פרק 62: בורחת

הוא רץ אל החלון שבחדר השינה.

כמה בחורות פטפטו בקול במרכז החצר. אורו של פנס רחוב נפל על התיק הכתום שהתנדנד על כתפה של אפרת. היא עברה בפסיעות מהירות ליד העץ שבמרכז החצר.

"אפרת!" הוא קרא בקול מהוסה.

היא לא הסתובבה. או שלא שמעה אותו, או שהתעלמה בכוונה.

איך היא עושה לו דבר כזה?

לאן היא הולכת?

כנראה שעוד מעט תתעשת ותחזור.

ואולי לא?

ידיו קיפצו בחוסר שליטה כאשר שלף חולצה מהארון. מעולם לא חש את הדם מכה בדפנות העורקים כמו באותו רגע.

כמה שהוא ניסה לעזור לאפרת, כמה שהוא התאמץ.

בסופו של דבר היא מפילה עליו את הצער על האובדן. כאילו שהוא עצמו לא איבד את התינוקת בדיוק כמות שהיא. כאילו שהוא אשם במשהו.

כמה אטומה היא יכולה להיות?

אחרי שהתינוקת נפטרה הוא התמסר לאפרת לאורך כל היממה, בימים הראשונים יצא מבית הוריה של אפרת כמעט רק לתפילות. לפעמים הרגיש שהוא נחנק, אבל ראה שאפרת זקוקה לתמיכה שלו, ועשה כל מה שיכול היה כדי לתמוך בה ולעזור לה.

אחת לכמה ימים נסע הביתה לירושלים כדי לקחת דברים, להחזיר, וגם כדי לאסוף קצת את עצמו. באחת הפעמים ראה מעטפה בדואר. זאת היתה הזמנה לחתונה מאשר קסטלניץ, אחד מהחברים הקרובים שלו בישיבה.

אשר הוסיף כמה מילים חמימות וקלילות להזמנה. ניכר שלא שמע על האסון שקרה לדובי. התאריך שנקבע לחתונה היה באותו יום.

דובי הכניס אז את המעטפה לבית, הניח אותה על השולחן, אסף מהארון את הבגדים שהיה צריך, וחיפש חצאית מסויימת שאפרת בקשה ממנו להביא. אחר כך הסתכל שוב בהזמנה, מתלבט.

הוא אמר לאפרת שיחזור בשמונה בערב לכל המאוחר, והוא ידע שהיא מחכה לו. שיתקשר ויגיד לה שהוא מתעכב?

היא תרצה לדעת למה, וכשיענה, היא תפגע מעצם זה שהוא מסוגל להנות עכשיו בחתונה של חבר.

אבל מה הוא יעשה, ככה הוא. וזה לא שהוא חסר רגישות או לא כואב את האסון. הוא פשוט זקוק לניקוי הראש הזה. אבל הוא ידע שאפרת לא תבין, שהיא תחוש שלא כואב לו כמו שאמור לכאוב.

אז הוא ויתר, ולא הלך לחתונה, ובמקום זה נסע מיד חזרה את כל הדרך לפתח תקוה, חוזר לדמעות של אפרת, לשברון הלב שלה.

דובי רכס את הכפתור האחרון בחולצה, שלף סוודר מהמדף, ולבש אותו תוך הליכה אל דלת הבית.

למה אפרת לקחה מעיל? עדיין לא קר כל כך. היא מתכננת להיות כל הלילה בחוץ?

היא הגזימה לגמרי.

דובי חצה את החצר בריצה, ויצא אל הרחוב.

הרחוב היה ריק.

לאן אפרת פנתה?

נהמה של אוטובוס נשמעה מהרחוב הסמוך. אפרת לקחה רב-קו, יכול להיות שהיא באמת תכננה ליסוע? לאן?

דובי רץ לכיוון התחנה. האוטובוס כבר התרחק. התחנה הייתה ריקה. אפרת נסעה?

הגיוני יותר שהיא נכנסה לאחת החצרות הסמוכות. תיכף היא תתעשת ותחזור.

או שהיא החליטה ליסוע להורים שלה???

דובי חייג אליה במהירות. וחייג שוב.

לא הייתה תשובה.

רגע אחרי שעלתה ספר הנהג את הנוסעים. עשרים. הוא לא מעלה יותר.

ידיה של אפרת רעדו על התיק הכתום.

אז ככה זה נראה כשמתגרשים.

היא הרחיקה לשניה את המסיכה מפניה, נאבקת בקוצר הנשימה שתקף אותה, ואחר כך הידקה אותה שוב.

'את לא נותנת לחיות רגע בלי להיות בדכאון.'

זה מה שמגיע לה לשמוע, אחרי שנה שהיא נקרעת ועושה הכל כדי לא להיות בדכאון, בזמן שדובי פשוט מתנתק לו, ומשאיר אותה להתמודד לבד.

מה היא תעשה עכשיו?

לא אכפת לה.

בעוד שלושה ימים יקבלו אותה בכל מקרה בבית החולים. היא תמצא פתרון לשלושת הימים האלה.

את לא נורמלית!

מה תעשה. היא לא יכולה יותר.

האוטובוס דהר במורד גולדה מאיר, לקראת צומת רמות. עיניה של אפרת הסתמאו כשהצמידה את ראשה אל החלון, בוהה החוצה, אל המורדות החשוכים של הליפתא.

כל השבועות הארוכים הללו, הבלתי נגמרים.

המאמצים שעשתה כדי לקום גם אחרי חלומות ביעותים, לעצור את עצמה מלשתף את דובי במה שקשה לו מדי, לחייך אליו גם כשהייתה פגועה וכואבת, להכין לו דברים קטנים שהוא אוהב כדי ליצור אווירה טובה.

כל העצות של נאוה.

אישה מהטור המקביל באוטובוס העיפה בה מבט.

רק שהיא לא מכירה אותה ממקום כלשהו.

אפרת העלתה את המסיכה כמעט עד לעיניה, נאבקת לכלוא את הדמעות.

בשביל מה קרעה את עצמה?

אם כבר להפרד, היא יכלה לעשות את זה לפני חצי שנה, לפני שהייתה גמורה כל כך.

את לא נורמלית! לא מתגרשים בגלל דברים כאלה!

אז בגלל מה כן?

היא לא יכולה יותר עם האטימות של דובי.

הלוואי שלא הייתה חיה.

האוטובוס עצר בצומת רמות. שני אנשים ירדו. שישה צבאו על הדלת הקדמית. הנהג התעקש שרק שניים יעלו. הויכוח התלהט. אוטובוס אחר עצר מאחור, האנשים רצו אליו. הנהג סגר את הדלתות והמשיך לכביש בגין.

אפרת עצמה את עיניה, מתאמצת להעלות תמונה של פנים רכות, זעירות, מתוקות, מלאות תום.

התמונה הייתה מטושטשת.

היא מחתה את עיניה בקצה המסיכה, והוציאה מהתיק את הדף המקופל. עיניה ננעצו בשתי השורות הקצרות. היא בלעה את רוקה במאמץ.

אם לא הייתה בהריון, הייתה נוסעת עכשיו להר המנוחות, מחפשת לאורו של הטלפון את החלקה, ונשארת שם.

את לא נורמלית.

יש לך תינוק.

מגיע לו אמא.

יהיה לה אמא לתת לו?

התינוק שלהם יגדל להורים גרושים?

את חייבת להפסיק עם זה עכשיו. תחזרי הביתה.

הטלפון שלה צלצל. פעם שלישית מאז שעזבה את הבית. דובי.

'את הופכת את כל החיים לאסון'.

היא לא יכולה לדבר איתו.

אסור לך לעשות את מה שאת עושה עכשיו.

אבל היא גמורה. זהו. הלוואי שהאוטובוס היה עושה עכשיו תאונה.

את לא נורמלית!

אז אני לא.

תופים הלמו בראשה. היא לא מסוגלת לחשוב על כלום.

אבל היא חייבת ללכת לאיזשהו מקום.

להורים שלה לא. הם בבידוד. גם ככה היא לא הייתה מרגישה אצלם נוח.

מיכל? יפי? שימי? לא, היא לא תלך לאף אחד מהאחים שלה.

סבתא של דובי.

נו, מה הקשר?

אולי כן. לסבתא של דובי כבר הייתה קורונה אז אין סיכון של בידוד.

את לא יכולה ללכת לסבתא של דובי, אם את רוצה להתגרש מדובי!

אני לא רוצה להתגרש. אני לא רוצה כלום. אני רק לא יכולה להיות איתו.

אבל את לא יכולה ללכת לסבתא שלו!

היא תבין. או שהיא לפחות תתנהג כאילו היא מבינה.

את לא נורמלית!

תשתקי!

בערים האדומות יש עכשיו עוצר לילי. אין תחבורה. חדרה אדומה?

רוב הסיכויים שבכל מקרה כבר אין רכבות הלילה לחדרה. כבר מאוחר מדי.

ואולי כן?

בחדרה היא תצטרך מונית. יש לה רק אשראי.

היא יכולה לבקש מסבתא של דובי שתשלם בשבילה על המונית.

את לא נורמלית!

עברה כבר כמעט שעה.

שהוא יתקשר אליה שוב?

היא לא רוצה לדבר איתו.

דובי נגס בשפתיו בחוזקה. גם אם הוא טעה באיזה משפט שאמר לאפרת, היא איבדה את כל הפרופורציות. אישה אחרת לא הייתה מתנהגת ככה.

הוא עשה טעות. הוא לא היה צריך להבליג כל כך הרבה זמן. הוא היה צריך ללכת איתה כבר מזמן לטיפול זוגי. שם היו מסבירים לה שהיא לא יכולה להפיל עליו בלי סוף את האסון שלהם.

איפה היא?

חייב להיות שהיא הלכה למישהו.

אצבעותיו הססו רגע ארוך על הטלפון. לבסוף חייג.

"שלום, ערב טוב."

"מי זה?" ענה קולה התמה של מיכל.

"דובי."

"אה, בטח. לא היה לי את המספר שלך בזכרון של הטלפון. שלום. רגע, הכל בסדר עם אפרת? אתם בבית חולים?"

"למה את שואלת?"

"כי אתה מתקשר." קולה נעשה נבוך. "חשבתי אולי קרה לה משהו."

"לא. אני... אני חושב שלא. היא דברה איתך הערב?"

רגע חלף עד שמיכל ענתה בקול שונה לגמרי. "כן."

"אה.. מתי?"

"בערך בתשע."

הוא שפשף באגודלו את משענת הספה.

"מה קרה?" שמע אותה שואלת.

"שום דבר."

"אתה לא יודע איפה היא?"

"משהו כזה. אבל זה לא רציני. מה היא דברה איתך?"

"סתם. פטפוטים." מיכל הססה לפני שהמשיכה. "לא דברנו הרבה. הייתי באמצע עם הילדים כאן."

"היא לא אמרה לך כלום?"

"אולי היא רצתה לדבר עוד. אני לא יכולתי. אתה לא יודע איפה היא?"