פרק 68: סיור סליחות
הוא נשאר לעמוד לידה.
לא התיישב, וגם לא הלך והתרחק. התיק הכתום היה אחוז בידו.
מה תגיד?
בכל פעם שהיא מנסה להסביר – הוא כועס ומתרחק.
או שבעצם לא 'כועס'. עכשיו היא מבינה שהוא חש מואשם ונכנס למיגננה, ולכן מתרחק.
אבל כל כך הרבה התרחק, וסרב להקשיב, ופגע בה. עכשיו היא כבר כן מאשימה אותו בליבה. לא יעזור שהיא תעמיד פנים שלא.
בכל זאת היא יכולה לדבר על הדברים הטובים שקיימים גם הם. על מה שהוא נתן לה ובאמת עשה לה טוב.
מבטה היה נעוץ מלפנים. היא לא הביטה בו.
לפני כן אמרה שהיא רוצה לדבר, ועכשיו רק ישבה ושתקה.
התיק הכבד הכביד על אצבעותיו.
"כל כך עזר לי שדברנו, בחודשים הראשונים." קולה הגיע אליו.
"מה?"
"בחודשים אחרי שהיא נפטרה. כל כך עזר לי שהקשבת לי אז."
למה פתאום היא אומרת את זה?
הוא שמט את התיק על הכסא הריק.
היא עדיין הביטה לפנים, לכיוון רחבת המתפללים, ולא עליו.
היא מעמידה פנים או מדברת בכנות?
"זה היה לי משמעותי מאד." קולה לא היה יציב.
הוא הביט בה. זכר השבועות ההם עולה בו שוב. הוא באמת היה איתה אז המון. כל כך התאמץ.
"למה את אומרת את זה?"
"אני רוצה שתדע."
מה נראה לה? שהוא אינו יודע?
לפעמים חשב אז שהוא עומד להשתגע. אפרת בכתה ובכתה בחלק מהזמן, בימים אחרים דברה שוב ושוב על התינוקת, על כך שלא חשבה בכלל שעלול לקרות משהו כזה, שהרגישה שברור שיהיה לה תינוקת. לפעמים התייסרה על כך שקבלה כמובן מאליו את ההריון הקרוב לחתונה.
הבית סגר עליו אז.
שוב ושוב חלם על הנסיעה המזעזעת באמבולנס, על התינוקת שאותה ראה בחטף.
חש צורך עז להתנתק לזמן מה מהמצוקה, להיזכר שיש עוד חיים, להיאחז בתקוה שחיים חדשים מחכים גם להם.
אבל אפרת הייתה זקוקה לו, והוא עשה הכול כדי לתמוך בה.
עכשיו ישבה, עיניה משוטטות על הכותל שלפניהם.
הוא כבש את רגשותיו. "אני יודע שהקשבתי לך." אמר באיפוק.
היא מנסה עכשיו לתקן את מה שהיה בחודשים האחרונים?
הוא התיישב לצידה, ושחרר כדי סדק מהמבול שגעש בתוכו: "עשיתי אז מאמץ לא נורמלי לעזור לך."
"אני יודע שהקשבתי לך." קולו היה נוקשה מעט.
היא בלעה את רוקה.
הוא הסיר את התיק מהכסא והתיישב שוב.
"עשיתי אז מאמץ לא נורמלי לעזור לך."
שוב פגעו בה המילים, הוא כאילו שם אותה במקום של זו שהיה צריך לעשות איתה חסד, או שמשהו איתה לא היה לגמרי בסדר.
"גם אני עשיתי מאמץ לא נורמלי כדי להיות מסוגלת להמשיך איכשהו את החיים." היא אמרה, נזכרת בבקרים ההם. "היה לי קשה כל כך אז לקום בבוקר, לדבר עם אנשים. אין לך מושג."
דובי לא הגיב.
הלוואי שהיה מבין, שהיה קולט שמגיעה לה הערכה על השבועות הארוכים ההם, לא משהו אחר.
אבל כנראה שגם עכשיו הוא לא התכוון לפגוע בה.
פועל בחולצה כחולה טאטא את הרצפות הסמוכות אליהם.
רוח הערב הייתה קרירה. אפרת הידקה עליה את שולי המעיל. אסור לה להיסחף עכשיו עם הרגשות של עצמה. "אם לא הייתי יכולה לדבר איתך אז," היא התחילה שוב במאמץ. "לא הייתי מחזיקה מעמד."
אז גם היא זוכרת את הימים ההם,
והתמיכה שלו הייתה לה באמת חשובה.
ובכל זאת זמן רב כל כך שהיא מתרחקת.
ובגלל סיבה טפשית כזו, כמו מסמכים שהוא לא ידע שהיא מעוניינת בהם, היא עזבה אותו ונעלמה ולא ענתה לו לטלפון.
הכאב פרץ ממנו. "ועכשיו את לא מחזיקה מעמד כי את כאילו לא יכולה לדבר איתי?"
היא כל כך מתאמצת לתקשר איתו בצורה טובה, והוא עונה לה בציניות.
שני אנשים בכיפה צבעונית יצאו מרחבת התפילה השקטה.
"אני מאד רוצה שנחזור לדבר כמו שדיברנו אז." בקושי היא הוציאה את המילים.
"אז את היית אחרת לגמרי."
נימת קולו הייתה מאשימה כל כך. עוינת.
הוא כנראה פגוע. אבל היא כבר לא מסוגלת.
במעורפל ראתה אנשים חולפים על פניהם בדרך ליציאה.
היא חלשה כל כך.
בעוד ימים, או שעות, היא תחבק תינוק. בעזרת השם. שרק לא יקרה אסון.
היא תהיה עם דובי בחדר לידה, או לבד?
אפרת עצמה את עיניה לרגע ארוך.
"השם, בבקשה תעזור לי."
"אתה מרגיש שאני השתניתי, ואני הרגשתי שאתה." שמע אותה אומרת. "עברנו אסון. זה נורמלי שהוא יגרום גם לקושי בינינו."
היא מציגה את מה שהיה כמשהו סטרילי של 'קושי בינינו', בשעה שמה שהוא עשה היה לתמוך בה במסירות, ומה שהיא עשתה, היה לקבל את התמיכה בתחילה, ואחר כך להסתגר בעצמה ולהאשים אותו.
"את זו שהשתנית."
"אני השתניתי בגלל - " היא התחילה והפסיקה.
כנראה שוב עמדה להאשים אותו.
היא כל כך התרחקה ממנו בכל התקופה הזו, הייתה עוינת. עכשיו היא פתאום משנה נימה ומצפה שברגע אחד הכל יהיה בסדר גם מבחינתו.
"דובי, ההריון הזה גרם לי לתחושות מורכבות. זה לא משהו שאני אשמה בו, וגם אתה כמובן לא אשם. שנינו התמודדנו עם קושי גדול, כל אחד בצד שלו. אני יודעת עכשיו שלא מספיק הבנתי אותך, אבל תבין שכך זה גם היה בהפוך. אתה כועס עלי רק בגלל שאתה לא יודע עם מה אני התמודדתי. אתה לא באמת יודע מה עבר עלי, גם אם נראה לך שכן."
מה זה אומר שהוא לא יודע עם מה היא התמודדה?
גם אם הוא לא מרגיש כמוה את האובדן של התינוקת, הוא היה שם, גם הוא חווה אובדן. גם הוא התמודד עם אותו אסון.
סדרן אסף כסאות פלסטיק לערימה אחת.
"אתה עזרת לי לעבור את החודשים הראשונים." קולה של אפרת הגיע אליו. "אתה באמת הצלת אותי אז."
"למה את אומרת את זה?" שוב הייתה חשדנות בשאלה, אבל הייתה גם רכות שזחלה לתוך המילים.
"כי זה מה שבאמת היה. ואני רוצה – " עיניה נעשו לחות, "אני כל כך רוצה שנצליח להיות שוב במצב הזה. אתה אומר שהשתניתי, אבל זה לא משהו רע שעשיתי. היה לי מאד קשה. קשה לי גם עכשיו, ואני כל כך צריכה אותך."
הוא לא ידע שהיא זוכרת לו כל כך לטובה את החודשים ההם, לא ידע שעכשיו היא מרגישה כך כלפיו. שהיא רוצה אותו.
משהו חמים מלא את עיניו. הוא מצמץ בכוח.
זה מה שאפרת מרגישה באמת?
כל כך הרבה פעמים היא הראתה לו הפוך.
"כעסת עלי הרבה בתקופה האחרונה." הוא אמר.
מה היא תענה? 'נכון'?
גם עכשיו יש בה כעס. זמן ארוך כל כך הוא השאיר אותה לבד במצוקה שלא הייתה מסוגלת להתמודד איתה, סרב להקשיב גם כשהפצירה בו, לא היה מוכן להקשיב.
אבל יש גם דברים אחרים שהיא מרגישה כלפיו.
וברמה השכלית היא יודעת שהוא כנראה לא התכוון לפגוע בה.
"משהו נחסם לנו בתקשורת." היא גיששה אחרי המילים. "לא התכוונתי לכעוס. גם לי היה קשה מאד, אבל אני יודעת שלא היית אשם בזה."
"אני נשארתי בדיוק כמו שהייתי קודם." הוא ענה. "את התחלת פתאום להאשים אותי."
היא התמלאה בחולשה.
כמה שהיא מתאמצת – בסוף הוא שוב מדבר אליה באותה נימה.
בחור עם גיטרה התיישב על הרצפה קצת הלאה משם. שני בחורים התיישבו לצידו. תווים של 'חמול על מעשיך' התפזרו בחלל.
פרוז'קטורים גדולים הטילו פסים של אור על רצפת הרחבה החשוכה.
רק השם הוא זה שיכול לעזור לה עכשיו.
היא לקחה אוויר. "אתה הרגשת שאני סתם מאשימה אותך, אבל גם לי היו קשיים בקשר אליך." היא אמרה לדובי. "זה לא שאתה צודק ואני טועה, וזה גם לא שאני צודקת ואתה טועה."
זה לא שהוא צודק והיא טועה?
היא זו שהסתייגה ממנו בלי סיבה במשך תקופה ארוכה, היא זו שהסתירה ממנו משהו שאף אישה נורמלית לא מסתירה מבעלה, היא זו שברחה הערב בצורה פוגענית כל כך, ועד לרגע הזה לא התנצלה.
אבל היא מדברת עכשיו אחרת. היא כנראה משתדלת לתקן, והיא גם במצב רגיש. הוא צריך לבלוע את הפגיעה שהוא חש.
משהו האיר בתוך התיק שעל ברכיו, מסך הטלפון של אפרת.
היא השתיקה את הצלצול?
לכן לא ענתה לו כל הזמן.
אבל היא ידעה שהוא מחפש אותה ומתקשר שוב ושוב!
כל כך לא בסדר מצידה.
כנראה שהיא הייתה במצוקה גדולה, מרוב מתח. הרי עכשיו היא כבר אחרת לגמרי איתו.
ידו גיששה בתוך התא הקטן, בין פנקס המעקב של קופת החולים לבין תעודת הזהות של אשתו.
'מיכל אחותי' על הצג.
הוא הושיט לאפרת את הטלפון.
"סוף סוף את מרימה לי, אפרת." קולה של מיכל היה מלא דאגה. "את בסדר?"
"אמרתי לך כבר שכן."
"זה היה משכנע ממש. איפה את?"
"בכותל." אפרת היססה לרגע. דובי שומע את מיכל? ובעצם – גם אם כן, זה בעצם בסדר. "עם דובי." היא הוסיפה.
"עם דובי?"
"כן."
"אני ממש שמחה לשמוע." קולה של מיכל נהיה זהיר. "הכל בסדר?"
"כן."
"בטוח?"
כל כך הרבה אכפתיות הייתה במילה הקצרה הזו. דמעות עלו בעיניה של אפרת.
"כן." היא התאמצה לשמור על קול יציב.
"איך הוא ידע שאת בכותל?"
"התקשרתי אליו."
"טוב, אני מקוה שזה באמת סימן טוב." מיכל נשמעה נבוכה מעט. "אני מפריעה לכם עכשיו?"
"לא, לא יודעת."
"תתקשרי אלי כשיהיה לך נוח. בסדר?" בשקט הלילה שמסביב, המילים של גיסתו הגיעו גם לאוזניו. "גם בהמשך הלילה. אני אישן עם הטלפון לידי."
"זה בסדר, תודה. לא צריך." הוא שמע את אפרת עונה. "נדבר כבר מחר."
היא שלשלה את הטלפון חזרה לתוך התיק.
רחש של דיבורים הלך והתקרב. קבוצת אנשים הגיעה מכיוון המדרגות היורדות מהרובע. גברים בכיפות בשלל צבעים, נשים עטופות ברדידים. אולי בגלל צינת הלילה. הקבוצה נעצרה סמוך למחיצה, האנשים התאספו סביב אדם בחולצה משובצת וכובע לבד שחור.
"המקום הקדוש ביותר כיום לעם היהודי הוא כאן, סמוך למקום בו היה בית מקדשנו וקודש הקודשים." קולו של האיש הגיע עד למקום בו ישב עם אפרת. "הקיר הגדול הזה שלפנינו נבנה בסוף תקופת בית שני, כאחד מארבעה קירות תמך שהוקמו מסביב להר הבית. הוא ניצב כאן כבר כאלפיים שנה, ויש עדויות שכבר במאה התשיעית עמדו פה יהודים והתפללו."
המדריך הוסיף והסביר על שורות האבנים העליונות, הקטנות יותר, שנבנו מאוחר יותר על ידי המוסלמים, ועבר לספר על ההתפרצות האלימה של שוטרים בריטיים לתפילה בכותל, ביום כיפור של שנת תרפ"ט.
"לא חלמתי שיש סיורי סליחות באמצע הלילה." הוא אמר לאפרת.
רגע ארוך עבר עד שהיא הגיבה. "מה זה סיור סליחות?"
"סיורים שנערכים בירושלים בימי הסליחות. נתקלתי פעם בקבוצה כזו שגם כן הלכה בסיומו של הסיור לכותל. בזמן של הסליחות, לא בכזו שעה."
"כנראה בגלל הקורונה." שוב ארך זמן עד שענתה.
היא מתרגזת שהוא מעביר נושא?
אבל מה הוא יכול להגיד שכן יעזור במשהו?
היא נראית עייפה ומותשת נורא, גם הוא עייף ומרוקן מכוח.
הם צריכים לחזור הביתה.
איך אפרת תגיב אם הוא יגיד לה את זה?
ספר חדש בסדרת החוקרים של שרי וולך!
המתנה המושלמת לחגים!