כתפיה כאבו. היא שמטה את התיק הכתום למרגלותיה, ונשענה בתחושת חולשה על גדר האבן. היא חייבת לשבת. חייבת להיכנס. שום מקום אחר אין לה להיות בו עכשיו.
עמדת הבידוק הייתה קצת הלאה ממנה. אפרת צפתה עליה, מנסה לקלוט מה קורה. אנשים הוציאו תעודות זהות. חלקם הציגו גם אישור כניסה דיגיטלי בטלפון, אחרים הושיטו אישור כניסה מודפס לסריקה.
אז הפיקוח רציני, והיא לא טיפוס שיודע להידחף. אין לה סיכוי.
זרם הנשים שעבר על פניה הטשטש מול פניה. היא עומדת להתמוטט.
אפרת החזיקה בשתי ידיה את הגדר.
אישה ממושקפת עצרה לידה. "אפשר לעזור לך?"
"תודה רבה. לא צריך."
האישה היססה. "בטוח שלא?" היא שאלה בעדינות.
אפרת הצליחה רק להניד בראשה.
"יש איזו סיבה שאת לא נכנסת?"
"לא ידעתי שצריך כרטיסים." אפרת סחטה מעצמה את המילים במאמץ.
"אוי, אז מה תעשי?"
בנות בחצאיות קצרות חלפו מאחורי גבה של האישה הממושקפת. קולות ויכוח הגיעו במעורפל מעמדת הבידוק.
"ניסית לבקש להיכנס בכל זאת?" שאלה האישה.
אפרת הנדה בראשה.
אישה בסוודר שחור עצרה לידן. "צריך עזרה?"
"היא לא ידעה שצריך אישור כניסה." הממושקפת ענתה במקומה של אפרת.
"הגעת לבד?" בררה האישה בסוודר השחור.
אפרת התאמצה להנהן.
"את לא נראית טוב. את מרגישה טוב?"
אפרת בלעה גוש שעלה בגרונה.
"אולי תנסי בכל זאת לבקש להיכנס." הציעה הממושקפת.
"אין לה כוח לכלום. את לא רואה?" נזפה האישה בסוודר השחור. היא הוציאה בקבוק מים. "תשתי."
אפרת סרבה בניע ראש.
"תשתי. זה בקבוק חדש. לא שתיתי ממנו. את צריכה לשתות. את צריכה גם לאכול משהו. בעלך כאן?"
קולות רחוקים הגיעו מהרחבה.
אפרת העבירה לשון על שפתיה היבשות. כל רגע עלול לקרות לה משהו. היא חייבת להיות אחראית לעצמה. לתינוק שלה. אפרת לקחה את הבקבוק הסגור.
"בעלך לא כאן?" חזרה האישה בסוודר השחור.
אפרת התרחקה משתיהן בכמה פסיעות, הסירה את המסכה, לגמה מהמים. משהו במראות מסביב הצטלל קצת. "לא." היא ענתה לבעלת הסוודר השחור.
זו נתנה בה מבט ארוך. "הישארי איתה." היא הורתה לממושקפת. "הייתה כאן מישהי שהביאה איתה כרטיס של אחותה שנכנסה אתמול לבידוד. אני אגיד להם שיאפשרו לאישה הזו להיכנס במקומה. זה לא יפריע לאף אחד."
פעם נוספת הוא התקשר לאפרת.
היא לא ענתה לו.
הוא חש דקירה בחזהו מעוצמת הפגיעה. לא יכול להיות שזה קורה.
הוא התקשר למיכל, נאבק בתחושת ההשפלה שכמעט הטביעה אותו.
"היא לא עונה לי." קולה של גיסתו היה זהיר. "ניסיתי כמה פעמים. אני כמובן אתקשר אליך מיד אם יהיה איזה משהו חדש."
סדרנים עטויי מסיכות ניתבו את האנשים ברחבה הגדולה. אפרת נכנסה לאחת מהקפסולות, מתחם קטן מוקף בגדרות מעקה עשויים מתכת, שעליהם מתוחים סדינים לבנים. אישה בכתה. קול טפיחה על רמקול הדהד ברחבה. מישהו בדק האם הרמקולים פועלים כמו שצריך.
אין שום טעם שתתפללי אם את עושה עכשיו את הדבר הכי גרוע.
מזבח מוריד דמעות על בית שנחרב.
היא אפילו לא מסוגלת כבר לבכות.
די. את לא נורמלית. תפסיקי עם המחשבות האלה.
בחורה חייכנית בחצאית שחורה הושיטה לאפרת ספרון קטן של סליחות בנוסח עדות המזרח. שתי נשים התנועעו בדבקות. מישהי אמרה תהילים בקול.
אפרת קרסה לתוך אחד הכיסאות, ושמטה לצידה את התיק הכתום. באותו רגע צלצל הטלפון. שוב מיכל.
"מיכל, אל תצלצלי. אין לי כוח לדבר."
"רק תגידי רק איפה את נמצאת."
"בבקשה אל תתקשרי שוב. אני לא רוצה לא לענות לך, אבל אין לי כוח. אני לא יכולה."
הטלפון נשמט מידה לתוך התיק הפתוח.
מה היא תעשה עם עצמה אחרי הסליחות?
את יכולה להישאר כאן עד הבוקר.
את תשתגעי מעייפות. את חייבת מיטה.
אין מה לעשות.
בבוקר היא תיסע לסבתא של דובי. אולי אפילו בלי להתקשר מראש. היא תהיה אצלה מחר. אולי גם מחרתיים. אחר כך ממילא תצטרך ליסוע לבית החולים.
השם. היא לא מסוגלת לזה.
לא יכולה בית חולים עכשיו.
אף אחד גם לא הבטיח לה שהכל יגמר טוב. שבאמת יהיה לה תינוק, תינוק בריא.
תעודת הפטירה הייתה כל הזמן הזה אצל דובי!
'את לא נותנת לחיות רגע בלי להיות בדיכאון'
שהוא פשוט יצא מהבית וילך לחפש אותה?
אין לו מושג איפה לחפש.
יפו מרכז.
זה לא אומר כלום. הוא אפילו לא יודע לאיזה כיוון אפרת נסעה.
יכול להיות שהיא הלכה לחברה? למי?
ליסכה? הן לא חברות טובות עד כדי כך.
אפרת מסתובבת ברחובות?
היא מסוגלת לזה בכלל?
היא עלולה להתמוטט.
דובי פתח את הארון במטבח, בהה במדפי המצרכים. סגר.
נכנס לחדר השינה שלהם. פתח מגירה של אפרת, ועוד אחת. מחטט בין החפצים, כאילו יש סיכוי שמשהו יצוץ פתאום ויגלה לו משהו שאינו יודע. שום הגיון אין בזה. אם אפרת הסתירה ממנו סודות נוספים, היא לא הניחה אותן במגירות גלויים לעיניו.
למה היא הסתירה ממנו שהיא מחפשת את הקבר? למה היא לא עונה לו עכשיו?
אין לה שום אמון בו, אבל כן מגיע לו אמון!
עכשיו היא גם לא עונה לו לטלפון.
גם אם נניח שהוא אמר לה משפט לא לענין, לא הגיוני להגיב עליו בכזו קיצוניות. הוא תמיד כל כך השתדל להיות טוב אליה.
אולי זה בגלל ההורמונים של אפרת, הלחץ מהלידה, הקושי שלה עם האובדן. הכל ביחד.
אבל כל זה לא מצדיק ולא מסביר. כבר חודשים שהיא מלאת הסתייגות ממנו.
כל כך הרבה הבליג. ספג את המרירות שלה, המשיך להאיר לה פנים, עזר לה כל כך הרבה בחודשים הקשים ההם, הראשונים. לא הרבה בעלים היו מתאמצים כמוהו. הכל לחינם. בסוף אפרת מאשימה אותו בהכל, כמעט כאילו הוא זה שגרם לאסון שלהם. אולי זה מה שהיא חושבת בליבה? אולי היא חושבת שהוא היה צריך לקחת מנתח אחר?
אולי באמת היה צריך.
בחילה הציפה את דובי. מה הוא יעשה. הוא התייעץ אז. הוא נהג באחריות.
הוא פתח מגירה נוספת. המצלמה הדיגיטלית של אפרת הייתה מונחת בפינתה. דובי הרים אותה, ולחץ על לחצן התצוגה. ההסרטה האחרונה שאפרת הסריטה עלתה על המסך.
סדרנית בשיער חום פזור הסתובבה בין הקפסולות, והעירה לשתי נשים שהורידו את המסכה לסנטר.
זרם דק של מתפללות המשיך לטפטף לתוך עזרת נשים.
מישהי הליטה את פניה בספר תהילים. קשישה במטפחת צבעונית אמרה שיר השירים בקול רם. אישה מבוגרת הציעה חוברות קטנות של 'נשמת'.
החוברת הקטנה של הסליחות הייתה סגורה, נתונה באגרופה הקפוץ של אפרת.
מזבח מוריד דמעות על בית שנחרב - מתפרק. אבל מה היא אשמה?
היא נגמרת מהנוקשות של דובי, מהאטימות שלו. היא לא יכולה עם הבדידות הזו שסוגרת עליה כבר חודשים. אין לה את מיכל.
חגית לא רצתה לעזור לה. מה היא יכולה לעשות?
תמונה מטושטשת של פני תינוקת צפה מולה.
יום אחד התמונה עוד עלולה להעלם לגמרי.
'את הופכת את כל החיים לאסון.'
גרונה של אפרת היה יבש.
היא עשתה הכל. היא הלכה עד הקצה של היכולת שלה. היא לא אשמה. זה לא פיר שבסוף כאילו היא זו שאשמה, היא זו שלא בסדר, זאת שבגללה מזבח מוריד דמעות.
'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' קול נשמע ברמקול.
'אמן' מפי אלפי קולות הדהד ברחבה.
החזן המשיך את הקדיש בנעימה שאפרת לא הכירה. פנסי לילה האירו את אבני הכותל הגדולות. יונה לבנה קיננה על צמח ירוק שפרץ בין שתי אבנים.
'אמן יהא שמיה רבא' עלה אל שמי הלילה באינספור גוונים של קולות.
הקדיש הסתיים.
קולו של החזן הסתלסל ונשפך והתפזר במרחב:
בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם
המוני המתפללים ענו לו בשיר:
קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים
שְׁפךְ שִׂיחָה, דְּרשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדון הָאֲדונִים
החזן ניגן שוב:
רְחַץ וּטְהַר, וְאַל תְּאַחַר, בְּטֶרֶם יָמִים פּונִים
והקהל המשיך איתו:
וּמְהֵרָה, רוּץ לְעֶזְרָה, לִפְנֵי שׁוכֵן מְעונִים
וּמִפֶּשַׁע, וְגַם רֶשַׁע, בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסונִים
אָנָּא שְׁעֵה, שִׁמְךָ יודְעֵי, יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים
משהו התמוסס בתוכה של אפרת.
בבת אחת מלאו עיניה בדמעות.
"יפי, אחותי האהובה." דמותה של אפרת עלתה על המסך, חגיגית ומרוגשת ליד הקיר בסלון, "מזל טוב מזל טוב גדול גדול לך! אני כל כך מאושרת, ואני לא יכולה להאמין שאני תקועה בבית ולא יכולה לשמוח איתך מקרוב!"
דובי צפה בהסרטה הקצרה עד תומה, ומצמץ בכוח. אפרת כל כך שמחה אז, כשיפי התארסה. גם אז היום יום שלהם היה קשה, אבל לא עד כדי כך, לא נוראי כמו שעכשיו.
הוא עבר להסרטה שלפניה. שוב אפרת המחייכת על המסך:
"יפי, אחותי המהממת! אני מרוגשת ומאושרת איתך מרחוק! לא יכולה להאמין שאני מרחוק! אני מנסה לדמיין שאני איתכם בבית, ואת תדמייני שאני איתך. מזל טוב גדול וענק לאירוסיך! דובי אומר שברוך בחור מדהים. תחיו לכם חיים טובים ביחד, ו – ושתהיו מאושרים. שיהיה לכם טוב. ו –" צחוק. "שוב נתקעתי."
דובי לחץ להסרטה הקודמת. שוב אפרת ליד הקיר. הם ניסו אז כמה פעמים, עד שאפרת בחרה קליפ אחד ושלחה אותו ליפי במייל.
"יפי המהממת!" פניה של אפרת קרנו בחיוך. "אני לא יכולה להאמין שאת מתארסת, ואני בבית. מוכרחה להשתתף איתך מרחוק. קודם כל – חיבוק! אני כל כך מתרגשת! וגם – "
ההסרטה נקטעה. הוא עבר לזו שלפניה.
תמונה של אפרת ושלו בסירת משוטים, בשיט בירקון. שניהם חייכו למצלמה. דובי התרכז בפניה הצוחקות של אפרת. הוא זכר את היום ההוא. היה זה לקראת סיום חופשת הלידה האיומה של אפרת. אפרת בכתה כשהם ישבו ושוחחו אז במדשאה, אבל אחר כך, כשהיו כשערכו שיט, היא שוב הייתה מסוגלת גם לצחוק.
היום כמעט אינה מחייכת. היא השתנתה.
היו תמונות נוספות והסרטות מהיום ההוא שבו יצאו ביחד. אחר כך התחלף הרקע. כר גדול של דשא. מתקן של מגלשות גדולות בסמוך. אפרת רצה אחרי דידי של מיכל בדשא, תופסת אותו וצוחקת. ברקע נראתה יוכי יושבת על הדשא, ואפרים מדדה ומוחא כפים. קולה של מיכל נשמע מידי פעם. כנראה היא זו שהסריטה.
ההסרטה שלפניה הייתה גם היא מאותה גינה. דובי זיהה את המתקנים. גינה גדולה בפתח תקוה. מתי אפרת יצאה לשם עם מיכל? הוא ניסה להיזכר.
אפרת לבשה חצאית כשהיא קנתה עוד לפני החתונה. גם ההסרטות הללו אינן מלפני הלידה, אלא אחריה, מהחודשים שאחרי האסון.
שפתיו של דובי התהדקו כשהוא דפדף עוד אחורנית:
תמונות והסרטות שלו ושל אפרת, שהתחלפו מידי פעם בתמונות אחרות, בעיקר בתמונות שבהן אפרת מבלה עם המשפחה שלה.
היו גם תמונות מיריד שנערך בבית הספר בשנה שעברה. המנהלת בקשה אז מאפרת לדאוג שיהיו תמונות.
דובי דפדף חזרה. רצף של תמונות וקליפים ריצד מול עיניו. הסרטות מאחרי החתונה שלהם, דרך ההריון הקודם של אפרת, עד ליום ההוא שבו בילו בנחל הירקון, לפני כתשעה חודשים.
ומאז כלום, חוץ מההסרטות שאפרת רצתה בשביל לשלוח ליפי.
בתשעת החודשים הללו לא היה לאפרת שום דבר אחר לצלם? שום משהו שדיבר אליה? שעשה לה חשק לתעד אותו?
הם יכלו להצטלם בראש הנקרה, אבל אפרת לא העלתה אז את הרעיון לקחת מצלמה, והוא עצמו כמובן שלא זכר. הוא לא הטיפוס שנהנה להצטלם. אבל אפרת כן.
מה השתנה?
אפרת נראה נכנסה לסוג של דכאון.
אבל זה לא מסביר הכל.
דובי שמט את המצלמה חזרה, וסגר את המגירה בנקישה.
אם אישה בדיכאון זה לא אומר שהיא מאשימה את בעלה בהכל, או שהיא רוצה להתרחק ממנו.
אפרת אפילו לא עונה לו לטלפון. יכול להיות שהם ידרדרו עד לגרושין?
לא. מזעזע שהדבר הזה בכלל עולה בדעתו. הם חייבים ללכת לטיפול זוגי. הוא חייב להתעקש על זה עכשיו. אפרת חייבת עזרה מקצועית. אסור לו לוותר.
דובי נשען על החלון הפתוח, וצפה אל החצר הריקה, ליבו הולם.
איפה היא עכשיו?
רַחוּם וְחַנּוּן חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ!
אפרת הכירה את המנגינה, למרות שאף פעם לא הזדמן לה להתפלל בה בעצמה.
פניה היו עדיין רטובות כשהיא החזיקה את החוברת הקטנה. והצטרפה בשקט לקהל:
אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, בּוֹחֵן לְבָבוֹת
גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת, דּוֹבֵר צְדָקוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ!
שירה ההמונים התגלגלה ברחבה. המוני הקולות התאחדו לקול אחד, התדפקו על אבני הכותל, נשמעו בהר הקדוש שמאחוריהן, ולבטח עלו עד לכסא הכבוד.
עיניה הלחות של אפרת נאחזו שוב במילים: 'בוחן לבבות'.
השם, היחיד שיודע את מה שבליבה.
השם יודע מה היא עברה. יודע שהיא עשתה כל מה שיכלה כדי שלא יקרה מה שקורה עכשיו. השם יודע שהוא התאמצה בכל כוחה להבליג ולוותר ולשתוק ולתקשר. השם יודע שהיא באמת עשתה הכל.
ושהיא לא אשמה בכך ששום דבר לא עזר.
מיכל חושבת שהיא נוהגת בחוסר אחריות, דובי יכעס עליה, ההורים שלה כנראה יחשבו שהיא לא בסדר. אבל השם בוחן לבבות.
השם יודע.