פרק 61: אש

"למה לא ספרת לי?" דובי תבע ממנה ברגע שהיא סיימה את השיחה.

אפרת הניחה אינסטינקטיבית את כף ידה על השורות הקצרות, היקרות, שעל הדף.

מערבולת של מילים געשה בתוך ראשה. היא קיוותה שאחרי הלידה ישתנה משהו בין שניהם ויהיה זמן שבו דובי יהיה מסוגל יותר להקשיב. היא חשבה הרבה איך תהיה היא בעצמה זהירה יותר, איך תנהל את השיחה בלי לפגוע בנקודות רגישות שלו, איך תשים לב שהוא לא יחוש נאשם.

ועכשיו, מכל הזמנים שבעולם, השיחה שציפתה לה הגיעה דווקא בדקות הספורות שבהן רק דובי היה זמין לטלפון שלה.

בעיניו של דובי היה כעס כזה, עד שהיא נרתעה פיזית אחורנית.

"רציתי להגיד לך." היא התחילה.

"אם רצית, אז למה לא אמרת?"

"ניסיתי כמה פעמים."

"מה שייך 'לנסות'?" הוא אמר בחריפות. "היית צריכה פשוט להגיד! מה פתאום את מסתירה ממני דבר כזה?"

הנה, שוב הנחרצות הבלתי חדירה שלו.

אפרת בלעה את רוקה. "דובי," אמרה במאמץ. "אני באמת רציתי לספר לך. ניסיתי כמה פעמים. למשל, כשהיינו ב – "

"אם רצית, היית מספרת." הוא פתח את דלת הארון החלבי, הזיז כמה דברים במדף, וסגר אותה ברעש. "את עוברת את כל הגבולות, אפרת."

התגובה נפלטה ממנה בלי לחשוב: "אם היית קצת יותר תומך, זה לא היה קורה."

הוא הסתובב בחדות. "אז עכשיו אני אשם גם בזה שהסתרת ממני?"

'כן', היא רצתה להגיד, אבל הכריחה את עצמה להתאפק. "אתה לא אשם, אבל אל תאשים גם אותי. היה לך קשה להקשיב לי, אז נשארתי להתמודד לבד. זה הכל."

"את רצינית? אין בעל שהקשיב אי פעם לאשתו יותר ממה שאני הקשבתי לך! אבל זה לא עוזר. כמה שאני מקדיש זמן בשבילך, תמיד יש לך רק טענות."

המילים שלו חבטו בה. חולשה עמוקה הציפה את כולה, גופה נעשה רפוי מחוסר כוח. היא פתחה את פיה וסגרה. לא יעזור מה שתגיד. כל מה שהיא עושה, רק לוקח אותה אחורנית. זה פשוט אבוד.

במקום להתנצל, היא מאשימה אותו, כמה מתאים לה.

אפרת התיישבה ליד השולחן בסלון, ושמטה את ראשה על ידה המקופלת, הפאה עדיין עליה. היא משכה את המחשב אליה, ובהתה בהודעות המייל שכבר ראתה קודם לכן.

דובי ישב על הספה, דפדף בעיתון בלי לראות כלום, ושוב פנה אליה.

"אפרת, תסבירי לי למה ספרת לי."

"אני מנסה להסביר, ואתה לא מקשיב."

"מה הקשר לא מקשיב? הנה, עכשיו אני מקשיב."

היא לא נעה.

"אפרת."

שוב לא הייתה תגובה.

"תפסיקי כבר עם המשחקים האלה!" הוא אמר ועצר את עצמו לפני שיפלטו ממנו מילים קשות יותר.

הלך משם למטבח, הרתיח מים, ועמד דקות ארוכות כשידיו על מכסה הקומקום החם.

אפרת עשויה ללדת בכל רגע. אסור להם להתדרדר ככה. הוא חייב להיות זה שלוקח את האחריות. שוב. זה צריך להיות הוא. אין מה לעשות.

הוא חזר לחדר. "אפרת, בואי נדבר על זה בצורה נורמלית. אני אכין לשנינו משהו לשתות. בואי נדבר."

"תתחילי לספר מההתחלה." דובי אמר לה כשהם ישבו על הספה.

במשך חודשים ייחלה לשאלה כזו, השתוקקה שהוא ירצה להבין מה היא מרגישה.

אבל לא זו התחושה שנשבה ממנו עכשיו. עכשיו חשה בבירור בדריכות שלו, ברצון שלו לדעת מה קרה ואיך, ברצון להשלים את הפרטים המעשיים החסרים. לא ברצון להבין אותה.

אבל מה תגיד? שהיא לא רוצה לספר עכשיו?

דובי כועס עליה כל כך, כנראה הוא גם פגוע. אין לה ברירה.

"היה לי חשוב לדעת איפה התינוקת קבורה." היא התחילה. "אז ניסיתי לברר. התקשרתי בהתחלה ל'עין כרם', אבל לא ידעתי את מספר הזהות שלה." זכרון השיחות המביכות ההן הציף את אפרת בחדות. היא בלעה את רוקה במאמץ. "בסופו של דבר הם מצאו את הרישום של הניתוח, אבל לא ידעו להגיד לי מי טיפל בקבורה שלה. הם אמרו שבתעודת הפטירה רשום מי החברא קדישא שקברו אותה, ושאני צריכה להשיג את תעודת הפטירה. אז -"

"יש לנו אותה." דובי קטע אותה.

עיניה נקרעו לרווחה כשהיא הביטה בדובי, שישב סמוך אליה על הספה. "מה?"

"קבלנו את תעודת הפטירה ביום שהיא נפטרה."

משהו חבט בה בעוצמה מבפנים. "למה לא אמרת לי אף פעם?"

"את לא שאלת אף פעם."

זכר היום ההוא ב'עין כרם' הציף את אפרת. השעות שבהן הסתובבה מותשת וצמאה, איש המודיעין שבהתחלה לא הבין מה היא רוצה, ואחר כך ריחם עליה בגלוי. הדמעות שלא הצליחה לעצור מול הפקידה שנתנה בידיה בסופו של דבר העתק מתעודת הפטירה.

"היית צריך להגיד לי גם בלי שאני אשאל." קולה רעד כשאמרה לדובי.

"למה שאחשוב שאת רוצה את תעודת הפטירה שלה? שמתי אותה במקום שלא תתקלי בו כדי לא להכאיב לך."

"אתה באמת חושב שתעודת פטירה הייתה יכולה להכאיב לי יותר ממה שכבר כואב?"

משהו קשה היה בעיניה. "היה אסור לך להסתיר אותה ממני." היא הוסיפה.

איך היא מעזה לכעוס עליו על מה שהוא הסתיר לטובתה, כשהיא מתעלמת לגמרי ממה שהיא עצמה הסתירה. במשך חודשים שלמים היא פעלה מאחורי גבו, בלי לתת בו את האמון הכי בסיסי של אישה בבעלה.

"תפסיקי לנפח כל דבר."

"אני לא מנפחת! עברתי יום נוראי כדי להשיג את ההעתק של תעודת הפטירה."

"בעיה שלך שלא סיפרת לי שאת רוצה אותה." התסכול הציף אותו, בכוח הוא ריסן משפטים קשים שעמדו על קצה לשונו. "בסך הכל רציתי לא לצער אותך." אמר במקום זאת.

"למה שתעודת הפטירה תצער אותי? אתה אף פעם לא מבין אותי. אתה חושב שלרגע אחד שכחתי את התינוקת?"

שוב הוא זה שאף פעם לא מבין, זה שתמיד לא בסדר.

"את צודקת." הוא לא הצליח לעצור את הציניות שפרצה ממנו, "את לא מפסיקה אפילו לרגע אחד, לא נותנת לחיות רגע בלי להיות בדכאון. באמת שהייתי צריך כבר לדעת את זה. קרה לנו אסון אחד, אבל את הופכת את כל החיים לאסון."

רגע ארוך היא רק הסתכלה בו במבט נורא. אש בעיניה.

אחר כך קמה בחדות. הלכה לחדר השינה, וחזרה משם כעבור רגע כאשר מעיל החורף על זרועה האחת, והתיק הכתום שהכינה ללידה אחוז בידה האחרת.

הוא קם בבלבול.

"אפרת!"

היא הוציאה מהתיק הרגיל שלה את הרב-קו ואת כרטיס האשראי, והעבירה אותם לתיק הכתום.

"מה את עושה???"

היא נכנסה למטבח, ויצאה עם דף הדפדפת שעליו רשמה את הפרטים ההם. קיפלה אותו כמעט בפראות, ותחבה אותו לתא הקטן של התיק. אחר כך לחצה על הידית של דלת הבית.

הוא מיהר אחריה. "אפרת, לאן את הולכת?"

"לשום מקום."

"אפרת, תפסיקי."

"אני לא יכולה."

"אפרת, חכי!" לא יכול להיות שהיא באמת עושה את זה.

היא יצאה מהדלת.

"אפרת!"

"אני אדבר איתך אחר כך." היא רק אמרה בקול חנוק.

הוא הלך אחריה, ואז שמע פסיעות יורדות במדרגות לכיוונם. מודע לכך שהוא לבוש בפיז'מה הוא נסוג אל הכניסה לבית.

"לאן את הולכת?" שאל, למרות שידע שמי שזה לא יהיה שיורד במדרגות שומע את שניהם.

"לא יודעת."

המילים האלה שלה עוד הגיעו אליו,

ואחר כך – שקט.