוב מחדש", "עוד יהיו לך ילדים", נאמרים מתוך כוונה טובה, אך יוצרים כעס גדול ומובילים לריחוק נוסף. בעיני האם שאיבדה את ילדה אין דבר שיכול להוות תחליף או פיצוי על שאיבדה.

אפרת בלעה את רוקה. ברור שאין תחליף ושאין פיצוי. והיא צדקה, היא לא משוגעת שכך היא מרגישה. זו תחושה הגיונית. זה גם מה שנשים אחרות חשות.

איך תתמכו באישה אחרי לידה שקטה?

ראשית יש להתחיל בהבנה שזהו מצב שלא ניתן לתקן, ולכן אין טעם לנסות ולפתור את הבעיה בדרכים שונות. עליכם לגלות רגישות רבה לכאב ולאבל, להכיל אותם ללא תנאי ולאפשר לאם האבלה להיות עצובה, להתאבל ולכאוב.

הנה, זה מה שהיא התחננה לדובי שיבין.

כל כך הייתה זקוקה לו, שיבין את הצער הנורא שלה, שלא יאשים אותה שהיא עדיין מתאבלת.

להיות שם בשבילה.

זה נשמע פשוט אך זהו דבר שדורש רצון וכוח.

הכלה, הקשבה ותמיכה מתבטאות ביכולת שלכם להיות נוכחים גם במצבים קשים ומביכים. ההבנה שאין צורך לעשות דבר אלא פשוט להיות שם, תקל עליכם את ההתמודדות עם הסיטואציה. בניגוד לתפיסה הרווחת שאנשים זקוקים למרחב בעתות משבר, תחושת הבדידות היא קשה מנשוא. אלא אם כן נתבקשתם במפורש ללכת, הנוכחות הפיזית שלכם תסייע בהקלה על הכאב.

דובי היה איתה בשבועות הראשונים. הוא ממש החזיק אותה אז, נפשית.

ומיכל, גם אחרי שאפרת חזרה לביתה, בירושלים, מיכל הגיעה כמה פעמים לבקר, והתקשרה לעיתים קרובות. גם אפרת מצידה הרגישה נוח להתקשר אליה בכל פעם שהרגישה שהצער מכריע אותה, שהיא כבר לא מחזיקה מעמד.
אפרת עפעפה במהירות. היא הרגישה טוב יותר אחרי כל שיחה כזו.

אבל דובי כבר מזמן מצפה ממנה להיות אחרי, וכנראה שבאיזשהו מקום, גם מיכל כך.

הכרה באובדן ובכאב הכרוך בו היא הדבר החשוב והמשמעותי ביותר שתוכלו לעשות. כאשר הסביבה מאפשרת לאדם לכאוב ולהתאבל, היא מסייעת לו להתמודד עם האבל שלו בצורה טובה יותר. אדם שמתאבל זקוק להכרה בכאב שלו אשר יכול להתבטא בדרכים שונות. כעס גדול, עצב עמוק, זעם וטלטלה רגשית הן תגובות טבעיות, נורמליות ובריאות לאובדן גדול שכזה.

הנה, עצב עמוק הוא תגובה נורמלית. זה לא שמשהו לא בסדר איתה!

וגם טלטלות רגשיות.

זה הנורמלי. היא נורמלית.

היכולת להחצין את הרגשות הללו ולהביע אותם ללא חשש, תסייע לאם האבלה לעבד את רגשותיה ולהתמודד עם האבל שלה. הכירו בכאב שלה, אפשרו לה לכאוב, תנו לה לבכות והניחו לה להביע כל רגש ללא ביקורת.

הלוואי. הלוואי.

הלוואי שזה מה שהיא הייתה מקבלת. היא עדיין זקוקה לזה עכשיו כל כך. הלוואי שהייתה יכולה להביע את הרגשות שלה ללא חשש. היא כבר כמעט אינה זוכרת מתי כן הייתה יכולה.

בכמה פעמים ששיתפה את דובי בצער שעדיין מכריע אותה, הוא הגיב כאילו היא מגזימה, ולפעמים גם הטיח בה את זה במפורש.

כשהיא התאמצה לשתף אותו בקושי שלה ללבוש בגדי הריון מההריון הקודם, הוא טען שהיא בוחרת לשקוע ברגשות שליליים.
בסופו של דבר הוא הסכים שהיא תקנה בגדים חדשים, אבל היא הייתה זקוקה להבנה שלו יותר ממה שהייתה זקוקה לבגדים.

נאוה טענה שוב ושוב ששורש הבעיה היא שדובי חש פחות בעוצמה ממנה את צער האובדן של התינוקת, אבל אם דובי רק היה אומר שקשה לו להקשיב, בלי להיות ביקורתי כלפיה, על מה שהיא מרגישה, היא לא הייתה נכנסת למצוקה עזה ועמוקה ומוחלטת כל כך.

לזכור את התינוק שאיננו.

אנשים זקוקים למקום לדבר בו על יקיריהם, לספר על האדם שאיננו, ולהתאבל עליו בקול רם, וכך גם ההורים האבלים. הם רוצים לדבר על התינוק שלהם, לספר איזה שם בחרו לו, לשוחח על רגעי הפרידה ועל המראה שלו בזמן הלידה. זכרו שגם אם לא תדברו איתם על כך הם עדיין יחשבו את אותן המחשבות. היכולת לעשות זאת בשיחה מול אדם אחר מאפשרת הכרה באבדן ובכאב ונותנת מקום לתינוק שנפטר להיזכר ולהיות מונצח.

היו צריכים לקרוא לתינוקת בשם. הם לא יכולים כל החיים לקרוא לה 'התינוקת'. היא הייתה בן אדם שחי כאן, היא הייתה שלהם. ילדה שלמה שהמום שנולדה איתו והסיבוך בניתוח היו השליחים לקחת את חייה.

היא הייתה.

צריך להיות לה שם.

אפרת גיששה במעורפל את דרכה עד לכסא הקרוב. היא חשבה שכבר אין טעם לקרוא בשם, אבל זו טעות. הילדה שלה צריכה שם.

איך תקרא לה?

שם הוא דבר שהורים בוחרים ביחד.

לדבר פחות ולהקשיב יותר.

אין לכם יכולת לתקן את המצב או להשיב את התינוק שאיננו. הקטנת האובדן וניסיון לומר מילים שנועדו לסייע להורים האבלים 

להתקדם או לשכוח תשיג תוצאה הפוכה.

אל תנסו לתקן את כאבם, לשמח אותם או להזכיר להם שעליהם להיות אסירי תודה על מה שיש.

'תגידי תודה שכל כך מהר את כבר מחכה שוב.'

כמה פעמים שמעה את המשפט הזה.

אבל לא ממיכל.

וגם לא מאמא ומאבא. שניהם אף פעם לא דחקו בה 'להתגבר' או לשמוח, או להכיר תודה על כך שהיא שוב בהריון.

גם אם ישנה אמת הגיונית בדברים הללו המשמעות הרגשית שלהן היא הרסנית עבור ההורים האבלים. אמירות רוחניות או מעצימות אינן יכולות לתקן לב שבור, ובסיטואציה הזו הן יכולות אף לגרום לניכור ובדידות. נסו לדבר פחות ולהקשיב יותר.

לב שבור. זה הכי מדויק על מה שהיא חווה עכשיו.

זה לא בגללה, המשבר שיש לה עם דובי. הוא לא נתן לה את הדבר שהיא הכי הייתה זקוקה לו.

אם היה מקשיב לה באמת, אפילו רק פעם אחת.

אם פעם אחת בכל החודשים הארוכים והנוראיים האלה, הוא באמת היה רוצה להבין, ובאמת רוצה להקשיב. אם פעם אחת היה איתה, ומבין שהיא במצוקה נוראית ומוצדקת, ואומר לה את זה, ההרגשה שלה הייתה משתנה לגמרי.

במטבח שככו יבבותיה של יוכי.

אפרת שטחה את הדפים על השולחן ביד לא יציבה, ודפדפה אל הדפים הבאים, עיניה רפרפו על ראשי הפרקים:

החיים אחרי לידה שקטה.

התמודדות עם השלכותיה של הלידה השקטה.

חופשת לידה אחרי לידה שקטה.

השקט שנשאר.

פרידה.

למה חשוב להפרד מהתינוק שלך?

איך להתכונן לפרידה?

אפרת עצמה את עיניה. פנים מתוקות עולות מולה, תווי פנים רכים, מלאכיים. התינוקת שלה בדקה הראשונה. הלוואי שהייתה יכולה לחרוט את התמונה הזו בזכרונה לנצח בלי שתטשטש.

הלוואי שהייתה נפרדת.

היא מחתה את עיניה בקצה האצבע, והפכה דף נוסף.

לחזור הביתה בידיים ריקות – החזרה הביתה אחרי לידה שקטה.

מה עושים עם הציוד שקניתם או קבלתם לפני הלידה?

המפגש עם הסביבה אחרי הלידה השקטה.

אפרת הניחה לקובץ הדפים.

על משבר רוחני אין פה.

רק היא מתייסרת בשאלות של 'למה'?

אסור לה, אסור לה לחשוב ככה, היא צריכה להתחזק באמונה, היא יודעת, אבל גם כשהיא אומרת את זה לעצמה שוב ושוב, עדיין עולה בה ה'למה'.

אם קרה לה אסון כזה, זה לא אומר שהשם לא לגמרי איתה?

אבל היא תמיד התאמצה להיות כל כך בסדר.

עם אבא ואמא את לא בסדר.

אבל היא השתדלה. גם בזה.

תמיד אומרים שאנשים מתחזקים באמונה בעקבות אסונות שהם עוברים. רק היא כזו.

"אפרת?" מיכל הייתה לידה. "מה זה?"

היא הושיטה את ידה לדפים. עיניה התרחבו בהפתעה למראה הכותרת שבעמוד הראשון. "איפה ראית את הדפים האלה?"

"בארון. ליד הספר שאמרת לי." אפרת הידקה את המסיכה על פניה, "הם נפלו על הרצפה כשהוצאתי את הספר."

מיכל התרחקה לצד האחר של הסלון. "שכחתי לגמרי מהדפים הללו."

"מאיפה הם?"

"הדפסתי אותם מזמן, אחרי האסון שלכם." מיכל נשמעה נבוכה מעט. "רציתי להבין יותר, אז חפשתי מידע על תמיכה אחרי לידה שקטה."

אפרת הביטה בה בעינים לחות.

במטבח ברך דידי ברכת המזון, יחד עם מנחם.

"עושה לך לא טוב שראית את זה?" דאגה מיכל.

אפרת נענעה בראשה לשלילה, ובלעה את רוקה. "להיפך. זה... זה יפה מצידך."

"היה מגיע לך, אפרת. עברת אסון נורא, ואנחנו אחיות, למקרה ששכחת."

"לא שכחתי." אפרת הצטחקה בדמעות. "אבל זה לא ברור מאליו, לא כל אחות הייתה עושה את זה."

"מכל הלב, אפרת."

"תגידי," אפרת בררה את המילים במאמץ. "את עדיין מרגישה מה שאמרת לי אז?"

"מה? מתי?"

"שהייתי שקועה בעצמי כשאת היית במצוקה עם יוכי."

"לא התכוונתי להגיד את זה כך." היה נראה שגם מיכל מחפשת את המילים. "זה גם לא מה שחשבתי, אני יודעת שאת עדיין בתקופה קשה מאד, ואני מבינה שהיה לך קשה מאד."

"מיכל, כל כך אכפת לי ממך, אם רק הייתי יודעת מה את עוברת, או שאת בכלל עוברת משהו. את לא נתת לי רמז."

"אני כן ניסיתי לספר לך כמה פעמים."

"לא קלטתי את זה. לא קלטתי מרוב שהייתי בעצמי במצוקה, לא בגלל שלא היה לי אכפת. אם הייתי יודעת, הייתי – " קולה נשבר, בעצמה לא ידעה למה. "הייתי רוצה גם אני לעשות כל מה שאני יכולה כדי לעזור לך."

מיכל רק הביטה בה.

"את מבינה?" בקשה אפרת. "אני פשוט לא קלטתי את זה."

"הייתי מוצפת מאד שדברתי איתך." אמרה מיכל לאט, "אני לא זוכרת מה בדיוק אמרתי, אבל כנראה אמרתי את זה יותר בבוטות ממה שבאמת חשבתי והרגשתי רוב הזמן. וגם – אני מבינה מה שאת אומרת. את צודקת. הייתי צריכה פשוט להגיד לך בצורה יותר ברורה שאני רוצה לספר לך משהו."

עיניהן נפגשו משני עברי הסלון.

"תודה שאת מבינה." אמרה אפרת.

היא שאפה אוויר, ידה נחה על הספר עם הכריכה הבלתי שגרתית, הספר שעזר למיכל להבין את ההתמודדות שנוצרה לה עם מנחם. "מה זה הספר הזה?"




*החומר המקצועי שבפרק לקוח מתוך האתר "לידה שקטה", ועבר עריכה קלה.