פרק 67: כדור הרגעה

דובי לא נראה מרוכך יותר ממה שהיה בבית.

"לא היית צריכה ללכת בצורה כזו." אמר.

יונה רפרפה מעליהם בכנפיה הלבנות ונעלמה לתוך הלילה השחור.

הוא עמד וציפה לה.

הוא לא מבין את הייאוש העמוק שממלא כל תא שבה. הוא גם לא מאמין שיש מה להבין. הוא פשוט רוצה שהיא תחזור איתו הביתה ושמה שהיה – יהיה כאילו לא קרה.

לאן תקום, בשביל מה תקום.

"אני לא הופכת את החיים לאסון." הקול שבקע ממנה נשמע לה קול של מישהו אחר. "עשיתי מאמצים כאלה גדולים בשביל להמשיך את החיים. בסוף אתה מאשים אותי."

"אני לא מאשים אותך."

"זה מה שאמרת בבית."

"עשינו טעות שדברנו על כך היום." קולו היה נרגז. "את לא במצב בשביל שיחות כאלה, וגם אני מתוח. אחנו צריכים לחזור הביתה, ולא לדבר על הנושא הזה עד אחרי הלידה."

הוא התקרב אליה, אולי כדי להרים את התיק.

'באת עד לכאן, ואתה לא מבין כלום'.

היא לא אמרה את המשפט הזה. לא היה עוד טעם להגיד. בכל מקרה הוא יתעקש על איך שהוא רואה את הדברים.

משהו התפרק בתוכה.

מעולם לא הייתה מרוקנת כל כך מכוח.

"אדוני!" מאבטח בחולצה לבנה היה פתאום איתם. "אסור לך להכנס לכאן!"

דובי נרתע. "באתי רק בשביל אשתי."

"הוא אמר שאשתו לא מרגישה טוב." סדרנית צצה מפתח הקפסולה. מבטה נתקל באפרת. נראה שהיא נבוכה כשקלטה את מצבה. "את צריכה לנסוע עכשיו לבית חולים?"

"לא."

"בעלך לא יכול להיות כאן." אמר המאבטח בקפדנות. "אם אתם לא צריכים שנזעיק לכאן עזרה רפואית, אז תצאו."

דובי הרים את התיק הכתום. "בסדר. אנחנו יוצאים."

הוא הביט באפרת בציפיה.

תקומי.

לא.

היא הרגישה כבדה מאי פעם.

מבטה של הסדרנית נעשה חד. היא אמרה למאבטח משהו בקול נמוך, ואז פנתה לאפרת ברוך. "את לא רוצה ללכת עם בעלך?"

עיניו של דובי התרחבו בזעזוע.

פניו התמלאו פגיעות.

"לא. לא. מה פתאום." אפרת משכה את עצמה לעמידה. "אני לא מרגישה טוב, לכן היה לי קשה לקום."

המאבטח הלך אחריהם כשיצאו משם.

עיניה הדואגות של הסדרנית המשיכו לעקוב אחריהם.

זה כאילו לא הוא, שיוצא עכשיו מעזרת נשים, שהמאבטח הולך אחריו בחשדנות. כל זה לא קורה באמת.

אבל הוא הגיע לאפרת, והם יחזרו עכשיו הביתה. זה מה שבאמת חשוב. הוא צדק כשבא הנה.

והוא גם יכול לגייס את עצמו כדי לעבור את הזמן שעוד נותר להם עד ללידה. בעזרת השם.

אפרת השתרכה אחריו. היא באמת לא מרגישה טוב. זה ברור. גם אם לא זו הסיבה שבגללה התעכבה מלבוא איתו.

דובי לקח נשימה עמוקה. הוא חייב להתגבר על תחושת העלבון העמוקה שממוטטת אותו מבפנים.

"הבאתי לך משהו לאכול." הוא הוציא מהכיס הפנימי של החליפה חצי חפיסת שוקולד שתחב לתוכה רגע לפני שיצא מהבית.

"תודה." היא לקחה את השוקולד, והחזיקה אותו בידה.

הוא הרים שוב את התיק, ופנה לכיוון היציאה.

"חכה." שמעה אותה מאחוריו.

הוא הסתובב. "אני הולך מהר מדי?"

במקום להמשיך ללכת עד שתשיג אותו - היא נעצרה.

שער הפאה שלה התפזר ברוח. הבעת פניה הייתה מרוחקת. "אני לא יכולה לחזור ככה."

"מה זה אומר 'ככה'?"

"כשאנחנו עוד לא מסתדרים." היא ענתה, חשה מסוחררת מרוב חולשה.

הוא נעץ בה מבט קשה, ואז שמט את התיק שלה על הארץ. "את רוצה להישאר כאן?"

עיניה שוטטו לצדדים, חומקות ממנו.

התיק היה עדיין מונח ביניהם.

היא לא קולטת מה שהיא עושה?

מעולם לא הרגיש מעורער כל כך. הוא חייב לשלוט בעצמו.

"למה את לא עונה?" שאל באיפוק.

"אני לא יודעת מה לענות."

"את לא רוצה לחזור הביתה? החלטת להיפרד?" הוא לא צריך לדבר ככה. ברור לו שהוא לא צריך. הוא לא אמור להעלות את הדבר הנורא הזה בפה מלא. אסור לו להסחף אחרי אפרת בגלל חוסר האונים העמוק שהיא מכניסה אותו אליו.

"לא החלטתי להיפרד." היא השיבה מיד.

"אז למה את לא באה איתי?"

מבטה היה מוסט ממנו. היא לא ענתה.

הוא הידק את שפתיו, מכריח את עצמו לחכות. זו רק נקודת משבר שתעבור. הוא צריך לקבל את זה שאפרת נמצאת בקושי גדול, ולשמור על שלמות הנישואים שלהם למרות מה שהיא עושה.

"בוא נשב כמה דקות." היא אמרה.

הם ישבו בקצה המרוחק של הרחבה, סמוך לעמדת המשטרה.

ידיו של דובי היו שלובות, בתנוחה יוצאת דופן אצלו. יכולה הייתה להרגיש פיזית את המתח שבקע ממנו, ואת הכעס.

כעס שמאיים עליה, שכמעט גורם לה לבוא איתו בלי להגיד עוד מילה.

הוא רוצה שהיא תלך איתו, אבל הוא לא מתחיל להבין אותה, וגם לא רוצה להבין.

אם היא לא תחזור איתו עכשיו הביתה, הוא יעזוב.

הם יהיו פרודים.

היא רוצה את החיים שלה בלי דובי?

כן.

לא.

"את צריכה להבין –" הוא התחיל להגיד והפסיק.

עגלה עמוסה בספרי תפילה התגלגלה קרוב אליהם. סדרנית הוליכה אותה. זו הסדרנית שדברה איתם לפני כן? אפרת העבירה לשון על שפתיה. מרוב סחרחורת קשה לה לקלוט מה היא רואה.

היא באמת מרגישה רע. גם פיזית.

אפרת עדיין לא אמרה כלום.

היא פשוט לא שמה לב למה שהיא עושה?

אם כל אישה שמשהו קצת נתקע לה כך בנישואים תעזוב את בעלה, כולם יהיו גרושים.

זה עוול נורא כלפיו, אבל אפרת לא במצב נורמלי עכשיו. אם הוא יסביר לה את הטעות שלה, היא רק תתפרץ ותאשים אותו שהוא מאשים אותה.

אפרת פתחה את השקית השקופה שבה היה השוקולד, ואכלה כמה קוביות. אחר כך המשיכה לשבת בשתיקה.

דובי הידק את שפתיו. אם הוא יבטא מה שאוכל בו – שום דבר טוב לא יצא מזה.

הוא יחזיק את עצמו בכוח, ולא יאמר עדיין כלום. אולי היא בכל זאת תתעשת.

הראיה שלה הצטללה כשטעמה מהשוקולד.

הוציאה את המים, ושתתה.

משהו בה קצת נרגע.

היא במצב לא נורמלי עכשיו, זה כנראה משפיע על שיקול הדעת שלה.

אבל גם כשהיא מרגישה טוב יותר היא לא יכולה לחנוק עוד את עצמה, את מה שהיא מרגישה, את הצער העמוק שכמעט ממוטט אותה. שנהיה חלק ממנה. את המצוקה מכך שדובי מאשים אותה במקום לתמוך בה.

דובי עדיין שתק.

את רוצה אותו?

עיניה של אפרת נעשו לחות. כל כך הייתה רוצה את החיים שלה איתו כמו שהם היו לפני כן, לפני שהרגישה ניכור נורא כזה מצידו, לפני שנהייתה בודדה כל כך ביחד איתו.

מה היא חושבת לעצמה?

עד מתי היא מתכננת לשבת בלי להגיד כלום?

מיכל צדקה. אפרת באמת נכנסה לקטע נפשי בעייתי.

מה הוא יכול לעשות?

הוא צריך להשיג בשבילה כדורי הרגעה.

אז מה, שיגיד לה עכשיו שהוא הולך להביא? מאיפה ישיג עכשיו באמצע הלילה?

אולי מגמ"ח תרופות ברובע, אם יש שם.

אפרת תכעס אם הוא יציע לה.

הוא צריך לקחת אחריות ולשכנע אותה למרות זאת.

שוב הוא בטוח שכל הבעיה נעוצה בה, שהיא זו שפשוט להתנהג אחרת ולא לגרום לבעיות.

שהיא צריכה לחשוב אחרת, להרגיש אחרת.

היא לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר.

עד לחודשים האחרונים היא לא הרגישה אותו כך. הציק לה לפעמים שהוא לא מבין, שהוא בטוח מדי בדעתו כשהוא מחליט משהו.

אבל אף פעם זה לא התקרב לעוצמות שיש עכשיו.

למה?

יכול להיות שגם היא שופטת אותו לא נכון.

אולי חלק מהאטימות שלו היא תגובה למה שהוא חווה.

הספר ששאלה ממיכל גרם לה לקלוט שגם היא לא הבינה את דובי.

הוא לא ידע שהוא מכניס אותה למצוקה עמוקה של ממש כשהוא מסרב להקשיב. היא לא הבינה שהיא גורמת לו לחוש מואשם בזמן שבו היא רק רצתה לספר לו מה היא מרגישה, דוקא כי הייתה קרובה אליו והייתה זקוקה לתמיכה שלו.

זה עדיין לא מצדיק את הריחוק הממושך שלו.

נכון.

וזה גם באמת יכול להיות? פער גדול כל כך בין מה שהיא ניסתה תמיד לומר לדובי, לבין מה שהוא הבין והרגיש?

אפרת העבירה יד על מצחה. היא עייפה כל כך.

כנראה שדובי התרחק גם בגלל שחש שהיא לא מרוצה ממנו.

אבל היא אכן לא. היא לא יכולה להיות, כשהוא שיפוטי כל כך כלפיה.

הספר ההוא דיבר על יצירת מעגל חיובי.

אם היא הייתה מצליחה להתחיל איזשהו משהו חיובי ביניהם, אם הייתה מצליחה לתת לו תחושה שהוא טוב כלפיה, שהיא שבעת רצון, אז הוא גם היה מסוגל יותר להקשיב ולשמוע.

היא כבר מדי פגועה עכשיו, מדי לעומק.

והיא לא יכולה לתת לו תחושה שטוב לה איתו, בשעה שהוא אטום בצורה מוחלטת כזו למצוקה הקשה שלה.

אני לא מסוגלת ללכת ככה ללידה.

"השוקולד עזר לי מאד עכשיו." היא אמרה פתאום, עיניה משוטטות על הרחבה המוארת תחת שמי הלילה. "תודה שחשבת על זה, הייתי חייבת כבר לאכול."

משהו רווח בתוכו.

היא נשמעה טוב קצת יותר.

הוא צריך להמשיך לשמור על הסבלנות שלו.

טוב שהוא חשב על כך, להביא לה משהו לאכול.

הוא רק המהם.

יש סיכוי שהיא תצליח לגרום להם להתחיל איכשהו מחדש?

היא לא בטוחה שהיא רוצה. רגע אחד היא מרגישה רק רצון להתרחק ממנו לתמיד, וברגע אחר – תקוה עמוקה כל כך שהוא יחזור אליה. שהם יהיו ביחד כמו פעם.

עוד רגע יהיה להם ילד, אם ירצה השם.

אם רק דובי היה רק רך קצת יותר, טיפה מוכן להקשיב.

"צריך כבר ללכת." דובי נעמד, "ברצינות, אפרת. את חייבת לשמור על עצמך. את צריכה ללכת הביתה ולישון."

אז זה מה שיצא מכך שהיא חפשה דבר אחד טוב שהיא יכולה לומר לו בכנות. הוא קיבל את הביטחון שהוא יכול לחזור לצורת השיחה הרגילה שלו. שהעניינים בשליטה, שהוא זה שיודע מה נכון לעשות.

"אני חייבת שנדבר."

"דיברנו כבר יותר מדי."

היא נשכה את שפתה התחתונה.

'דיברנו יותר מדי בלי שאתה הקשבת.'

היא כלאה את המילים. אם היא תאשים אותו, הוא רק יתרחק.

"זה חשוב לי עכשיו, דובי. חשוב לי שתבין אותי. אני לא יכולה ככה." אם היא תגיע ללידה בתחושה של אטימות כזו מצידו, היא לא תהיה מסוגלת לחזור אליו אחריה. גם אם הם יישארו נשואים, היא לעולם לא תוכל להרגיש חיבור אליו.

הוא הרים את התיק הכתום. "את עייפה נורא, אפרת. את צריכה לשמור על הכוחות שלך. הדיון הזה הוא לא מה שחשוב עכשיו."

"בשבילי הוא חשוב, דובי. אני יודעת מה חשוב בשבילי." היא לקחה נשימה עמוקה. "בבקשה תקשיב לי."

ספר חדש בסדרת החוקרים של שרי וולך!

סידרה בניחוח של פעם עם טעם חדש : )