מרפקיו כאבו מההישענות הממושכת על אדן החלון. הוא התיישב על המיטה.
שמונה חודשים אחרי החתונה זה היה, ימים אחדים לפני הפסח הראשון שלהם ביחד. שניהם התקדמו יפה עם ההכנות לחג, וערב אחד החליטו שלא יזיק לצאת ולנשום אוויר ביחד. הוא הכניס לכיס פיצוחים שנשארו משבת, ולקח גם ארטיק בשביל אפרת.
"עד שנגיע לגינה הארטיק יינמס." אפרת הייתה משועשעת.
"לא, זו דרך קצרה." הוא הוציא מידנית שומרת קור, "נשים פה את הארטיק."
על הספסל בגן הקיפוד הוא הושיט לה את הארטיק בחגיגיות. "הנה, את רואה? לא נמס."
"כמעט," אפרת צחקה כשפתחה את הארטיק, "איזה כיף שהבאת לי."
הפלאפון שלה צלצל.
היא ענתה, דיברה קצת, וסגרה את השיחה מזועזעת.
"חברה שלי, דבורה גרשנטקורן. אתה זוכר שספרתי לך עליה? היא מתגרשת. חברה אחרת התקשרה לספר לי עכשיו."
"מה קרה?"
"היא לא ספרה לי. אמרה שקצת היא יודעת, אבל לא רוצה לספר הלאה."
הארטיק החל להינמס בידה של אפרת. היא ברכה, ואכלה ממנו כמה דקות בשתיקה.
"נראה לי שיש גבולות שאם לא עוברים אותם, אז לפחות ברוב הפעמים לא יגיעו לגירושים." היא אמרה אחר כך. "זאת אומרת, כשאנשים הם נורמלים ושהם לא עם הפרעות אישיות וכאלה, אלא אנשים שאפשר לחיות איתם."
"מה זה אומר 'גבולות'?" עניין אותו למה היא מתכוונת.
"למשל, לא להשפיל אחד את השני. לא ללגלג בכוונה."
"אבל קורה לפעמים שרבים."
"לזה אני מתכוונת, לא לעבור גבולות גם אם רבים. למשל, שלא יהיה מצב שמתעלמים אחד מהשני, גם אם רבו. שלא יקרה שאחד מתקשר והאחר לא עונה לו. כאלה דברים."
קולות של שיחה עלו מהחצר. כמה מהשכנים חזרו מסליחות. דובי נאנח וקם מהמיטה.
לו אין הפרעת אישיות. זה מה שבטוח.
קָה שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ, הַמְחַלִים פָּנֶיךָ.
אָבִינוּ לְבָנֶיךָ. אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ:
הקהל שר עם החזן במנגינה שאפרת לא הכירה. היא התכופפה בסרבול כדי להוציא את בקבוק המים שקבלה מהאישה בסוודר השחור, ושתתה מעט.
תחושת היובש שהציקה לה בגרון נותרה כשהייתה.
מה דובי עושה עכשיו?
אולי עכשיו הוא מבין שהכאב שלה אמיתי, שהוא היה צריך להתייחס, שהוא היה צריך להקשיב לה.
או שהוא עדיין משוכנע שהיא בדיכאון כי היא לא מנסה שלא להיות, שהיא סוג של עושה דרמות.
הוא היה אמור לדעת שהיא לא ככה, שהכאב שלה אמיתי. שהוא צריך לנסות להבין מה עובר עליה. היא הרי לא עשתה דרמות בשנה הראשונה של הנישואים שלהם, גם כאשר נפגעה ממנו או כשהייתה זקוקה ליותר ממה שהוא נתן.
ואחרי שקרה האסון היא כל כך התאמצה להתמודד, היא תפקדה גם כשכמעט התמוטטה, והיא השקיעה את כל כוחות הנפש שלה כדי ליצור מחדש איזושהי שמחת חיים, כמה שרק היה אפשר.
'את הופכת את כל החיים לאסון'.
כל כך שיפוטי הוא נהיה כלפיה.
אפרת נשכה את שפתיה.
זו תכונה שהייתה לדובי גם לפני כן. למהר להחליט, לחרוץ דעה על אנשים.
רק שעד האסון זה לא הופנה אף פעם כלפיה, לא בכזו עצמה.
אפרת צמצמה את עיניה כדי להיטיב לראות את האותיות הזעירות בספרון הקטן, מנסה להתרכז.
מיכל אומרת שהיא הורסת את הבית שלה עכשיו במו ידיה.
הבית שלה כבר הרוס.
היא גם לא הולכת לגדל ילד בבית שבו ינשום עוינות בין ההורים. היא לא תגרום לו לעבור מה שהיא עברה, ובצורה גרועה יותר.
אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וּמִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת.
מוֹחֵל עֲווֹנוֹת עַמּוֹ.
נשים מסביב נעמדו. אפרת נשארה לשבת, חלשה מכדי לקום. עיניה נעשו לחות. היא גדלה על המילים הללו, על התפילה הזו, בנעימה אחרת.
השונות במנגינה שהיא שומעת עכשיו כאילו מעניקה עוד משמעות למילים, עוזרת לה לחוש אותן מחדש.
מיכל אומרת שהיא פוגעת עכשיו נורא בדובי.
ומה עם מה שהוא פגע בה?
זה לא שהיא באמת לא מסוגלת להתקשר עכשיו לדובי.
וגם את זה השם יודע.
היא יכולה להתאמץ ולהתקשר ורק להגיד לדובי איפה היא נמצאת.
בשביל מה?
כי ההתנהגות שלה עכשיו פוגענית. ואסור לפגוע.
דובי פגע בי לא פחות.
'וַיַּעֲבֹר השם עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא'
כנראה שלדובי לא היו כוונות רעות.
זה לא עוזר לה עכשיו. זה גם לא גורם לכך שיהיה אפשר להחיות את הנישואים שלהם.
אבל האם באמת מותר לה לפגוע בו עכשיו?
אפרת התאמצה להזיז את המחשבה לצד, ואמרה את י"ג מידות.
אחר כך התכופפה לתיק הכתום.
אין לה סיכוי עוד לכלום.
היא תתקשר, רק כי זה מה שמי שבוחן לבבות רוצה שהיא תעשה.
הלב שלה הלם בחוזקה כשהיא הרימה את התיק, ידיה גששו אחרי הטלפון.
הוא ישב ליד השולחן במטבח כשהטלפון צלצל, המספר של אפרת על הצג.
דובי הרים מיד. "אפרת?"
קולות היו ברקע, קולות של תפילה.
היא בסליחות? איפה?
"אפרת? איפה את?"
"התקשרתי בשביל שלא תדאג." קולה היה צרוד קצת, והוא התקשה לשמוע אותה בגלל הקולות שמסביב. ארך לו רגע לקלוט שמה שהוא שומע זה סליחות בנוסח עדות המזרח. אפרת הלכה לאיזה בית כנסת, או מה?
"איפה את?"
"אני בכותל. אני – רק רציתי להגיד לך. שלא תדאג."
שפתיו התהדקו.
'שלא תדאג'. ככה, בפשטות.
כאילו לא היה כלום. כאילו היא לא התעלמה ממנו כשהוא צלצל שוב ושוב. כאילו לא ברחה מהבית בגלל כלום, כמעט. כאילו לא גרמה לו להיות מושפל מול השכן ההוא שירד במדרגות ושמע אותו מתחנן אליה שתשאר. מי זה היה? וינברגר? אבוקסיס? סגל?
"איך תחזרי הביתה? יש עדיין אוטובוסים?"
"אני.. אני לא חוזרת."
ארונות המטבח הסתחררו סביבו. "את מגזימה לגמרי."
"אני לא מסוגלת לחזור. התקשרתי רק בשביל שלא תדאג לי."
"מה את רוצה לעשות?" קולו היה זר לאוזניו.
"אני.. אני נשארת כאן."
שוב עלתה בו בחילה. אפשר לחשוב שהיא אישה שבעלה מכה אותה.
"אפרת, תדברי בהגיון!"
"אני יכולה להשאר כאן."
"עוד מעט כולם ילכו. תשארי שם בלילה?"
"בטח לא יהיה לגמרי ריק."
דובי שפשף את מצחו בחוזקה. מה היא עושה לו? מה היא עושה לעצמה?
מיכל צדקה. אפרת נכנסה כנראה לאיזה קטע נפשי. היא מדברת בלי הגיון.
הוא ריכך את קולו. "אפרת, את לא בכוחות עכשיו להיות ערה בלילה בחוץ. את צריכה לחזור הביתה."
"מה אני אעשה."
"תחזרי."
"אני לא יכולה."
"אפרת. את לגמרי מגזימה! אפשר לחשוב מה כבר קרה."
מעבר לקו הוא שמע רק את 'והושיענו למען שמך'.
"אפרת?"
"מה."
"למה את לא עונה?"
"אין לי מה לענות."
"תחזרי הביתה. אנחנו צריכים לדבר בבית."
קולות התפילה ענו לו.
"אפרת?"
"אין לי כוח."
"את לא יכולה להשאר שם כל הלילה."
"אני אסתדר."
החזן סלסל מילים שדובי לא הצליח לקלוט.
"אפרת?"
מה קורה לה?
כאילו זו אישה אחרת. לא אפרת.
"זה מפריע שאני מדברת כאן," שמע אותה לוחשת. "אז אני סוגרת עכשיו. לילה טוב."
למה היא הוסיפה את הלילה טוב, אולי בכל אופן היא חושבת שיש סיכוי.
אפרת אמרה את 'שומר ישראל' בעינים לחות.
מתי האוטובוס הראשון בבוקר?
בטח בסביבות שש וחצי.
או שרק אחרי תפילת ותיקין יוצא אוטובוס ראשון?
אין לה מושג מתי ותיקין.
היא לא תחזיק מעמד עד אז.
היא פשוט תתמוטט, ומישהו יזמין אמבולנס, וזהו זה.
המונית עצרה ליד הכניסה לחצר. דובי עלה עליה.
החזן אמר את הקדיש האחרון.
אפרת הניחה את החוברת הקטנה של הסליחות על כסא סמוך, ריק. במעורפל ראתה נשים עוברות על פניה בדרך ליציאה מהקפסולה.
סדרנית בשיער ארוך פזור הזכירה לכולן להדק את המסכות.
מישהי איחלה שוב ושוב בקול: "כל הישועות."
שתיים דברו על הקורונה, ועל כך שבראש השנה הקודם לא ידענו שצריך להתפלל עליה, ושמי יודע מה יהיה השנה.
אפרת הכריחה את עצמה לשתות קצת מהמים. היא צריכה לשמור על עצמה כמה שהיא יכולה. היא אחראית לעוד חיים.
אחר כך הידקה עליה את המעיל ככל שאפשר היה, ועצמה את עיניה. נשארו רק כמה שעות עד הבוקר. היא תחזיק מעמד.
סבתא של דובי תמיד קמה מוקדם. בשש וחצי היא כבר תוכל להתקשר אליה.