הגב שלה כאב כשהיא עמדה במדרגות הנעות. היא הורידה את התיק מהכתף ומצמצה בחוזקה. היא רק תבדוק האם יש עכשיו אוטובוס לחדרה.
אם כן - היא תתקשר עכשיו לסבתא של דובי ותבקש ממנה לבוא. זה המקום היחיד שהיא אולי יכולה לישון בו הלילה.
את לא מתנהגת בהגיון!
אפרת הלכה לאורך הרציף עד לקצה הימני, ואז עד לקצה השמאלי. שוב עברה על פני כל התחנות, ורק אז מצאה את התחנה שדילגה עליה לפני כן פעמיים, התחנה של קו תשע מאות ארבעים ושתים לחדרה. הצג הדיגיטלי הראה שהנסיעה הבאה היא בשש וארבעים.
בבוקר. הלילה כבר לא יצאו אוטובוסים.
התיק נשמט ממנה בחבטה על הרצפה, ובאותו רגע התחיל הטלפון שלה לצלצל. מיכל.
שתיהן שוחחו קצת בתחילת הערב, ומיכל אמרה לה אז שהיא תשתדל לחזור אליה בהמשך. אפרת השתיקה את הצלצול. אין לה כוח לגלגל עכשיו שיחה, גם לא עם מיכל.
מיכל צלצלה שוב, ואז בפעם השלישית.
רגע, קרה אולי משהו?
אמא מחלימה מקורונה.
אפרת הרימה.
"אפרת, מה נשמע?"
"ברוך השם."
"אני מצטערת שלא יכולתי לדבר לפני כן. רצית לדבר איתי על משהו מסוים?"
השיחה מתחילת הערב נראתה עכשיו כאילו התרחשה בכוכב אחר. "לא, סתם. הכל בסדר."
"איפה את?"
מה?
מיכל אמורה להניח שהיא בבית בשעה כזו.
אפרת נדרכה. "למה את שואלת?"
"סתם, כי מענין אותי." קולה של מיכל היה קליל, אבל גם מתוח. מיכל גרועה בשקרים, אפשר לשמוע עליה ברגע אם היא מנסה לזייף.
"למה את שואלת?" תבעה אפרת.
"דובי התקשר אלי."
קבוצת אנשים במסכות בצבע לבן חלפה מאחורי אפרת. מישהו שאל מאיפה יוצא האוטובוס לתל אביב.
"דובי בקש ממך לשאול אותי איפה אני?"
"לא. אני דואגת לך, אפרת. לכן התקשרתי. מה קרה?"
"אין לי כוח לדבר על זה."
"אפרת, אני ממש דואגת לך." נשמע היה שמיכל מחפשת את המילים, "תספרי לי מה קרה. בסדר?"
"מה זה משנה עכשיו."
"ברור שזה משנה!"
אפרת בהתה בזגוגית שרחבת האוטובוסים הריקה למחצה נשקפה דרכו. שני אוטובוסים בודדים נסעו בתוך החושך.
"חשבתי שהכל בסדר אצלכם." קולה ההמום של אחותה בקע מהטלפון שאפרת החזיקה קצת רחוק ממנה. "את מסכימה להגיד לי רק בשתי מילים עם מה את מתמודדת?"
נוסעים הצטופפו ליד הפתח של אחת התחנות שברציף הארוך.
"יש לדובי בעיות נפשיות?" שאלה מיכל.
"מה?"
"הוא מכה אותך? הוא פוגע בך?"
"לא. לא. מה פתאום. לא דברים כאלה."
"אז מה, אפרת?"
"כלום. רע לי."
"אני כל כך מצטערת, אפרת. אכפת לי נורא. אני... אני ממש מזועזעת שלא קלטתי שאת בכזה קושי. זה כבר הרבה זמן ככה?"
"כן. לא. לא יודעת. מיכל, אין לי כוח לדבר."
"איפה את?"
"מה זה משנה?"
"בטח שזה משנה."
"זה לא."
"בואי אלי, בסדר? את בטח יכולה עדיין להספיק את האוטובוס האחרון."
"לא. אני לא רוצה."
"את לא יכולה להסתובב בחוץ כל הלילה."
אפרת הרחיקה את הטלפון עוד קצת מאוזנה.
"אפרת, תגידי לי מה קרה. אני ממש דואגת."
"אין לי כח לדבר."
"היא לא אמרה לי איפה היא." מיכל חזרה אליו דקות ספורות אחר כך.
"היא ענתה לך לטלפון?"
"כן. לא, לא מיד. התקשרתי אליה כמה פעמים עד שהיא ענתה."
זה מה שבאמת היה, או שמיכל קולטת עד כמה הוא פגוע?
דובי עצם את עיניו, והשעין את ראשו על הקיר. "מה היא כן אמרה?"
"כלום, כמעט. היא אמרה כמה פעמים שאין לה כוח."
יכול היה לשמוע את גיסתו מהססת מעבר לקו. מה אפרת סיפרה לה? קבס עלה בתוכו. "זה כנראה מרוב שהיא במתח." היא המשיכה, "היא אמרה לי בתחילת הערב שקשה לה שהלידה עדיין מתעכבת."
"כן." הוא פלט במאמץ.
"לא נראה לי שהיא הולכת לאיזה מקום. היא סתם מסתובבת בחוץ. כנראה שהיא עוד מעט תחזור."
"כן."
"אני אדבר איתה שוב ואתקשר אליך."
"תודה." הוא עוד הצליח לומר.
ניתק את השיחה, רץ לשרותים, והקיא.
מיכל צלצלה אליה כשהיא ירדה במדרגות הנעות. פעם נוספת כשהיא חצתה את הרחוב שמול התחנה המרכזית. ועוד פעמיים כשהיא חיכתה לרכבת הקלה.
בפעם החמישית, כשהיא כבר הייתה ברכבת, אפרת ענתה לה. "אין לי כוח לדבר."
"אפרת, את לא רוצה לספר לי מה קורה? בבקשה."
"זה כבר לא יעזור."
"דובי רע אליך?"
חנויות סגורות של מרכז הדוידקה ניבטו מחלון הרכבת. פנסי רחוב הטילו צלליות על המדרכה האפורה. "אמרתי לך שאין לי כוח לדבר."
"את נשמעת ממש לא טוב."
הרכבת עצרה. כמה אנשים פילסו דרך ליציאה. מישהו דרך בטעות על הרגל של אפרת. אנשים עלו. היא הידקה את המסיכה אל פיה.
שהיא באמת תרד בעוד שתי תחנות?
אם הרכבת הייתה פועלת בשעות הלילה, היא פשוט הייתה נוסעת הלוך וחזור עד הבוקר.
"אפרת?"
"מה."
"אני רוצה שניה להגיד לך משהו. בסדר?"
"בסדר."
"אני רוצה רק להגיד לך שאם הגעת למצב של יאוש, זה לא אומר שהמצב מייאש. גם לי היו רגעים כאלה בנישואים, ואני מתארת לעצמי שלהרבה אנשים קרה שהם חשבו שאין סיכוי שיהיה להם טוב, ובסופו של דבר הם חיים באושר. אני מתכוונת להגיד שזה נורמלי שזה קורה, וזה הכי נורמלי שזה יקרה במצב שלך. גם אם הכל היה בסדר עם דובי, היית עכשיו במתח נורא. את איבדת תינוקת, ואת מחכה כבר כמה ימים ללידה. זו תקופה ממש קשה."
הרכבת צפרה.
"את שומעת אותי, אפרת."
"כן."
מה עוזר לי הנאום הזה עכשיו.
"אני רוצה להגיד לך משהו שיהיה לך קשה לשמוע, אבל אני אומרת לך כי נראה לי שזה קריטי בשבילך לשמוע את זה. בסדר?"
"בסדר."
"נראה לי שאת לא - - - סליחה שאני אומרת לך, אבל אני חוששת שאת לא מבינה את המשמעות של מה שאת עושה. אישה שעוזבת ככה את בעלה קורעת את הנישואים. את כנראה תתחרטי על זה אחר כך."
אישה במטפחת כחולה הביטה באפרת בסקרנות. אפרת הנמיכה את קולה. "אין לך מושג מה אני עוברת."
"ברור שאין לי מושג. אבל את בטוחה שאת רוצה להתגרש?"
'יפו מרכז' הודיע הרמקול ברכבת. 'יפה מַרכֶּז. ג'אפה סנטר.'
"גם אם את מרגישה שאת בטוחה, זה לא זמן שאפשר לקחת בו החלטה כל כך גורלית." שמעה את מיכל ממשיכה, "את צריכה לעבור את הלידה ולהתאושש ואז לחשוב מחדש."
הרכבת עצרה. אנשים עלו. אדם מבוגר פתח בקבוק מים. מבטו נפגש עם זה של אפרת, והיא הסיטה מיד את עיניה. היא הייתה צריכה לפחות לקחת איתה מים לשתות.
"אני פשוט חושבת שאת עושה עכשיו משהו שיהיה לך קשה מאד לתקן. באמת, אפרת. זה כאילו לא נכון שאני אומרת לך, ועוד בלי שיש לי מושג למה עזבת את הבית, אבל אני אומרת לך בכל זאת, כי נראה לי שאת לא מבינה את המשמעות של מה שאת עושה. את פוגעת עכשיו בדובי בצורה לא נורמלית. את שומעת אותי?"
"כן."
"אפרת, בבקשה, לפחות תדברי איתו. אסור לך להשאיר אותו ככה. אני אומרת לך את זה לא בשבילו. אלא בשבילך. את הולכת לפרק את הנישואים שלך, ואת לא בזמן שאת יכולה לקבל החלטה כזו ענקית."
"טוב."
"מה 'טוב'??? אפרת! איפה את?"
"לא משנה."
"את עלולה להתמוטט."
לא אכפת לי.
זה כנראה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי.
"נראה לי שהיא נכנסה לאיזה קטע נפשי." קולה של מיכל היה זהיר.
תחושת השפלה הציפה כל נים שבו. אפרת סיפרה למיכל שהוא הסתיר ממנה את תעודת הפטירה? אמרה לה דברים אחרים? מה מיכל חושבת עליו?
"היא לא אמרה לך איפה היא?"
"לא. היא לא דברה כמעט בכלל."
"היא אמרה לך מה היא מתכננת לעשות?"
"היא רק אמרה כל הזמן שאין לה כוח." גיסתו השתתקה לרגע. "אני משערת שהיא תחזור בהמשך הלילה. לא נראה לי שיש לה איפה להיות."
"את יכולה לברר אם היא אצל ההורים?" לחייו בערו כשהוא הוציא את המילים בקושי. "אבל אל תגידי להם כלום, אם הם לא יודעים."
"הם בבידוד עכשיו. אין סיכוי שאפרת הלכה אליהם."
הוא גרד בכוח את זרועו.
"היה רעש מסביב, וגם רמקול שהודיע על 'יפו מרכז'. יכול להיות שהיא ברכבת הקלה?" שמע את מיכל ממשיכה. "זה לא היה נשמע לי כמו רמקול של אוטובוס."
הרכבת הקלה. לאן אפרת כבר יכולה ליסוע?
איך זה שהיא לא עונה לו?
הוא עשה כל מה שהוא יכול היה לעשות בשבילה. לא מגיע לו. זה הכי לא מגיע לו.
"יכול להיות." הוא ענה במאמץ.
"אני לא מאמינה שהיא התקשרה לאמא שלי. היא בקושי ענתה לי. היא - - היא נשמעה במצב לא ממש נורמלי."
שוב עלתה בו בחילה.
"זה כנראה כל המתח של ההריון הזה." אמרה מיכל בעדינות. "היא באמת מתמודדת עם משהו שהוא קשה נורא. אני מאמינה שהיא תתפוס את עצמה ותחזור. כל כך לא מתאים לה להתנהג ככה."
הראש שלה כאב. היא לא לקחה מים. אמנם לילה עכשיו. אבל היא יכולה להתייבש.
שתי נשים הלכו לפניה, עוד קבוצה מאחוריה.
אפרת הידקה את המסיכה. בשביל מה בכלל היא הולכת לשם?
מישהו דיבר בהתרגשות על המזל שהיה להם, שהם עלו בהגרלה וזכו בכרטיסים, אחרת היו צריכים גם הם להצטרף רק מהבית, והוא כבר לא מסוגל לראות מסך.
הגרלה?
כרטיסי כניסה?
הו, כמובן. בגלל הקורונה. פוחדים מצפיפות.
התיק הכתום לחץ על כתפיה של אפרת.
גם כך לא בטוח שהיא מסוגלת ללכת עכשיו את כל הדרך.
ובסופו של דבר היא עוד תשאר בחוץ.
בשביל מה בכלל היא הולכת?