פרק 57: מגבת

"קניתי את הספר הזה חצי שנה אחרי החתונה שלנו." סיפרה מיכל.

אפרת בחנה את האותיות הגדולות שעל הכריכה גברים ממאדים ונשים מנוגה

"זה ספר אמריקאי, מתורגם." אמרה לה מיכל. "למדתי ממנו הרבה."

"ספר גויי על שלום בית?"

"התחתנתי עם מוכנות גדולה מאד להשקיע ולוותר במה שצריך." אמרה מיכל במקום לענות, "ממש חשבתי על זה הרבה לפני שהתחתנתי. את בטח מבינה."

אפרת בלעה את רוקה. ועוד איך מבינה.

"חשבתי שאני יכולה למנוע את הבעיות." מיכל הנמיכה מעט את קולה. "אם תמיד אהיה בסדר, ואקבל את מנחם כמו שהוא, ולא אתרגז, ולא אגיד לו ביקורת."

מחוץ לסלון קרא מנחם ליוכי ולאפרים לבוא לאמבטיה.

"רק אחרי שהתחתנתי הבנתי למה שלום בית הוא דבר מסובך." המשיכה מיכל, "עם חברה או אחות או אפילו עם אמא, את יכולה די בקלות להוריד ציפיות ולחיות עם מה שיש, את יכולה פשוט לוותר וזהו זה. בנישואים זה הרבה יותר מורכב."

"יש בזה." אמרה אפרת במחשבה.

"אף אחד לא הכין אותי לכך לפני כן. קשר של נישואים הוא הרבה יותר קרוב ואישי. והוא דורש חיבור הרבה יותר עמוק. ויתור לא פותר את כל הבעיות, כי את צריכה באמת להרגיש טוב עם מה שקורה ביניכם. אחרת התחושות הקשות יצופו בסופו של דבר. את מבינה למה אני מתכוונת?"

"כן."

"אז זהו. היו דברים שנתקעו לנו, ולא הצלחתי להתמודד איתם. כל מה שקראתי ושמעתי על שלום בית, לא מספיק עזר. אבל הספר הזה – כן. לא שהתחברתי לכל הרעיונות, אבל יש פה כמה דברים שהיו בשבילי ממש תגלית."

דידי הציץ לסלון. אפרת נופפה לו לשלום. הוא צחק וברח. אפרת לקחה את הספר לידה. "במה הספר עזר לך?"

"בעיקר להבין מה תוקע את התקשורת, ואיפה אני עלולה לפגוע במנחם בלי שאני מבינה שאני פוגעת." מיכל הידקה את קישורי הבנדנה, "זה לא על רגל אחת. אם מענין אותך, תקחי את הספר ותקראי."

"לדעתי על שלום בית צריך לקרוא בספרים חרדיים."

"את ההשקפה על שלום בית בטח שצריכים לקחת רק מהיהדות, אבל הספר הזה לא קשור להשקפות, אלא להבנה בהבדלים שיש בין גברים לנשים."

"מה נקרא אצלך 'השקפה'?"

"צורת ההסתכלות היהודית על נישואים. ביהדות הנישואים הם דבר קדוש וערך עליון שקודם להרבה דברים אחרים. בשום מקום אחר זה לא כך. בעולם המערבי לא מייחסים כמעט שום ערך למוסד הנישואים, וממש מחנכים לאי מחויבות."

"זה בעולם של היום. פעם זה לא היה ככה."

"בעולם של פעם בארצות המערב חיו לפי הנצרות. בנצרות הדבר שנחשב להכי קדוש זה לא להינשא בכלל, לכן לכמרים אסור להתחתן. הנצרות הקתולית גם מחייבת נישואים לתמיד, אין אופציה להתגרש. מה שבעצם אומר, שאין משמעות לתחושות של בני הזוג בתוך קשר הנישואים.

באיסלאם האישה היא סוג של רכוש של הגבר, ואין שום חשיבות למה שהיא רוצה ולרגשות שלה כלפיו.

ביהדות, להבדיל, הנישואים הם דבר קדוש ומצוה להתחתן. המטרה היא לא רק שמירת המסגרת של הנישואים, אלא גם שתהיה אהבה וחיבור פנימי. השראת השכינה בכל בית תלויה בכך שיהיה בו שלום. כתוב בגמרא דברים חמורים מאד על נישואים שיש בתוכם רגשות של איבה ושנאה."

מיכל הביטה באפרת המופתעת, וחייכה. "מה?"

"מאיפה כל זה?"

"חפשתי תמיד חומר על הנושא הזה, גם לפני שהתחתנתי."

"גם אני, אבל מכיוון אחר."

לרגע שתקו שתיהן, חושבות לבטח על אותו דבר, על הסיבה לכך ששתיהן חפשו תשובות עוד לפני שנישאו.

אפרת הביטה בעטיפה. "שם מוזר לספר."

"זה בגלל המשל שעליו הספר מתבסס, משל שלפיו גברים ונשים הגיעו מכוכבי לכת שונים, הגברים ממאדים והנשים מנוגה, ולכן יש שוני גדול בצרכים הרגשיים של גברים ונשים, וגם בצורות התקשורת ביניהם."

"מענין."

"מאד."

אפרת הפכה את הספר.

בספר זה מייעץ ד"ר ג'ון גריי כיצד להתגבר על הבדלים אלה על-ידי תקשורת נכונה, על ידי שימוש בצרכים רגשיים ובדפוסי התנהגות נאותים כדי להגיע להבנה בין בני הזוג.

"זה ספר ישן." שמעה את מיכל מוסיפה. "בטח היום הוא לא היה עובר. היום העולם המערבי רוצה למחוק לחלוטין את ההבדלים בין גברים לנשים."

"אבל באמת אי אפשר לקבוע שום הכללה על גברים או על נשים, לכל אחד יש את האופי שלו."

"כן ולא. בגדול הגברים שכלתניים יותר ובדרך כלל גם יציבים יותר. ונשים רגשיות יותר ויודעות יותר לתקשר. אבל נכון גם שיש גברים שהם רגשיים מאד, ונשים שכלתניות. בכל אופן, לא זה עיקר הנושא, אלא צרכים רגשיים שונים שיש לכל אחד בנישואים."

אפרת דפדפה בספר, עיניה מרפרפות על הכותרות: התיקונצ'יק והשיפוצניקית. הגברים הולכים ל'מערותיהם' והנשים מדברות. הנשים דומות לגלים.

מה כל זה בא להביע?

"יש לי כמה חברות בעבודה שלא גומרות להתווכח על איך נישואים אמורים להיות." שמעה את מיכל מספרת. "את יודעת, יש כאלה שאומרות שצריך שתהיה שוויוניות מוחלטת ושלא יהיו הבדלים, ובקצה השני יש כאלה שטוענות שאישה צריכה להתאים את עצמה לבעלה בכל דבר, ולהכניע את עצמה בפניו בכל ענין.

אני מאמינה שתמיד הנכון הוא שהבעל ינהיג את הבית, בלי קשר לתכונות אופי שמשתנות מזוג לזוג, אלא בגלל שזה המבנה הנכון של זוגיות ושל משפחה. אני רק חושבת שזה חייב להעשות בצורה שמותאמת לשני בני הזוג, כדי שזה יהיה חלק ממה שעוזר להם להתקרב, ולא הפוך. הרי לפי היהדות המטרה העיקרית היא קשר שעושה לשניהם טוב.

לי הספר עזר גם בנקודה הזו. הוא בעצם עזר לי להבין איך אני יכולה להתאים את עצמי למנחם ולתת לו להוביל, באופן שיחזק את הקשר שלנו, ושיעשה לשנינו יותר טוב. טוב באמת, לא בקטע של התקרבנות מצידי ושל מרמור סמוי, אלא בדרך שבונה קשר עמוק וקרוב."

עיניה של אפרת פגשו שוב בכריכה הבלתי שגרתית.

"לא מפריע לך שזה ספר גויי?"

"לא. זה ספר נקי, ועל דברים כאלה נאמר 'חכמה בגויים תאמין'. חוץ מזה, שנעזרתי בו בשביל אחד הדברים הכי חשובים בעבודת השם, הדבר הכמעט ראשון. אז ברור לי שהיה נכון שאקרא אותו."

מנחם קרא למיכל, שתביא לו מגבות ופיז'מות לחדר האמבטיה. היא הלכה לחדר הילדים, דידי נכנס לסלון. "למה באת אלינו?" הוא שאל את אפרת.

היא חייכה. "כי התגעגעתי אליכם."

"אז למה כל היום לא באת?"

"בגלל הקורונה המעצבנת."

"אני אוהב את הקורונה."

"למה?"

הוא התיישב על הספה. "אני לא מגלה."

"אתה מסקרן אותי."

"לא אכפת לי." הוא צחק. "שתהיי סקרנית כל היום."

"אתה חמוד."

הוא עדיין צחק, נהנה ממחשבה שעלתה בדעתו והוא לא חלק אותה איתו. איזה ילד מורכב ומענין. מתוק שאין דברים כאלה, אבל היא כל כך מבינה את מיכל שדאגה גם בשבילו.

"דידי?" מיכל נכנסה לסלון. "אבא אמר שתבוא לאמבטיה. אפרת, חכי לי כמה דקות, טוב? אני רק אעזור למנחם לסיים לרחוץ אותם."

"אני לא רוצה לבוא." אמר דידי.

"אתה חייב. אבא אמר שתזדרז. עוד רגע התור שלך, תוריד כבר נעליים וגרביים."

הוא משך בכתפיו בסרבנות, אבל בכל זאת קם מהספה והלך אחריה.

אפרת פתחה את הספר בעמוד אקראי.

אחד ההבדלים הגדולים בין גברים לנשים בא לידי ביטוי באופן השונה שבו הם מתמודדים עם מצבי לחץ. הגברים נעשים יותר ויותר מרוכזים בעצמם ומסוגרים...

בעיתות מעין אלה, לגבר דרכים אחרות מאשר לאישה לשפר את הרגשתו. הוא ירגיש טוב יותר אם ימצא פתרון לבעיותיו, ואילו היא תחוש טוב יותר אם היא תשוחח על בעיותיה. אי הבנתם ואי קבלתם של הבדלים אלו גורמות לחיכוכים מיותרים במערכות היחסים שלנו.

אז דובי הוא באמת לא היחיד שמסתגר במקום לתקשר.

אבל זה לא מצדיק את הפוגענות שלו כלפיה.

אפרת נאנחה ודפדפה הלאה.

כאשר הגבר מסוגל להקשיב לאישה בלי להרגיש כעס ותסכול, הוא מעניק לה בעצם מתנה נפלאה – הוא מאפשר לה להתבטא ללא חשש.

הלוואי. הלוואי. הלוואי.

ככל שניתנת לה אפשרות גדולה יותר להתבטא, כן היא מרגישה שמקשיבים לה יותר ומבינים אותה יותר, וכך היא מסוגלת להעניק לגבר יותר אהבה, המתבטאת באמון, בקבלה, בהערכה, באישור ובעידוד, שהוא כל כך זקוק להם.

ברור שאם הוא היה מקשיב לה היא הייתה יכולה לתת לו יותר. אבל גם כך היא לא פוגעת בו, היא רק לא יכולה כבר להעמיד פנים כאילו היא עצמה לא פגועה.

"לא!" קולה של יוכי נשמע פתאום מהאמבטיה. "לא! לא! לא!"

"מה לא?" שאל קולה הרגוע של מיכל.

"לא! לא!"

"את לא רוצה שאני אוציא אותך מהמים?"

"לא! לא!"

"אבל חייבים כבר ללכת לישון."

היה פרץ של בכי של יוכי, שנקטע מיד.

אפרת הקשיבה, ליבה נחמץ.

היא דפדפה אקראית לפרק אחר.

אחד האתגרים הקשים הוא התמודדות עם הבדלי השקפות ועם מחלוקות. לעיתים קרובות, כאשר זוגות חולקים על דבר מה, השיחה ביניהם עלולה להפוך לוויכוח ולאחר מכן – ללא כל התרעה מוקדמת – למריבה קשה. לדו קרב של ממש.

כמה שזה נכון. גם להם זה קרה כמה פעמים. הייתה שיחה רגועה ואפילו קרובה, ואז דובי פתאום נהיה מסויג ומרוחק.

לפתע הם חדלים לדבר מתוך אהבה ומתחילים באופן אוטומטי לפגוע זה בזה: להטיח האשמות, להתלונן, לבוא בדרישות, להתרעם ולהטיל ספק בכנותו של האחר.

"צריך להוציא אותה בכוח. אין ברירה." קולו של מנחם נשמע מהאמבטיה.

"אבל היא אף פעם לא בוכה ככה שמוציאים אותה."

"אז היום כן."

"אני מתכוונת שאולי יש איזו סיבה שלא קלטנו."

את האנחה של מנחם אפשר היה לשמוע עד לסלון.

"אני אוציא את אפרים ואתה תלביש אותו, ואני אנסה בינתיים לראות למה היא צועקת. בסדר?"

"בסדר."

"בוא, אפרים." מיכל דיברה בעליזות, איך היא מסוגלת.

רגע אחר כך שמעה אפרת את צהלותיו של אפרים מההול, כשהוא נישא בידיו של מנחם, עטוף במגבת. מנחם זרז את דידי לחלוץ את נעליו.

מיכל דיברה ליוכי בסבלנות. "משהו מפריע לך, יוכי?"

שקט.

"בואי, אני אעזור לך לצאת מהאמבטיה."

יוכי צרחה במחאה.

"מנחם, אולי זה בגלל המגבת!" מיכל קראה פתאום. "תשמור עליה רגע, ואני אחפש את המגבת שלה."

אפרת שמעה את גיסה חוזר לחדר האמבטיה, את דידי מתלונן שהוא עייף, ואת מיכל מבשרת שמצאה את המגבת של יוכי.

אחרי רגעים ארוכים היא חזרה לסלון.

"לפני כן לא מצאתי את המגבת שלה, והבאתי לה מגבת שונה מתמיד. לכן היא צרחה. לאוטיסטים קשה עם כל שינוי מהסדר הקבוע. נס שהצלחתי להבין אותה." עיניה של מיכל נעשו לחות. "אני לא יכולה לראות אותה ככה."

ליבה של אפרת יצא אליה. "הלוואי שהיה לי איך לעזור."

"עוזר לי שיש לי עם מי לדבר, מנחם כבר לא יכול שאני מדברת על החרדות שלי בקשר ליוכי." היא חייכה בדמעות. "גם את זה לא הייתי מצליחה לגמרי להבין אם לא הספר הזה. יש גברים שקשה להם מאד לשאת את זה שהאישה במצוקה. אחרי האסון שלכם שמחתי בשבילך שלפחות בקטע הזה את לא צריכה להתמודד."

"מה?"

"כי לדובי יש אופי חזק, והוא מסוגל להכיל גם צער עמוק. אבל האמת שגם ככה חשבתי שכנראה כדאי לך ללכת לטיפול. עברת משהו נורא. נראה לי שחייבים לקבל עזרה מקצועית כדי להצליח להתמודד עם כזה אסון, אבל אני לא באמת מתימרת לדעת מה טוב לך. אני רק רואה ממה שאני, אני לא הייתי שורדת עכשיו אם לא הייתי הולכת לטיפול."

"איך ידעת למי ללכת?"

"הלכתי לפסיכולוגית, לא איזו מישהי שלמדה קורס וחצי. זאת שהלכתי אליה כשהייתי בחורה. את זוכרת שספרתי לך?"

ועוד איך.

גם נאוה היא פסיכולוגית מוערכת.

"בשבילי זה ממש חשוב שיש לי עוד כתף. מנחם באמת לא יכול להכיל הכל."

הוא הפך עמוד נוסף ביתד של יום שלישי, עיניו עוברות בלי ענין על הידיעות שלאורך העמוד. זה מה שהוא עושה כבר מתחילת הערב. קורא את העיתון מהדף הראשון ועד האחרון. שבוע וחצי לפני ראש השנה. מושלם.

אפרת עוינת אותו כל כך, הוא כבר לא מסוגל.

בוקר אחד, מספר ימים לאחר האסון, אפרת שוחחה בטלפון עם העובדת הסוציאלית של בית החולים, בסיומה של השיחה הושיטה 

לו אפרת את הטלפון. "העו"סית רוצה לדבר גם איתך." לחשה לו בעינים אדומות.

"נשמע שאתה תומך בה באופן יוצא מן הכלל." אמרה לו העו"סית. "אני רק רוצה להביא לתשומת ליבך שחשוב שתמצא גם אתה מישהו לדבר איתו. גברים רגילים לסבול לבד, בלי לשתף אף אחד. זה לא טוב. אתה צריך את זה גם בשבילך וגם בשבילה."

דובי הפך דף נוסף בעיתון.

מעולם לא הרגיש דחוי כל כך, בעוצמה כזו. הוא לא היה מאמין שהוא עלול להרגיש כך בביתו שלו. מול אשתו. מול אפרת.

כל כך הרבה ניסה, כל כך הרבה התאמץ. ימים על ימים שהוא מבליג מול המרמור הבלתי פוסק של אפרת, מול זה שהיא מחמיצה לו שוב ושוב פנים.

בתמורה הוא רק מקבל עוד מרמור, עוד דחיה.

יש להם ילד שצריך להיוולד בקרוב.

אסור לו להתרסק.

העו"סית צדקה. אפרת מוצאת תמיד עם מי לדבר. בשבוע שעבר היא הלכה לפסיכולוגית. היום נסעה למיכל. כבר עשר וחצי, והיא עדיין לא התקשרה לספר לו מה קורה איתה, מתי היא מתכננת לחזור.

הוא לא מסוגל לספר לאף אחד על המצוקה שבה הוא נמצא. אין שום טעם. אף אחד גם לא היה יכול לעזור.

אם היה משתף את חיה, אחותו, היא הייתה חושבת שזה בגללו. הרי גם ככה היא משוכנעת שחסרה לו רגישות.

דובי קיפל את העיתון וקם. לא חסרה לו רגישות, ושחיה תגיד מה שתגיד.

היה להם אסון נורא. אף אחד מבחוץ לא יודע איך האסון השפיע על אפרת, ולאף אחד אין שמץ של מושג עם מה הוא נאלץ להתמודד בכל השנה החולפת. כמה שהוא סופג וסופג, מבליג בלי סוף, ואיך כל המאמצים שלו לא מביאים שום תועלת.

הוא יצא מהבית, סגר את הדלת מאחוריו, ופנה אל הרחוב.

הוא חייב להחזיק מעמד. חייב לשמור שלא ייגרר לתהום ביחד עם אפרת. הליכה מהירה אולי תעזור לו קצת. תיתן לו קצת כוח להמשך הערב.

הם מחכים בכל יום לתינוק חדש, שרק ילך הכל כשורה, שלא יקרה עוד אסון, שלא יקרה שום דבר רע.

הלידה תשפיע על אפרת, כנראה גם תשנה אצלה משהו.

הוא מתפלל שהיא לא רק תרפא לה את הצער על התינוקת, אלא גם תגרום לה לשנות את התחושה כלפיו. הוא מקווה גם שהוא יצליח לסלוח על כל מה שהיה עד עכשיו. מייחל לכך שהלידה תעניק לשניהם חיים מחדש.