פרק 66: מוכרח

הוא כנראה עושה טעות שהוא עד כדי כך רודף אחריה. אם היה מתייעץ, בטח היו אומרים לו שיניח לה להבין בעצמה שהיא טועה. 

היא בוודאי תתפוס את עצמה ותחזור. היא עזבה בגלל כלום, והוא לא צריך להתחנן לה שתחזור. היא לא אמורה לקבל פרס בגלל שפרצה גבולות.

אבל היא במצב קריטי עכשיו.

פנסים מסנוורים של כלי רכב שעטו בנתיב הנגדי. הנהג יצא מהמנהרה, וניסה להשתלב בנתיב השמאלי.

"אפילו באמצע הלילה פקק פה." אמר.

דובי עקב אחרי התנועה, גוו מתוח קדימה. אפרת פשוט יושבת עכשיו ברחבת הכותל. היא באמת מתכננת להישאר שם עד הבוקר?

שיירת רכבים הייתה תקועה לפני הרמזור. "מצידי אתה יכול לרדת כאן." הציע הנהג. "אני אקח ימינה לכיוון ממילא, במקום להיתקע פה."

"בסדר, תודה." הוא יגיע מהר יותר אם ילך רגלית.

אנשים ירדו מולו מכיוון הר ציון. חלק מהם במסכות עד הסנטר, אחרים במסכות הדוקות לפנים. דובי הידק את המסיכה שלו, ופסע במעלה הדרך החשוכה הסמוכה לחומה. "אין כניסה לכותל." זרק לעברו אדם בכיפה סרוגה.

דובי עצר. "מה זאת אומרת?"

"היה צריך כרטיסים."

"אבל הסליחות כבר נגמרו?!"

"לא יודע. אני ראיתי מישהו שהגיע ולא נתנו לו להיכנס."

"טוב, תודה."

דובי החיש את פסיעותיו. לאפרת הרי לא היה כרטיס. כנראה שהשמירה לא הדוקה עד כדי כך.

מה איתה עכשיו?

בטח קר לה. טוב שהמעיל אצלה.

איך יכול להיות שבבת אחת התרסק להם ככה? בדיוק הבוקר התעודד מכך שהיא כבר מרגישה טוב יותר. בשיחה מבית הספר היא נשמעה בסדר, וגם אחר כך בבית הייתה במצב רוח טוב יחסית.

הכל בגלל שלפני יותר משנה הוא הניח את תעודת הפטירה בארון העליון? אפרת הרי אפילו לא שאלה אותו עליה.

היא חלשה בימים הללו. היא לא יכולה להישאר ערה לילה שלם.

עיניו של דובי נעשו לחות. זה לא רק שהוא צריך לקחת אחריות בגלל הקריטיות של המצב כרגע. הוא גם דואג לאפרת. אכפת לו ממנה. למה היא מרגישה כלפיו כל כך הפוך?

הד תפילת הרבים עוד ספוג היה באבנים הגדולות. יונה לבנה התנתקה מצמח שפרץ מהקיר העתיק, וחגה בכנפיים פרושות מתחת השמים השחורים.

למה?

אפרת העבירה לשון על שפתיה. חוץ ממנה, לא נשארה אף אחת בקפסולה התחומה ביריעות ברזנט לבנות. חוברות קטנות של סליחות היו מונחות על כסאות הכתר הפזורים באקראיות.

למה?

רוח קרה רפרפה ברחבה. מעבר למחיצה קרא מישהו בקול את 'נשמת'. שתי נשים חלפו על פני פתח הקפסולה, בדרכן החוצה מעזרת נשים.

קולות מלמול חרישיים של תפילה נשמעו מחוץ לקפסולה. הקולות הם מעזרת הגברים? היא צריכה לעמוד אם היא רוצה לראות מעבר לקפסולה ולוודא שאכן יש נשים נוספות ברחבה.

היא לא מסוגלת לכלום.

למה השם עשה לה את כל זה?

בשביל מה?

מה יוצא מכך שכל כך קשה לה?

לאנשים יש ניסיונות כדי שיגדלו מהם, כדי שיתקרבו להשם. היא לא מצליחה להוציא מתוכה את ה'למה'.

אבל השם בוחן לבבות. גם את זה הוא יודע.

הוא יודע שה'למה' חזק ממנה.

והיא לא מתריסה חלילה כלפי שמיא. היא לא עושה דבר אסור.

הטלפון שלה צלצל. מיכל. שוב.

אפרת השתיקה את הצלצול, ושמטה את הטלפון בחולשה לתוך התיק. אם מיכל דואגת היא יכולה לשמוע מדובי היכן היא נמצאת.

אישה עברה על פני פתח הקפסולה בדרכה אל הכותל. שתי בחורות הלכו אחריה. כנראה רצו להגיע לפני כן לכותל ולא יכלו, אז מגיעות לפחות עכשיו.

קולו של הקורא את 'נשמת' השתתק. מישהו פתח בשירה שקטה של 'מכניסי רחמים'. כמה הצטרפו אליו.

אמצע הלילה עכשיו. עד הבוקר נמצאים פה מתפללים?

אישה נמוכה הציצה לפתח הקפסולה שבה ישבה אפרת. היא נכנסה כשידה אוחזת בילד קטן. ילד כבן שנתיים. שיער חום גלש על כתפיו, וכיפה כחולה מבריקה הייתה מוצמדת לשערותיו בשלש סיכות. שניהם התיישבו בצד המרוחק מאפרת.

עיניה של אפרת נעשו לחות. "אני לא יודעת בשביל מה עשית את זה." לחשה. "למה עשית שיהיה סיבוך בניתוח, למה בכלל עשית שהיא תצטרך ניתוח."

היא קרובה כל כך ללידה עכשיו. שוב.

"תעשה שהתינוק יהיה בריא." היא ניגבה את עיניה באגודל. "בבקשה. תעשה שהכל יהיה בסדר. אני לא יכולה לעמוד בזה. אל תנסה אותי. בבקשה."

האישה הושיבה את הילד על ברכיה.

"זה לא חכמה שאני מתפללת אליך עכשיו, מרוב שאני פוחדת." אפרת בלעה את רוקה. "אבל גם עכשיו זה לא בא לי בקלות, ואתה תמיד רוצה שנתפלל. תמיד מקשיב. אני יודעת, למרות שלפעמים ממש קשה לי להרגיש את זה."

מעבר למחיצה התחזקה השירה של 'מכניסי רחמים'.

כמה כוכבים נצצו בשמים השחורים, מעל לקיר הגבוה. אפרת עצמה את עיניה. כל הזמן שפטה את עצמה על כך שהיא מתרחקת מהשם בגלל האסון, שקשה לה להתפלל במקום שיהיה לה קל יותר. חשבה שזה מה שצריך להיות, הייתה בטוחה שבזמן צרה כולם מתפללים להשם מתוך קרבה, ורק היא לא.

היא כנראה טעתה.

היא הרי לא בחרה להרגיש מרחק. היא פשוט חשה כך. ורגשות האשמה הרחיקו אותה עוד יותר.

השם לא מבקש מאנשים מה שהם לא יכולים, הוא לא מצפה ממנה שלא יהיו לה רגשות קשים אחרי אסון נורא.

הוא רוצה שהיא תעשה מאמץ להתקרב גם כשהיא מרגישה מרוחקת.

והוא מקשיב.

הוא הקשיב לה גם כשהתפללה בהריון הקודם?

חייב להיות שכן.

למה הוא לא נתן לה מה שבקשה?

היא לא יכולה לדעת.

יש לה תחושות קשות, אבל היא לא אשמה, והשם מבין.

השם רק רוצה ממנה שהיא תתפלל עכשיו, למרות הכל. שהיא לא תישאר מרוחקת. שהיא תיתן לעצמה להתקרב מתוך הפחד, במקום להתרחק בגללו.

ככל שהתקרב לכותל, נעשה דליל יותר. המוני המתפללים כבר התפזרו.

הוא שוב חייג, היא שוב לא ענתה.

מה היא חושבת לעצמה?

דובי חנק את התסכול הנורא שעלה בו.

הוא צריך לשמור על איפוק. הוא יוותר עכשיו לאפרת ולא יאמר לה ביקורת על כך שהיא הסתירה ממנו שהיא מחפשת את הקבר, הוא גם לא יראה לה שהוא כועס על כך שעזבה את הבית.

הוא יסביר לה שהם מוכרחים לא להתווכח על כלום עד אחרי הלידה. הם מדי במתח עכשיו בשביל ויכוחים כאלה. היה אסור לו להיגרר עוד מלכתחילה, אבל מי במקומו היה מצליח לשתוק במצב כזה?

עמדת הבידוק כבר היתה מולו. אף פעם לא ראה אותה כך, ללא אנשים שממתינים לפניה.

דובי הניח את הטלפון על המשטח שליד המאבטח.

"לילה טוב." אמר, והמשיך משם הלאה, לכיוון הרחבה הגדולה.

על מה שקורה לה עם דובי היא לא התפללה,

ההכרה בכך עלתה בה פתאום.

למה?

אולי מתוך תחושה שזה מין גורל שלא תלוי בתפילה? משהו שתלוי במישהו אחר?

גם בזה היא טעתה.

"תעשה בבקשה – " התחילה לומר, ואז גילתה שליבה לא שלם עם מה שעמדה לבקש.

שהשם יעשה שמה?

שדובי ישתנה? שיקשיב לה? שיבין שבאמת חשוב לה ללכת לקבר של התינוקת? שיעריך את המאמץ העצום שלה להרים את עצמה מהאבל הנורא, במקום לשפוט ולבקר אותה?

מאוחר מדי לכל זה עכשיו.

שבועות על שבועות של שתיקה, של מילים כואבות שהייתה חייבת לכלוא, של רגשות שהייתה מוכרחה לחנוק, של בדידות עמוקה שהמיתה בתוכה עוד ועוד חלקים.

על מה תתפלל?

אולי ששניהם יצליחו להתקרב לפני הלידה?

הם חייבים להשלים איכשהו.

היא לא מסוגלת לרצות את זה עכשיו.

רחבת התפילה של עזרת הנשים השתרעה לפניו, מוארת תחת הלילה החשוך.

קפסולות רחבות ידיים היו תחומות בתוכה בגדרות מתכת שיריעות ברזנט לבנות מתוחות עליהן. הקלה עמומה חמקה בתוכו לרגע. 

נראה שאפרת לא נכנסה לסיכון כששהתה כאן בסליחות.

איפה היא?

יריעות הברזנט הגבוהות הסתירו את הנשים שישבו בתוך הקפסולות, אם היו כאלה. הוא יכול היה לראות רק מי שעמדה.

כמה עשרות נשים עמדו בתפילה בצד המרוחק של הרחבה, בקפסולות הסמוכות לכותל.

אין סיכוי שאפרת היא אחת מהנשים העומדות. היא חלשה עכשיו מכדי לעמוד זמן ממושך.

דובי הידק את שפתיו. אפרת חלשה בכלל בשביל כל הסיפור הזה. הוא היה צריך למצוא דרך לעצור אותה עוד לפני שיצאה מהבית. הבעיה שלא היה אפשר לדבר איתה בהגיון.

ליבו הלם בכוח כשחייג אליה שוב.

לא היה מענה.

היא לגמרי איבדה את הכיוון. הוא לא היה צריך לבוא לכאן. הוא ממש לא אמור לרדוף ככה אחריה.

גם הוא יכול לאיים בפירוד, ומסיבות מוצדקות הרבה יותר ממנה.

יש אור בשמים. הם נהיים בצבע תכלת. יש רוח. הבוקר מגיע. אני יוצאת מהכותל. הרבה אנשים עומדים בתחנה. האוטובוס מגיע. אני נוסעת. האוטובוס מגיע לבית החולים.

אני עולה במעלית. יש בה מיטה ענקית של חדר ניתוח. המיטה דוחפת אותי לקצה ודוקרת לי ביד. המיטה קרה. קר לי. אני שוכבת במיטה. יש מנורה ענקית בתקרה. האור שלה מסנוור. אחות בחלוק וורוד כהה נכנסת לחדר. הגב שלי כואב, היא מחזיקה לי את היד. אני שומעת תינוק צורח. זה התינוק שלי. הוא בעריסה. העיניים שלו פקוחות. הוא מסתכל עלי. הוא בטח רעב. אני רוצה להגיד לאחות שתיתן לי אותו. לא יוצא לי קול מהפה. הגב שלי נהיה כואב עוד יותר. דובי מרים את התינוק. התינוק מפסיק לבכות. הפנים שלו נהיות כחולות. בום. הוא נופל על הרצפה.

משהו נפל.

זה היה כיסא. הוא נחבט ברצפת הרחבה.

אמו של הילד הקטן משכה אותו אליה. "שב בשקט!"

אפרת מצמצה.

משכה אליה את שולי המעיל, והתכסתה ככל שיכלה.

סדרנית עם תג על חולצתה לקטה חוברות של סליחות לתוך עגלה. חוץ ממנה נראה היה שעזרת הנשים ריקה, חוץ מאותן הנשים שעמדו סמוך לכותל.

איפה אפרת?

אולי קרה לה משהו.

ההבנה הזו נחתה עליו בבת אחת.

חרדה קרה זחלה במעלה גבו.

הוא נכנס בירידה הריקה אל עזרת הנשים.

"סליחה, אדוני!" הסדרנית מיהרה אליו. "אתה לא יכול להיכנס לכאן!"

"אשתי לא מרגישה טוב." הוא הסביר בחיפזון. "היא לא עונה לי לטלפון ואני חייב לחפש אותה."

"אסור לך להיכנס לכאן."

"מצטער. אני מוכרח."

הוא חלף על פניה, והציץ בקפסולה הסמוכה. היא הייתה ריקה, וגם זו שמולה כך. יכול להיות שאפרת באמת לא נמצאת כאן? אז איפה כן?

אני נוסעת באמבולנס. יש בו ריח של תרופות מפחידות. יש לי בחילה. האוטובוס נוסע מהר, יש לי סחרחורת. כואב לי הראש. דובי יושב ליד הנהג. אני אומרת לו שיגיד לנהג לנסוע לאט יותר. דובי לא שומע אותי. הנהג מפעיל את הסירנה. היא מחרישה לי את האוזניים.

האמבולנס נכנס לבית החולים. יש עריסה ליד המיטה שלי. יש עוד עריסה. התינוקת שמתה שוכבת בעריסה. היא קטנה. היא נהייתה יותר קטנה בגלל כל הזמן שהיא הייתה בתוך האדמה. דובי מזיז את העריסה שלה לצד. הוא מביא לי את העריסה של התינוק. אני פוחדת שגם אותו ישימו באדמה. העיניים שלו סגורות. אני לא יודעת אם הוא חי. דובי קורא לי – 'אפרת'. אני בודקת את התינוק מקרוב. 'אפרת' דובי קורא לי שוב. אני מרימה את התינוק.

"אפרת."

דמותו הגבוהה של דובי נראתה בפתח שבין הגדרות מכוסות הברזנט.

"חיפשתי אותך."

אפרת מצמצה בחוזקה.

היא ערה עכשיו.

זה דובי.

הקפסולה הייתה ריקה. האימא עם הילד נעלמו. למעלה היו שמים של לילה. היא עוד לפני הלידה.

דובי הביט בה. פניו רציניות, חמורות סבר.

"בואי."

ספר חדש בסדרת החוקרים של שרי וולך!

פתאום הילדים אוהבים לקרוא לא רק קומיקס : )