פרק 58 / ייאוש
רק נוסעים מעטים היו באוטובוס הבין-עירוני החשוך. אפרת גיששה בתיק אחרי הספר ששאלה ממיכל, ולחצה על מתג התאורה שמעליה.
עמוק בתוך נפשו, משתוקק כל גבר להצליח לשמח את אשתו ולהגן עליה. כאשר הוא מרגיש שהיא נותנת בו אמון, הוא מסוגל להתחבר לחלק נאצל זה של אישיותו. הוא נעשה יותר אכפתי. כאשר איננו חש שהיא בוטחת בו, הוא מאבד משהו מחיותו וממרצו, ולאחר זמן מה הוא יחדל להיות אכפתי בכלל.
כל גבר משתוקק להצליח את לשמח את אשתו?
לא כל הגברים טובים ורק רוצים לשמח. הלוואי שזה היה ככה.
עיניה של אפרת רצו על קטעים אחרים בספר שהבהירו את כוונת הכותב: גבר שואב את הבטחון שלו בעצמו מתוך כך שאשתו מאמינה בו ושמחה בו. יש לו צורך נפשי עמוק לחוש כך.
כשגבר חש רצוי, וכשברור לו שהנתינה שלו חשובה בשביל אשתו ושהיא מוקירה אותה, הוא חש בעל ערך, ומתעורר בו הרצון לעזור עוד.
כשהוא מרגיש נאשם, הוא חש בדחף עז להתרחק, ואין בו עוד רצון לתת.
כאשר נשים מדברות על בעיות, מגלים הגברים בדרך כלל התנגדות להיגרר לשיחה. הגבר מניח שהאשה מדברת איתו על בעיותיה, מכיוון שהיא סבורה שהוא האחראי לקיום הבעיה. הוא אינו תופס שהיא מדברת איתו רק על מנת לשפר את הרגשתה.
נו, באמת!
לא ברור שמשתפים בקשיים את מי שהכי קרוב? ושחייב להיות שאם משתפים, זה דווקא מתוך אמון?
משב רוח קר הגיע מהמזגן שמעל אפרת. היא סגרה את הפתח שלו, והמשיכה לקרוא.
מחבר הספר הסביר מדוע גברים נוטים להרגיש אשמים כשהאישה נסערת, והוסיף שהגברים נוטים בטעות להקטין את הבעיה ולהפחית מחשיבותה כדי להרגיע את האישה, בעוד שמה שהאישה זקוקה לו הוא הפוך. האישה צריכה שבעלה יכיר בחשיבות הבעיה שלה כדי להרגע.
כנראה שזו חלק מהסיבה לאמירות של דובי על כך שהיא תשמח בהריון החדש. הוא באמת חשב שהאמירות הללו עוזרות לה באופן כלשהו.
איזה אבסורד.
וזה גם לא מסביר או מצדיק את השיפוטיות שלו כלפיה.
הנהג פתח את הרדיו בקול. מרואיין כלשהו תקף את דבריו של נתניהו, שקרא לפתוח בחקירה עצמאית ובלתי תלויה, בעקבות טיוח החקירות נגד המשטרה והפרקליטות.
אפרת בהתה בחלון החשוך. יתכן שיש דברים שהיא לא הבינה. הזווית הגברית של הדברים שהספר הזה מציג, חדשה לה כמעט לגמרי.
היא החזירה את עיניה לספר.
כשאינו זוכה להערכה ולעידוד, עלול הגבר לאבד עניין, מפני שהוא מקבל את ההרגשה, ש'הקשבתו איננה מועילה בכלום'. אין הוא מבין מה רבה ערכה של ההקשבה לאישה. רוב הנשים יודעות באופן אינסטינקטיבי מה רבה חשיבותה של ההקשבה. לצפות מגבר שידע זאת ללא הכשרה כלשהי, פירושו לצפות ממנו שיהיה דומה לאישה. למרבה המזל, לאחר שהוא זוכה להערכה בגין הקשבתו לאישה, לומד הגבר להכיר בערכה של שיחה.
בשבועות הראשונים שאחרי האסון דובי הציל אותה בכך שהיה איתה והקשיב לה. יתכן שהוא לא ידע אז שההקשבה שלו קריטית עבורה? שהיא אסירת תודה? יכול להיות שהוא היה צריך שהיא תאמר לו זאת במפורש כדי לחוש שהנתינה שלו חשובה לה וכדי לקבל כוח להמשיך לתת?
אבל זה היה ברור כל כך!
אולי פה היא החמיצה. כנראה שבזמן שדובי עוד נתן לה היא לא הראתה לו עד כמה הנתינה שלו חשובה לה. היא הייתה בטוחה שזה ברור מאליו.
אפרת לחצה את מצחה על הזגוגית. פנסי המכוניות השועטות בנתיב הנגדי ריצדו מול עיניה. היא גם לא העלתה בדעתה שכשהיא חולקת את הרגשות העמוקים שלה עם דובי הוא חש נאשם. זה נראה חסר הגיון לחלוטין.
יכול להיות שבנקודה הזו הספר טועה.
היא הפכה כמה דפים בספר, קוראת על הצורך הקריטי של אישה בהבנה.
ההבנה של דובי הייתה חסרה לה לפעמים גם לפני האסון, אבל אף פעם לא בעוצמה כזו. אפרת העבירה לשון על שפתיה. הדפים המודפסים אצל מיכל מסבירים את זה. היא מעולם לא הייתה זקוקה באופן נואש כל כך להקשבה ולהבנה, כמו שהייתה זקוקה להם מאז האסון, ולכן, אי ההבנה של דובי בתקופה הקריטית הזו, היתה כל כך פוגעת, כל כך עוצמתית.
אפרת הרימה את עיניה מהספר אל החלל החשוך של האוטובוס, ונאנחה ללא קול. היא באמת התמודדה עם קושי חריג בנישואים.
הצורך שלה בהקשבה הוא קריטי, פי כמה וכמה מאשר במצב רגיל. לכן היא לא הצליחה להתמודד עם אי ההבנה של דובי.
הלוואי שדובי היה קורא את הספר הזה, ומבין. אולי אז היה בא ואומר לה יום אחד מיוזמתו שהוא רוצה לשמוע אותה, להקשיב ולנסות להבין, כמו שהספר הזה מסביר.
אם דובי היה עושה כך, היה יורד לחץ אדיר מהריאות שלה. אם רק הייתה פעם אחת שהיה שואל מיוזמתו. פעם אחת שהיה רוצה להקשיב.
דמעות עלו בעיניה של אפרת. פעם אחת כזו הייתה מספיקה לרפא בתוכה מה שנפגע ממנו, וכדי לבנות חזרה כל מה שקרס ביניהם.
אם דובי רק היה מבין את זה.
האוטובוס האט. מהחלון נראה שלט ירוק המכוון ליציאה למושב שורש. אפרת העבירה לשון על שפתיה. אם הספר הזה מדייק כל כך בהבנה של מה שהיא זקוקה לו, אז יש סיכוי סביר שגם את הצד של הגברים הוא מסביר נכון.
ואם כך, אז יתכן שדובי אכן הרגיש נאשם באופן כלשהו כשהיא ספרה לו על הגעגועים שלה לתינוקת, על כך שהאובדן גומר אותה.
זה עצוב כל כך.
היא שיתפה את דובי בגלל שהרגישה קרובה אליו, ושהיא ייחלה לתמיכה שלו לפני כל אחד אחר.
אפרת שמטה את הספר לתוך התיק.
איפה נפער פער ביניהם?
כשהיא אמרה לדובי שחשוב לה להגיע לקבר של התינוקת?
לא. זה קרה עוד הרבה קודם.
בתחילת ההריון.
דובי שמח וציפה לראות שהיא מתנחמת מהאובדן של התינוקת, ושמחה גם היא. הוא לא הבין את הרגשות הקשים שהציפו אותה.
נאוה טענה שזה בגלל שדובי חווה הרבה פחות עמוק ממנה את האובדן. הוא חשב שהיא יכולה כבר להתגבר עליו. יתכן שאז, כשהיא המשיכה לשתף אותו ולדבר איתו, הוא הרגיש שהיא לא שבעת רצון ממנו, הוא חשב שהיא מאשימה אותו שהוא לא מספיק תומך.
אבסורדי כל כך, אבל כנראה שזה מה שהיה.
האוטובוס האט לפני הרמזור בכניסה לעיר. משאית עצרה בנתיב הסמוך. שני בחורים פסעו במהירות במעלה המדרכה לכיוון גבעת שאול.
ביום הזיכרון היה שונה. דובי בעצמו היה מוצף בצער, ולכן היה לו קל יותר להכיל את הצער שלה.
היא ראתה אז שהוא קשוב, ובעקבות כך דיברה ושיתפה אותו. הוא כנראה הרגיש שהוא עוזר לה, שהיא שבעת רצון ממנו, ובעקבות כך היה מסוגל עוד יותר לתת לה.
זה בעצם מעגל נתינה חיובי בנישואים, שהספר הזה מביא שוב ושוב בדוגמאות שונות.
זו הסיבה שהיו להם אז ימים טובים, עד ליום הנישואים.
המראה המרהיב של המים הכחולים המכים בסלעים מתחת לפני הקרקע, צף מול עיניה העצומות של אפרת. כשהם היו שם, בנקרות המוצלות שבתוך ההר, הייתה לה תקוה עמוקה כל כך. היא חשבה שעוד מעט תספר לדובי שהיא מחפשת את הקבר, האמינה שהוא יבין אותה.
ואז?
מה קרה אז?
היא כבר לא זוכרת את המילים שאמרה. אולי באיזשהו אופן היא העבירה בטעות לדובי תחושה שהיא לא מרוצה ממנו? שהיא מאשימה אותו במצוקה שלה?
זה יתכן?
הוא לא ראה שהיא פשוט רוצה לספר לו משהו?
חייב להיות איזשהו הסבר. הרי לפני שהכל הסתבך ביניהם היא אף פעם לא הרגישה שדובי רע אליה. לפעמים הציקה לה חוסר רגישות מצידו, אבל היה ברור שבסך הכל הוא משתדל להיות בסדר, ובדרך כלל היה לה טוב איתו.
אפרת עצמה את עיניה בייאוש.
בלילה האחרון חלמה שהיא מגיעה לבית החולים, יולדת תינוקת, ואז מגלה שאין לתינוקת ראש.
היא התעוררה מבועתת, ורעדה במיטה, מוצפת בזכרונות מחדר הלידה. דובי כבר לא היה בבית. היא נשארה לשכב, כורעת תחת הבזקי התמונות וצלילי הקולות שהוסיפו להכות בה.
היא אמרה לעצמה שהיא חייבת להחזיק מעמד, שאסור לה ליפול לדכאון, שהיא מוכרחה להתאמץ לשפר מה שאפשר בינה לבין דובי.
ממש בכוח היא הרימה את עצמה. סדרה את הבית, הכינה ארוחת צהרים.
כשדובי הגיע, הוא היה מסויג כמו בכל התקופה האחרונה. אמר לה שלום ביובש ובפנים חמוצות. הם ישבו ואכלו בלי להחליף כמעט מילה. היא עצמה בקושי הצליחה לבלוע משהו. הוא לא שם לב.
מישהו צלצל בפעמון.
האוטובוס עצר. הדלתות נפתחו. אפרת ירדה אל המדרכה, חשה עצמה מסורבלת מאי פעם.
אוויר קריר קידם אותה בחוץ. היא נשענה על הגדר, מרוקנת.
קו שלושים ושתיים עצר בתחנה, נוסעים נשפכו מתוכו אל המדרכה הצרה, והתפזרו. נהג מונית צפר לה.
היא הנדה בראשה לשלילה, והחלה גם היא ללכת לכיוון הרמזורים. נאבקת בתחושת הייאוש שהציפה אותה.
אולי בשלב מוקדם יותר הספר הזה יכול היה לעזור לה למצוא דרך.
עכשיו כבר אין בה כח לכלום.
*
בבוקר העיר אותה הטלפון.
היא מתחה את ידה אל השידה.
השם 'מינדי' הבהב על הצג. המזכירה של בית הספר. מה היא יכולה לרצות ממנה עכשיו?
"הלו?"
"שלום, אפרת." קולה של מינדי נשפך בחמימות מהשפופרת. "מה שלומך? את עדיין בבית?"
"כן." אחר הצהרים היא צריכה ללכת לביקורת רפואית, אם עד אז לא יקרה כלום.
"איזה יופי. תגידי, את מוכנה לבוא למילוי מקום היום, בעשר וחצי?"
"מה? לא, מינדי, אמרתי לך, אני לא לוקחת עכשיו שום סיכון של כניסה לבידוד."
"אני יודעת, אבל זה בלי סיכון. יש לנו היום כינוס באולם לקראת הימים הנוראים. הכיתות ישבו בריחוק אחת מהאחרת, והסגנית תקפיד שישימו מסיכות. את לא צריכה לעשות כלום, אפרת. רק להיות אחראית על כיתה ה', ואת יכולה לשבת רחוק מהן."
"כיתה ה'?"
"כן, הכינוס הוא לכיתות ה' עד ח'. המורה של ה' נכנסה פתאום לבידוד. ממלאת מקום אחת עם קורונה, אני תקועה, אפרת. מה אכפת לך? תעשי חסד, פליז." נימת דיבורה של מינדי הייתה קלילה, בניגוד לתוכן הדברים. תמיד היא לוקחת הכל בקלות.
אפרת התיישבה במיטה. כיתה ה' זו כיתה ד' של שנה שעברה. תמיד הלך לה טוב איתן. רבע לתשע עכשיו. לקום ולצאת?
אין לה שום דבר מיוחד לעשות הבוקר, אבל גם לא חשק לעשות משהו. הלחץ מהלידה גומר אותה.
"את באה?" דחקה בה מינדי. "תעשי טובה. אני מתגעגעת אליך."
"אני מתרגשת לשמוע שאת מתגעגעת." חייכה אפרת. היא דחקה את רגליה לנעלי הבית, מה תגיד?
לאחרונה קראה שנשים שנמצאות ברמה מסוימת של דכדוך לפני לידה, עלולות יותר ליפול לדכאון של אחרי לידה. היא צריכה לעשות הכל כדי שזה לא יקרה לה. היא צריכה להיות אמא.
"בסדר. אני אגיע."
מינדי קבלה אותה בעליזות. "הצלת אותי, אפרת. אחרי שדברתי איתך גם המורה של כיתה ח' הודיעה שהיא לא יכולה לבוא היום, אז בכלל היה כאן בלגן. ישבתי עד עכשיו על הטלפון."
אור אדום עמום הבהב בתודעתה של אפרת. כיתה ז' של שנה שעברה, זו כיתה ח' של השנה הזו. "הסתדרת בסוף?"
"בערך. מצאתי ממלאת מקום שסיימה אתמול את הסמינר, היא לא תסתדר בחיים עם כיתה ח', אז המנהלת אמרה שתחליפו."
"מינדי, אמרת לי שאני מגיעה בשביל כיתה ה'."
"זה רק כנס באולם, אפרת, מצגת והרצאה. מה כבר יכול לקרות."
כל דבר.
"מינדי, אין לי כח אליהן עכשיו."
הטלפון על שולחן המזכירות צלצל. "דברי על זה עם המנהלת אם את רוצה." ענתה מינדי בחטף, והרימה את השפופרת. "הלו?"
אפרת נשארה לעמוד, מביטה בה. מינדי שקעה בשיחה.
כתפיה של אפרת נשמטו. בעוד עשר דקות ההפסקה תסתיים, והכיתות הגבוהות יעברו לכינוס באולם. הדבר היחיד שהיא יכולה לקוות הוא שיסכה לא הגיעה היום. כשיסכה נוכחת בשטח, היא עצמה מסתבכת עוד יותר עם כיתה ח'.
