התמונות על המסך התחלפו: רצף אירועים קשים משנת תש"פ כדי להזכיר את אימת הדין. אפרת נשפה אוויר בשקט. מה המצגת הזו עושה לבנות? אותה עצמה זה לא מקרב להשם.
גם כך, ככל שהיא מתאמצת לשנן לעצמה שהימים הנוראים, הם בעצם ימי הרחמים והסליחות, ושהשם קרוב ושומע ואוהב, היא בקושי מצליחה להתפלל.
יסכה הגניבה אליה מבט מידי פעם, אפרת הסיטה את עיניה לצד אחר. יסכה בוודאי המומה, אבל היא עצמה צדקה בכל מילה שאמרה לה לפני כן. חבל שלא הבינה את זה עד עכשיו, ושלא שמה גבול ליסכה כבר באמצע השנה.
המצגת הסתיימה. הסגנית הורתה לכולן לשבת בשקט. רב עלה לדבר.
לחשושים קולניים נשמעו מכיוון הכסאות של בנות כיתה ח'. אפרת קמה, נעמדה בצד וחפשה בעיניה את מקור הפטפוטים, חני ורחלי. שתי בנות צייתניות יחסית. מזל. היא החוותה להן בעיניה, והן השתתקו.
ילדה אחת נראתה רכונה על ספר, מרגלית.
מאחורי המסיכה התהדקו שפתיה של אפרת. המנהלת הורתה למורות באופן חד משמעי לא לאפשר למרגלית לקרוא ספרים בבית הספר. אין לה גם מושג באיזה ספר מדובר הפעם. היא לא יכולה להעלים עין.
היא התקרבה מעט לבנות. "מרגלית." היא קראה בקול נמוך.
מרגלית הייתה שקועה מדי בקריאה מכדי לשים לב. שרית, שישבה לצידה, נגעה בידה ולחשה לה משהו. מרגלית הרימה את ראשה, ופגשה בעיניה של אפרת, מבטה אטום.
אפרת אותתה לה. מרגלית עקמה את פיה ותחבה את הספר לתיק.
לפחות זה. הוקל לאפרת. נחסך ממנה עימות שאין בה כל כוח אליו עכשיו.
המרצה פתח במשל המפורסם, על האיש שלקח בטעות מזוודה אחרת במקום מזוודת היהלומים שלו, ואז הבין שאם המזוודה כבדה, סימן שזו אינה המזוודה הנכונה.
עיניה של אפרת שוטטו על הבנות. מה הן חושבות על הסיפור הזה? היא מעולם לא הבינה את הנמשל במלואו, ומעולם לא העזה לשאול. מבטה נתקל שוב בזה של מרגלית. האם היה כעס בעיניה של מרגלית? עלבון? קשה כל כך לדעת.
מרגלית השפילה את עיניה לברכיים. יכול להיות שהיא שוב קוראת? שהיא הוציאה את הספר ההוא בחשאי?
אפרת הביטה בה במחשבה. יסכה דברה על כך שמרגלית אוהבת לקרוא בצורה יוצאת דופן.
זה בוודאי נכון, אבל נראה שיש גם משהו מעבר לכך.
מרגלית רוצה להתבלט?
אולי לקבל אישור על כך שהיא מיוחדת.
בעצם, היא קצת דחויה בכיתה. או אולי לא ממש דחויה, אבל בודדה. אולי היא נאחזת במקום של הבת האינטלגנטית שקוראת ספרים שאף אחד אינו מבין, רק כי אין לה מקום אחר.
יכול להיות שגם מהמורות היא זקוקה לתשומת לב מסוג אחר.
איך היא תגיב אם היא, אפרת, תנסה לדבר איתה?
רוב הסיכויים שהיא תשאר מסוייגת, מחסומים לא נפרצים ביום אחד. ובכל זאת, עצם ההתיחסות תעשה לה טוב.
אבל היא גם עלולה להיות אטומה בצורה פוגענית.
אפרת העבירה לשון על שפתיה. תיכף תסתיים ההרצאה. הבנות ישוחררו הביתה, וגם היא תחזור לבית שלה. היא תפגוש אותן שוב רק בעוד כמה חודשים, בזמן שבו החיים שלה כבר יהיו טובים יותר. הלוואי.
היא יכולה לנסות לעשות עכשיו משהו. אם תצליח, זה יהיה טוב בשביל מרגלית, וזו תהיה עוד זכות אחת קטנה – גדולה בשבילה.
אם לא ---
אם לא, היא צריכה להכין את עצמה לזה, שלא נורא. תהיה לה אי נעימות, אבל עד שתחזור לכאן, לבית הספר, היא כבר תשכח מזה.
מרגלית שלחה יד זהירה לברכיה. כנראה הפכה דף בחשאי. אז כן, היא שוב קוראת.
אפרת היססה רגע ארוך, מעבירה בראשה אפשרויות שונות לשיחה, ואז החליטה.
"מרגלית." היא אמרה.
שרית הדפה את זרועה של מרגלית. זו הרימה את ראשה לאפרת. אפרת אותתה לה לגשת אליה. מרגלית נעצה בה מבט.
"אני מחכה." אמרה אפרת בקול נמוך.
מרגלית התכופפה אל התיק, מכניסה לתוכו מן הסתם את הספר. אפרת המתינה עד שמרגלית נגשה אליה, ואז הלכה איתה לדלת האחורית של האולם.
"אני רואה שאת באמת אוהבת מאד לקרוא. איזה ספר קראת עכשיו?"
"הכנסתי אותו כבר לילקוט."
"אני יודעת שהכנסת, ואני לא כועסת. מענין אותי רק לדעת איזה ספר זה היה."
מבעה של מרגלית היה בלתי מפוענח. "לחיות לזכור לספר לעולם."
"מה?"
"לחיות, לזכור, לספר לעולם."
"על מה הספר מספר?"
"על ילדה שהייתה בשואה באוקראינה, וראתה איך כל המשפחה שלה נרצחת." זיק הבהב בעיניה של מרגלית. "הספר הוא גם על השואה, וגם על איך שהילדה הזו בנתה את החיים שלה אחר כך."
"נשמע ספר קשה לקריאה."
מרגלית משכה בכתפיה.
"את קוראת הרבה ספרי שואה?" שאלה אותה אפרת.
"גם."
"זה לא מדי עצוב?"
מרגלית זקפה את גבותיה לרגע בהבעה לא ברורה.
"את בטח יודעת המון דברים מרוב שאת קוראת הרבה."
חשד ניצת בעיניה של מרגלית. היא חשה כנראה שהשיחה חורגת לכיוון שונה מהרגיל במכוון. אפרת חשבה במהירות, מחפשת לאן להוביל את השיחה. משהו שיעשה הרגשה טובה למרגלית. או אולי משהו שיתן מענה רגשי כלשהו? ילדה שקוראת כל כך הרבה, מעמיסה על עצמה מן הסתם מושגים שגבוהים מידי לגיל שלה, ורגשות קשים.
"את גם כותבת?" שאלה את מרגלית.
נראה היה שמרגלית תוהה האם לשתף פעולה עם השאלה, ואז היא הנידה בראשה לשלילה.
"בדרך כלל מי שקורא הרבה, יכול גם לכתוב. כדאי לך לנסות." אמרה לה אפרת. "יכול להיות שאת תהני בזה."
"בסדר." מרגלית אמרה ביובש, אבל זיק של תודה ניצת בעיניה.
אפרת ליוותה אותה בעיניה כאשר היא חזרה למקומה בין הבנות. נראה היה שמרגלית לא פתחה שוב את הספר.
עם כל יום נוסף שעבר, אכל בו המתח מהלידה. הוא חשב שבתאריך הזה הם כבר יהיו אחרי. בבקרים היה מתעורר מוקדם, ולא מצליח להרדם שוב. לפחות אפרת הייתה היום קצת שונה, קצת פחות ביקורתית, יותר רכה. כנראה שהמחשבות על הלידה המתקרבת השפיעו עליה. זה הקל עליו כל כך.
באותו ערב הוא החליט שיקדים לישון, ויקום למחרת לסליחות וותיקין. בשעה עשר וחצי הוא כבר היה בפיז'מה. מישהו נקש בדלת, ואפרת ניגשה לפתוח. הייתה זו שכנה, אפרת נשארה לשוחח איתה ליד הדלת הפתוחה.
הפלאפון של אפרת צלצל על השידה שבחדר שינה. מספר לא מוכר היה על הצג. דובי ענה כדי שהמתקשרת האלמונית לא תנתק, והתכוון לשאול את אפרת האם היא פנויה עכשיו לשיחה.
"שלום." קול גברי עמוק היה מעבר לקו. "מדבר חיים בנדיקט מהחברא קדישא. הבטחתי לכם שאחזור אליכם."
"זו טעות."
"מה? לא. זו לא טעות."
"לא דברנו שום דבר עם החברא קדישא."
"אתם וינר?"
"כן."
"אז דברתי עם אשתך. הבטחתי לה שאחזור אליה."
ידיות המתכת שעל הארון רקדו. "מה אמרת?"
"השגתי את הפרטים של חלקת הקבורה של התינוקת שלכם. אתן לך אותם עכשיו. אתה רושם?"
דלת הבית נסגרה.
אפרת נכנסה לחדר. היא הבחינה בטלפון שלה שבידו של דובי, והביטה בו בשאלה.
"הלו?" שאל הקול שמעבר לקו.
"רגע."
דובי הרחיק את הטלפון מפיו.
"מהחברא קדישא." הוא חש את הדם זורם בכל נים שבו כשלחש: "הוא אומר שהוא דיבר איתך."
פניה של אפרת האדימו. היא לקחה ממנו את הטלפון. "הלו? תודה שאתה חוזר אלי."
אז זו לא טעות!
היא דברה עם החברא קדישא.
אפרת פנתה לחברא קדישא.
היא לא סיפרה לו.
איך היא הסתירה ממנו דבר כזה?
אפרת יצאה אל המטבח.
הזעזוע שאחז בדובי ערפל את ראייתו. הוא הלך אחריה למטבח, תופים הולמים בראשו.
"אני ארשום עכשיו." שמע את אשתו אומרת. "רגע."
היא הוציאה דפדפת, וחיטטה בתיקה אחרי עט.
דובי שלף את עט הפרקר שהיה בכיסו.
"קחי." קולו שלו נשמע לו כאילו מגיע ממרחק.
אפרת לקחה ממנו את העט בלי להרים אליו את עיניה, והתיישבה ליד שולחן המטבח.
למה היא התקשרה לחברא קדישא?
איך בכלל היא הגיעה אליהם?
אולי שיבקש ממנה את הטלפון וישוחח בעצמו עם האדם שמעבר לקו?
דובי לקח פסיעה קדימה, ונסוג. לא בטוח שהוא יצליח לשלוט בעצמו בשיחה.
הוא נשען בגבו אל השיש, ליבו הולם בעוצמה כפי שלא חש מעולם.
הוא כבר ידע שאפרת מסתירה ממנו דברים, אבל לא העלה בדעתו שמדובר בדבר כזה, הנוגע כל כך לשניהם. איך זה שלא אמרה לו?
אפרת הקשיבה בריכוז לאדם שמעבר לקו, ורשמה כמה דברים על דף.
אפילו לרגע היא לא הפנתה את מבטה לעברו.