כסאות הכתר השחורים שבאולם היו מסודרים בארבע קבוצות רחוקות זו מזו, כמו שהבטיחה לה מינדי מראש. כיתה ח', יחד עם אפרת, הגיעה הראשונה.
"בואו נתפוס בסוף." החליטה נועה.
הבנות הלכו בעקבותיה לקבוצת הכיסאות הרחוקה ביותר מהבמה.
"קחו את הכיסאות עוד יותר אחורה." קראה מרים.
הבנות נענו לה בצהלות צחוק, גוררות את הכיסאות ברעש עד לקיר שבסוף האולם.
אפרת היססה. היא אמורה להעיר להן?
ההרצאה לא מעניינת אותן, והן לא רוצות לשבת קרוב. גם אם תכריח אותן להחזיר את הכיסאות למקום שבו היו בתחילה, זה לא יגרום להן להקשיב.
הבנות התיישבו, אפרת העמידה כיסא במרחק מה מהן והתיישבה גם היא. בנות כיתה ז' נכנסו לאולם. יסכה נכנסה אחריהן, סוקרת את האולם בערנות. עיניה אורו כשהבחינה באפרת שישבה בריחוק מכיתה ח'. היא מיהרה אל אפרת בחמימות. "מה שלומך? חשבתי שכבר לא אפגוש אותך לפני הלידה."
"באמת לא תכננתי לבוא."
"את עם כיתה ח' עכשיו?" יסכה הסתכלה מסביב, מנסה להבין מה קורה.
"כן. אני יושבת רחוק מהן ליתר בטחון."
כמה בנות מהכיתה קראו ליסכה, היא חייכה לעברן, והנמיכה את קולה. "זה לא לעניין שדווקא הכיתה הזו יושבת בסוף האולם. את לא חושבת?"
"פה הן רצו לשבת."
"גם ככה הן יותר מדי מחוץ לעניינים. עדיף שכיתה ו' תהיה כאן, ושכיתה ח' תעבור קדימה."
בקדמת האולם נטלה הסגנית את הרמקול. "בנות, התיישבנה בבקשה בזריזות. אנחנו רוצות להתחיל."
בת מכיתה ז' טיפסה על ערימת כסאות גבוהה. יסכה מיהרה לכיוונה. אפרת שחררה בחשאי אנחת הקלה, ונשענה אחורנית על מסעד הכסא, מותשת.
ברבע לאחת עשרה הוא גילה שיחה שלא נענתה מאפרת. ליבו הלם בחוזקה. משהו קרה?
"הכל בסדר, ברוך השם." אפרת לחשה לו כשהתקשר. "רק רציתי לעדכן אותך שנסעתי לבית הספר למילוי מקום."
"עכשיו? למה הסכמת?" הם שניהם עושים מאמצים גדולים כל כך כדי לא להיות בסיכון לבידוד.
"אני שומרת מרחק שני מטרים. אל תדאג." היא לחשה שוב. "אנחנו באולם, ואני יושבת רחוק מהבנות."
דובי שאף אוויר. אפרת נשמעה טוב קצת יותר מאשר בימים האחרונים, טוב שהיא יצאה מהבית. היא הייתה צריכה להתאוורר קצת באופן כלשהו.
כיתה ה' נכנסה בליווי ממלאת המקום שמינדי סיפרה עליה, בחורה צעירה ונבוכה. "בואו נשב כאן." היא אמרה לבנות בלי הרבה בטחון, והצביעה על שורת כסאות בצד הימני של האולם. הבנות צייתו לה והתיישבו.
"בבקשה לשבת, בנות." אמרה הסגנית ברמקול. "אנחנו כבר מתחילות."
רק שורת הכיסאות הראשונה, הקרובה לבמה, נשארה ריקה, מחכה לבנות כיתה ו'.
אפרת הכניסה את הטלפון לתיק. היה משהו נינוח יותר בשיחה עם דובי. כנראה בגלל המתח המשותף, המחבר עכשיו ביניהם.
אפרת קפצה את שפתיה מבלי משים. היא חייבת למצוא דרך לתקן את מה שביניהם. דובי הוא בעלה, ואם היא לא רוצה להתגרש, היא צריכה למצוא דרך להתמודד נכון עם מה שקורה להם. היא לא תשרוד אם החיים שלהם ימשיכו להראות ככה.
אולי את כן רוצה להתגרש?
משהו זינק בתוכה בבהלה. מאיפה יש לה פתאום כזו מחשבה? אסור לה אפילו לחשוב כך. אין לה סיבה אמיתית להתגרש. לפני האסון החיים שלהם היו די טובים. חייבת להיות דרך שהם יצליחו לחזור למצב הזה.
אולי כשיהיה להם תינוק חדש דובי יהיה שוב חמים יותר כלפיה, יראה לה יותר אהבה.
בשבת קראה פרקים נוספים בספר ששאלה ממיכל. חלק מהדברים נראו לה מוזרים או אפילו טיפשיים, כנראה שהם קשורים במנטליות שונה. אבל הנקודה המרכזית שחזרה על עצמה שוב ושוב, תפסה לה את המחשבה. גברים נוטים להרגיש נאשמים בזמן שבו האישה מבקשת מהם תמיכה, והם גם רגישים במיוחד לאכזבה של האישה מהם.
הלוואי שהיא הייתה מודעת מוקדם יותר לפגיעות הזו של גברים, שכנראה גם לדובי יש אותה. בזמן שדובי לא היה מרוחק כל כך, היא הייתה יכולה להתאמץ כדי לחזק בו את התחושה שהיא שבעת רצון ממנו, ואז גם לו היה קל יותר לרצות להבין אותה, וכל מה שקורה ביניהם היה מתגלגל אחרת.
עכשיו היא עדיין מסוגלת לזה?
אפרת נאנחה בשקט.
היא צריכה להכריח את עצמה לעשות שינוי. אין טעם שתעמיד פנים שהיא שבעת רצון ממנו כאשר היא לא, מזה היה לה די. אי אפשר לבסס קשר עמוק ואישי כמו נישואים על ידי העמדת פנים. היא כן יכולה לחפש את הדברים הקטנים שדובי עדיין עושה בשבילה, ולהודות לו עליהם, יכולה להתאמץ לתת לו משוב על מה שהיא כן מרוצה ממנו.
אולי בגלל זה הלידה שלה מתעכבת? כדי שיהיה לה זמן לתקן?
אפרת הניחה את התיק על ברכיה.
דובי היה צריך לעשות מאמץ בשביל לאחות מה שנקרע, לא פחות ממנה.
אם הוא היה מקשיב יותר, מבין שהיא מתמודדת עם שבר נורא ועמוק, ומתאמץ גם בעצמו למצוא את הדרך לתקן את מה שנהרס ביניהם - הם לא היו מגיעים למצב כזה.
הלוואי שדובי היה קורא בספר שלקחה ממיכל, שהוא היה מבין שהיא זקוקה להבנה שלו בצורה קריטית כל כך, שהיא באמת נשברת מכך שהוא מתרחק, שהיא לא עושה מניפולציות, היא פשוט בקושי שורדת.
היה לה חשק לבקש ממנו שיקרא בספר.
היא לא העזה.
הוא כל כך בטוח שהבעיה רק בה, עד שהיא פחדה שבקשה כזו תגרום שוב לפיצוץ ביניהם.
אפרת העבירה לשון על שפתיה. היה מקל עליה כל כך אם דובי היה פתוח לחשוב על שינוי מצידו שיכול לעזור.
אבל הוא לא.
היא צריכה לגייס את כל כוחות הנפש שלה כדי ליצור בעצמה מעגל חיובי, כמו בכל הדוגמאות שהספר הביא. להיות זו שמתחילה את השינוי. אם רק יהיה לה כוח.
המנהלת נכנסה לאולם. יסכה לא הבחינה בה. היא קמה לכיוונה של אפרת.
"אני ממש חושבת שכדאי שתעברי עם הבנות קדימה." היא אמרה בקול נמוך. "זה לא לעניין שבדיוק הכיתה הזו תשב רחוק כל כך מהבמה."
אפרת כמעט קמה, נכונה לעשות מה שהתבקשה, ועצרה. היא תאמר לבנות, והן לא תשמענה לה, ואז היא תצטרך לעמוד על שלה, וכל העת תרגיש את יסכה עוקבת אחריה מהצד.
יסכה ציפתה לתשובתה.
"לא נראה לי שזה כל כך חשוב." ענתה לה אפרת.
"אם אנחנו מעלימות עין מכך שהן מתרחקות בכוונה, אנחנו בעצם מעבירות להן שדר שהרמנו מהן ידיים, ושאנחנו לא מאמינות בהן."
"נראה לי עדיף שאת תגידי להן."
"אני כבר לא המחנכת שלהן. הן צריכות להתרגל שיש להן מחנכת אחרת. זה גם לא לענין שאני אומר להן מה לעשות כשמורה אחרת נמצאת איתן, אבל באמת חבל."
אפרת בלעה את רוקה, קמה והסתובבה אל הבנות. 'כדאי שתעברו קדימה.' היא כמעט אמרה, ונתקלה בנצנוץ בעיניה של נועה.
היא תגיד לעבור. נועה תסרב, וכמה מהאחרות ילגלגו. רותוש תיקח את הכיסא שלה קדימה, עם עוד שתי בנות שמחכות לתשומת לב מאפרת. בנות אחרות יתווכחו.
היא צריכה להתמודד עם המתח מהלידה שאוכל בה, עם המצוקה מול דובי, עם הפחד שאולי כבר אי אפשר לתקן את מה שנחרב ביניהם.
ועכשיו היא תגייס את שארית כוחות הנפש שלה כדי להתמודד מול כיתה ח'?
בשביל מה?
גם אם בעיקרון יסכה צודקת, לא באמת חשוב כל כך שהן תעבורנה לשבת מלפנים. לא חשוב יותר מאשר על השמירה על הכוחות שלה עצמה.
אז למה שתעשה זאת?
כי יסכה רוצה? כי יסכה בטוחה שזה הנכון?
כמה אנרגיות היא תבזבז בשביל מה שיסכה חושבת?
"אם את רוצה תאמרי להן בעצמך." שמעה את עצמה עונה לה.
יסכה הביטה בה בהפתעה. "הן יחשבו שאת חוששת לומר להן."
"אז שיחשבו." ענתה אפרת והתיישבה.
יסכה התבוננה בה. "אין לך כוח לזה עכשיו?" שאלה כמעט בלחש. "לא חשבתי על כך, סליחה."
"השאלה היא לא אם יש לי כוח או לא." ענתה לה אפרת במהירות, הדברים התבהרו בתוכה תוך כדי שאמרה אותם. "הענין הוא שכשאני אחראית עליהן, אז אני צריכה לפעול לפי מה שאני חושבת, לא לפי מה שאת אומרת. סליחה שאני אומרת לך, אבל את באמת לא אמורה להתערב."
כשהוא חזר בצהרים, הבית היה ריק. אפרת עדיין לא חזרה.
דובי תלה את החליפה, ונכנס לחדר השינה. הארון היה פתוח. עיניו התרחבו בהפתעה מול ספר שהיה מונח במדף החולצות של אפרת. 'גברים ממאדים ונשים מנוגה'. מאיפה הוא הגיע לכאן פתאום?
הוא ראה את הספר הזה פעם, קרא בו ערב אחד לא מצא בו ענין. ספר מתוסבך. אפרת קוראת בו עכשיו? מנין השיגה אותו?
תחושה חמימה התגנבה לתוכו. זה אומר שלאפרת כן אכפת? שהיא מנסה לתקן במשהו?
הלוואי.