'אני מבין', הוא אמר.
מה באמת הבין?
היא יכולה לספר לו עכשיו איך הייתה נואשת להקשבה שלו? כמה נורא היה בשבילה כשהוא סרב לשמוע?
היא עדיין מייחלת כל כך להבנה שלו, לתחושה שהוא באמת איתה.
אם תשתף אותו במצוקה שחוותה, הוא שוב יחוש שהיא מאשימה אותו.
אם היא תוותר, תחזור איתו הביתה, ותעמיד פנים שהכל בסדר בזמן שעדיין יש בתוכה כל כך הרבה בדידות – שוב תיווצר בה מצוקה שתרחיק אותה ממנו.
יש דרך שבה היא יכולה לומר לו מה שהיא מרגישה בלי שהוא ירגיש נאשם?
"אני יכולה לספר לך עכשיו למה היה לי חשוב לברר על הקבר שלה?" היא שאלה.
שוב הקבר.
הוא מוכן להבליג על כך שהיא הסתירה ממנו שהיא יוצרת קשר עם החברא קדישא, אבל מה יצא מכך שהם ידברו על זה?
השיחות הללו תמיד רק סבכו את הענינים.
אפרת עדיין חיכתה לתשובה שלו.
"כן." הוא ענה באיפוק.
הוא נשמע כאילו הוא עושה לה טובה, כאילו היה מעדיף שהיא לא תרצה לשתף.
הספר שלקחה ממיכל טען שגברים לא חשים באופן אינסטינקטיבי שההקשבה שלהם חשובה.
דובי כן אמור להבין. הוא הרי הקשיב לה הרבה בימים ההם, שאחרי. הוא יודע לתת את התמיכה הזו.
זה כאילו שהוא צריך כל הזמן לקבל ממנה את התחושה לכך שהנתינה שלו חשובה לה, את האישור לכך שהיא מרוצה ממנו.
לא קצת ילדותי מצידו?
הלוואי שהוא היה בוגר יותר בדבר הזה, פחות זקוק לחיזוקים ממנה.
חתול תועה חצה את הרחבה החשוכה. אפרת העבירה יד על עיניה, מנסה להתמקד בתוך הסחרחורת שחשה.
אולי היא מצפה מדובי ליותר מדי. היא הרי לא באמת מצליחה להבין את החשיבה שלו עד הסוף, היא גם לא באמת יודעת למה הוא מסוגל ולמה לא.
"עוזר לי כל כך לשתף אותך." נימת הדיבור שלה הזכירה לו את הימים של פעם, כשהיה להם טוב ביחד, כשהיה לה אמון בו.
המתח שחש רפה קצת. "בסדר, אני מקשיב."
הוא יבין אותה?
איך הוא יגיב אם תחלוק איתו מה שהיא מרגישה?
"לא נפרדתי ממנה." שמעה את עצמה אומרת.
הפנים המתוקות ההן עלו שוב בתודעתה. פנים זעירות, מלאות מתיקות. פה פעור בצווחת תינוק. עינים עצומות. אגרופים קמוצים.
"יכולתי לקחת אותה אלי." היא בלעה את רוקה במאמץ. "המיילדת הייתה נותנת לי להחזיק אותה, אם הייתי מבקשת בזמן. חשבתי שאקח אותה כמה דקות אחר כך."
"עדיין קשה לך שלא החזקת אותה?" היה נשמע שהוא מופתע.
"בטח. אני... אני חושבת עליה כל הזמן. אם הייתי יודעת שיקחו אותה לניתוח, אני – הייתי מחזיקה אותה מיד."
מראה החדר במחלקת היולדות צף מול עיניה.
בימים הקרובים היא תהיה שוב בחדר דומה.
היא לא מסוגלת לחשוב על זה.
כמה טיפשה הייתה. "יכולתי ללכת אליה לטיפול נמרץ, לפני הניתוח. איך לא הבנתי את זה?"
"את לא יכולת, אפרת. את היית אחרי הלידה, לא הרגשת טוב בעצמך."
אפרת עצמה את עיניה. נשימותיה קצרות.
היא במחלקה, בלילה, מזועזעת וכואבת. דובי מתרוצץ, יוצא ונכנס. מדבר עם עסקנים, עם רופאים. ההורים שלה מגיעים לתמוך בהם.
"אני רק חיכיתי שהניתוח יעבור ואז אקבל אותה." קולה התמלא בדמעות. "אני כן יכולתי ללכת לפגיה. יכולתי לבקש שיקחו אותי. יכולתי לראות אותה. רק לא ידעתי."
"לא היית אשמה."
"אני יודעת שלא הייתי אשמה. אני רק לא יכולה. הייתי צריכה ללכת אליה. אני כל כך מתגעגעת אליה."
היא התייפחה.
הוא חיפש את המילים, המום.
איך יתכן שאפרת מתגעגעת לתינוקת? היא הייתה בת כמה שעות בקושי.
אפרת ראתה אותה רק לדקות אחדות.
למה היא מתגעגעת?
"את זוכרת איך היא הייתה נראית?"
"כמעט. כבר לא לגמרי. גם מזה אני משתגעת."
דובי מצמץ. תינוקת מחוברת לצינורות בטיפול נמרץ. אינקובטור שמתגלגל מהאמבולנס אל תוך בנין בית החולים.
הוא פקח את עיניו בכוח. הוא לא יכול לחשוב על התינוקת. הוא צריך לא לחשוב עליה.
כל כך היה מאושר על החיים החדשים שמתהווים להם. היה בטוח שגם אפרת תשמח, שתחוש נחמה על האובדן, שתהיה מסוגלת לשכוח מהתינוקת ההיא.
הוא רוצה לשכוח.
היא מתאמצת לזכור.
"לכן אני כל כך רוצה ללכת לקבר." היא מחתה את עיניה באצבעות, "לפחות זה."
"את רוצה ללכת לשם בשביל להיפרד ממנה?" הוא ניסה להבין.
"כן." היא שוב מחתה את עיניה, קולה התייצב קצת. "בעצם, לא יודעת. אני ארצה לבוא הרבה פעמים. זה כאילו הקשר היחיד שנשאר לי איתה."
דובי הוציא מכיסו טישו והושיט לה.
מה עליו לומר?
יהיו להם ילדים, ומשפחה שלמה בעזרת השם, ואפרת תסע מדי תקופה לקבר של תינוקת שבקושי חיה?
זה לא נורמלי. תינוקת שחיה שעות בודדות, לא שונה בהרבה מתינוקת שנולדה קודם הזמן ולא קבלה חיים. היא לא אמורה לתפוס מקום כזה בחיים שלהם.
אבל אצל אפרת היא כן תופסת מקום. אפרת מרגישה אחרת ממנו.
הוא לא אמר כלום, אבל היא חשה שהוא קשוב.
גוש קשה שלחץ על הריאות שלה – השתחרר.
"אני גם רוצה שנקרא לה בשם." היא אמרה.
"עכשיו זה חשוב לך?" הוא שוב הופתע.
"לא חשוב לי שנעשה את זה הרגע, אבל חשוב לי שניתן לה שם."
"בסדר."
הוא הביט בה. "מה יש?"
"לא חשבתי שתסכים מיד." הקלה שטפה אותה. "חשבתי שלא תתחבר לזה."
"לא אמרתי שאני מתחבר לזה." הוא חייך לרגע. "אבל אם זה חשוב לך, אז זה אפשרי."
"אני כל כך שמחה." לחשה אפרת.
על מה היא שמחה?
שיקראו לתינוקת בשם?
איזו משמעות בכלל יש לכך, לקרוא בשם שנה אחרי שהתינוקת כבר לא כאן?
למה כל כך מרגיע את אפרת שהוא מסכים?
בכל מקרה, היא יכולה הייתה לבחור לה שם בינה לבין עצמה, גם בלעדיו.
הוא פלט אוויר בשקט. השיחה האחרונה סחטה ממנו כוחות. נראה שלאפרת זה כן עשה טוב. או שאולי הוא טועה? אולי זה רק מצב רוח של הרגע הזה?
שני אנשים עם תיקי תפילין נכנסו לרחבת התפילה.
אחריהם חמישה נוספים.
אפרת נותרה לשבת לידו, שקטה.
"כל כך עזרת לי עכשיו, שהקשבת לי." שמע אותה לוחשת. "אין לך מושג. באמת, דובי. אני מרגישה עכשיו אחרת לגמרי."
"ברצינות?" שמע את עצמו שואל לפני שהספיק לחשוב.
"בטח שברצינות." היא צחקה לרגע, דמעות בקולה. "זה היה לי כל כך חשוב. כל כך היה לי חשוב לספר לך מה שאני מרגישה, ושתבין."
זמן רב כל כך שלא שמע אותה כך. שמחה יותר, רגועה. שמחה בו.
הקלה עמוקה שטפה אותו.
כל זה בגלל כמה דקות שהם דברו?
"מתחילים עכשיו סליחות?" היא שאלה.
"כן. אבל נראה לי שאת צריכה ללכת הביתה לנוח."
"בוא נלך קודם להתפלל." היא בקשה.
השמים הכהים הכחילו מעט. סימן ראשון לשחר שמתקרב.
שניהם ירדו אל הכותל.