"עד למאה התשע-עשרה הכותל המערבי לא נחשב בדת המוסלמית למקום קדוש." המדריך ענה לשאלתו של אחד המשתתפים בסיור. "במאה העשרים נעשה שינוי מכוון בסיפור שהוא חלק מהמסורת המוסלמית, כדי להפוך את הכותל המערבי למקום מקודש לאיסלם."
"למה?" שאל מישהו.
"בשביל מטרות פוליטיות, כמובן. המוסלמים רצו עילה לתבוע את המקום מידי היהודים, ומהמדינה המתהווה."
דובי הניח את זרועו על משענת כסא סמוך.
לצידו, אפרת עדיין שתקה.
מה היא חושבת?
היא עומדת לומר לו משהו? להטיח בו משהו?
אם רק היה אומר לה 'כן'.
כן, שהוא יודע, שהוא מבין עכשיו, שהוא מאמין שהיא התמודדה עם קושי נורא, ושאין לו שום סיבה להאשים אותה.
אם היה מבין שהיא התאמצה כל כך, אם היה מוכן להקשיב ולנסות להבין מה שהיא כל כך מנסה להסביר לו.
אפרת צריכה לשמור על הכוחות שלה, הם חייבים לחזור הביתה. אם הוא יגיד לה עכשיו ללכת, היא תסכים?
'אתה ממש הצלת אותי אז', היא אמרה לו לפני כן.
היא הרגישה כך, והיא זוכרת לו את זה גם עכשיו. היא חשה כך גם עכשיו, למרות המרחק שנהיה ביניהם בחודשים האחרונים.
שוב עלתה לחות בעיניו. לא ידע שכך היא מרגישה.
אז למה עזבה היום בכזו פוגענות?
הוא כנראה לא מבין עד הסוף מה היא עוברת.
עכשיו היא כבר שוב איתו, וזה מה שחשוב.
עדיף שיחכה עוד קצת. אולי מעצמה היא תרצה לחזור הביתה עוד מעט. עדיף כך.
למה הוא מסרב כל כך לקבל שגם הוא צריך לחשוב מחדש על מה שהיה? שגם לו יש מה לתקן?
תמיד הכל הלך לו בקלות. בבית לא היו לו בעיות, ובחוץ קיבל מקום בלי קושי – בזכות הכריזמה שלו. הוא לא באמת נדרש למאמץ עם אנשים, לא היה צריך לבדוק את עצמו אף פעם האם הוא טועה במשהו.
אז אם משהו נתקע, במקום לבדוק את עצמו הוא מאשים אחרים.
אף פעם לא חשבה על זה, רק עכשיו היא קולטת.
הוא היה אמור להעריך את המאמץ שהיא עשתה כדי לפתוח שיח חיובי, וכדי לדבר על מה שהיא קבלה ממנו. הוא היה אמור להבין שקשה לעשות את השינוי, ולהתאמץ לתרום לכך גם הוא.
לא כל כך מסובך להבין את זה.
אלא אם כן אתה צודק תמיד, והכריזמה שלך נותנת לך בחיים מה שאנשים אחרים משיגים במאמץ וביצירת תקשורת.
די כבר, מאיפה הציניות הנוראית הזו עכשיו?
זו לא ציניות. זו מציאות.
קבוצת המבקרים עדיין עמדה סביב המדריך.
דובי החניק פיהוק. מה דוחף אנשים ללכת לסיור באמצע הלילה? – אולי הסגר המתקרב. כולם רוצים לנצל את הימים המעטים שנותרו לפניו.
אפרת צדקה כשקיוותה בתמוז שכבר יהיה סגר. סגר כזה היה מונע את אחוזי ההדבקה הבלתי אפשריים של עכשיו, ואת הלחץ של שניהם מהדבקה ברגע האחרון של לפני הלידה.
שרק יהיו כבר אחרי, ושהכל יהיה בסדר.
אם אפרת לא תקום מעצמה בדקות הקרובות, הוא כן יצטרך לומר לה שהגיע הזמן ללכת,
היא פשוט גמורה, מותשת עד העומק.
כואב לה הגב.
אם היו לה פה את הדפים שלקחה ממיכל, הייתה מראה אותם לדובי.
לחומר מקצועי על אובדן תינוק הוא כנראה כן היה מוכן להתיחס ברצינות.
אם היה קורא, היה נוכח לראות שהצורך שלה בהבנה מצידו, הוא צורך קריטי ועמוק. אי אפשר לצפות ממנה להשלים עם ההעדר של זה, ולהמשיך וללכת ולהיות איתו כשיש לה כזו תהום מבפנים.
היא רצתה להראות לו את הדפים מיד כשחזרה ממיכל. זאת אומרת, רצתה שיהיה אפשר להראות לו. למעשה הייתה בכזה ריחוק ממנו אז, שכבר לא היה טעם.
קבוצת המבקרים הלכה והתרחקה מהם לכיוון הכותל עצמו.
פועל נקיון גרר פח על גלגלים אל מחוץ לרחבה.
'בואי נלך כבר' – המילים עמדו על קצה שפתיו.
הוא עצר אותן בפעם המי יודע כמה. אינו בטוח מה תהיה תגובתה של אפרת.
קבוצת התיירים התקרבה אל קצה המחיצה המבדילה בין עזרת גברים לעזרת נשים.
בנקודה הזו עמדו אז שלושתן, יחד עם אמא, סמוך לקצה המחיצה
"קבענו באחת עשרה וחצי. נכון? אני זוכרת נכון?" הייתה טינה בקולה של אמא.
שוב חבט האגרוף ההוא בחזה של אפרת.
"כן. בטח." יפי ענתה מיד.
מיכל והיא צפו לכיוון עזרת גברים. עשרות מתפללים עטופים בטליתות זרמו החוצה, מחזיקים נרתיקים של ארבעת מינים. אבא לא נראה.
בעשרה לשתים עשרה הוא הגיע לבסוף. "פגשתי מישהו." אמר.
"חיכינו לך כל הזמן הזה!" אמא כעסה.
"אל תעשי עסק מכל דבר."
"אני עושה עסק?" קולה של אמא עלה. "אם אני הייתי מעכבת אותך לא הייתי אומר שזה לעשות סתם עסק!"
"שקט. אנחנו במקום ציבורי." זעף אבא.
אפרת התרחקה מעט, מנסה לא לשמוע את קולות הויכוח שהמשיכו. מסביב היו משפחות לבושות חגיגי, שמחות בשמחת החג, הולכות וחוזרות, צוחקות, נפגשות בידידות ליד המחיצה. רק אצלם זה כך. לחשושים זועמים ופחד שמישהו ישמע וידע.
למה זה היה צריך להיות ככה תמיד?
למה היא לא ראתה מול עיניה חיים נורמליים, של שיתוף ושל אחווה ושל אהבה וידידות שמורגשים כל הזמן?
אצל מיכל היא כן ראתה.
והיא האמינה שגם אצלה יהיה כך. רצתה להאמין.
אדם האוחז בתיק של טלית הגיע מכיוון עמדות הבידוק.
מתפללי ותיקין מתחילים להגיע?
מוקדם מדי.
יש גם סליחות קודם.
מוגזם לגמרי ששניהם עדיין יושבים כאן.
"צריך כבר ללכת." הוא אמר בזהירות.
המתפלל עבר את קצה המחיצה, והתקדם לכיוון הכניסה לעזרת גברים. רק אז הגיעה התשובה של אפרת. "עוד מעט."
היא הייתה כל כך טפשה.
תמיד חשבה שאבא ואמא לא בסדר. שהם רבים על דברים שאפשר להתגבר ולא לריב עליהם, שהם צריכים להתאמץ יותר בשביל הילדים.
היא לא ממש העזה לחשוב את זה, אבל כך הרגישה.
איזו טפשות.
מה היא יודעת. מה היא יכולה לדעת על מה שלא ראתה, על מה שקרה לא לעיניה.
אולי אמא כעסה כל כך על האיחור ההוא בגלל משהו אחר שארע עוד לפני כן, אולי האיחור סימל בעיניה דברים אחרים. אולי אבא התעכב כי הרגיש שאמא לא מאפשרת לו מספיק מרחב, אולי הגיב כמו שהגיב בגלל שנואש מתקשורת.
כל כך הרבה דברים יכולים להיות מעבר למה שראתה.
לא 'יכולים להיות', בטוח שהיו.
אבל גם אם הייתה מבינה יותר – זה לא היה עוזר לה.
היא לא יכלה לשאת את הכעס ביניהם, את המצוקה של כל אחד בגלל האחר, את המילים הקשות ששוטטו בחלל הבית, את המציאות שבה היא אינה יכולה לדבר איתם על הדבר שמציק לה יותר מכל, שאוכל בה.
אז היא שמה איזשהו תריס בליבה, התרחקה, הפרידה את עצמה מהמצוקה שבבית.
ועכשיו היא מוצאת את עצמה מדברת איתם לעיתים רחוקות הרבה יותר ממה שהייתה באמת רוצה. עוברת משבר כמעט בלי תמיכה של אמא שלה. זה לא היה קורה אם לא שהדרך היחידה בה הצליחה לשאת את המצוקה והמתח – הייתה להתרחק.
היא פחדה כל כך שגם החיים שלהם יראו ככה. לכן החליטה לשתוק כשראתה שדובי מתרגז כשהיא משתפת אותו ברגשות הקשים שלה על התינוקת.
ההחלטה הזו שלה, הייתה הדבר הראשון שהרחיק בין שניהם.
לא. הדבר הראשון היה התגובה השלילית של דובי.
אבל הוא לא הבין מה הוא בעצם עושה לה בכך שהוא גורם לה לשתוק.
אולי אפילו לא הבין שהוא גורם לה לשתוק.
"נאוה אמרה לי שיש הבדל גדול מאד בחוויה הנפשית של גבר שחווה אובדן של תינוק, לבין אישה." היא אמרה לתוך החושך.
"נאוה?"
"הפסיכולוגית."
"מה היא אמרה?" הוא נדרך. כל הזמן חשד שמשהו עם הפסיכולוגית הזו לא לגמרי תקין, ובפעם האחרונה, כשאפרת חזרה ממנה היא הייתה במצב רוח רע במיוחד. הוא היה צריך לדאוג לכתחילה לכך שהפסיכולוגית תשמע גם את הצד שלו.
"אבות שאיבדו תינוק מרגישים בעיקר את האובדן של החלום, של הרצון שהיה להם לתינוק." ענתה אפרת, "אמהות מרגישות יותר את האובדן של התינוק המסוים שהיה. הן בעצם כבר נקשרו אליו, גם אם הוא נולד בלי חיים."
למה היא חותרת?
"אתה מבין?" שמע אותה שואלת.
"כמובן."
היא שתקה לרגע לפני שהמשיכה. "זו בעצם הסיבה שהרגשנו כל כך שונה. אתה שמחת שאני שוב בהריון. ואני, אני גם שמחתי, אבל גם הרגשתי חזק יותר את הצער עליה, על התינוקת."
למה בעצם היא אומרת לו את זה?
"הבנת?" היא שאלה שוב.
"כן, זה לא כל כך מסובך."
"בחיים זה כן היה לנו מסובך."
שוב הייתה בקולה הנימה המאשימה ההיא, משהו נחסם בתוכו. "בחיים הסתבכו דברים אחרים. כל הזמן באת אלי בטענות."
"לא באתי בטענות." נימת קולה השתנתה. "זה לא נכון."
היא הפסיקה לרגע ארוך, ואז אמרה שוב בקול רגוע יותר. "אני מבינה עכשיו שככה זה היה יכול להשמע, אבל אני רק רציתי לדבר איתך על מה שאני מרגישה."
'רק'.
הטינה הממושכת כלפיו, הטענה התמידית שלה שהוא לא מקשיב.
ולא משנה כמה התאמץ, וכמה זמן וכוחות נפש הקדיש. תמיד מבחינתה הוא היה זה שלא בסדר.
דובי הידק את שפתיו, עוצר מילים שידע שיתחרט עליהן.
"היה לנו טוב ביחד הרבה זמן." שמע אותה ממשיכה לצידו. "אז זה מצב שבעזרת השם אנחנו יכולים לחזור אליו. אני מבינה שאתה חושב שאני אשמה בכל מה שהסתבך לנו, בבקשה תהיה פתוח לחשוב על זה שוב. אתה רואה את מה שקרה בצורה אחת מסוימת, אבל יש גם הצד שלי. אני לא הבנתי אותך נכון בכמה דברים, וגם אתה לא אותי. שנינו לא אשמים."
היא מציגה את זה כל כך פשוט.
אבל אולי יש בזה משהו.
"אני לא התכוונתי להאשים אותך." היא שוב דיברה, "וגם לא הרגשתי אז שום כעס ושום ביקורת כלפיך, להיפך. בגלל שהרגשתי קרובה אליך, רציתי את התמיכה שלך, כמו שהיה אחרי שהיא נפטרה. לא הבנתי שאני מכבידה עליך, לא הבנתי שקשה לך לדבר שוב ושוב על הפטירה שלה. רק עכשיו אני יודעת שפרשתי אותך לא נכון."
הייתה חמימות בקולה. חמימות שחסרה לו כל כך הרבה זמן.
"אני מבין." הוא אמר.