הם הגיעו לקצה המחיצה.
הוא הוציא את הטלפון שלה מהתיק והושיט לה. "את רוצה לקחת איתך גם מים?"
"אני לא צריכה. תודה, אבל תשים לב אם אני מתקשרת אליך באמצע."
מתח נורא עלה בו פתאום. הוא חייך בנסיון להסוות אותו כדי לתת לאפרת בטחון. "כמובן."
בתוך אחת הקפסולות התקבצו מתפללים לסליחות בנוסח אשכנז.
אפרת עדיין התעכבה ליד המחיצה.
"נראה לך שתסכים לבוא איתי לקבר שלה?"
זה מה שמעסיק אותה עכשיו? עד כדי כך?
זה מוגזם.
"אני חושב שאחרי שיהיה לנו תינוק, בעזרת השם, את בעצמך כבר לא תרצי לעלות לקבר." הוא ענה בזהירות.
"למה נראה לך ככה?"
"כשיהיה לנו תינוק אחר, ההרגשה שלך תשתנה."
"אני חושבת שהיא לא תשתנה." היא נשענה בידה על המחיצה. "נראה לך שתסכים לבוא איתי לשם?"
עושה לו רע אפילו רק לחשוב על הקבר.
עיניו פגשו בעיניה, מביטות בו בתקוה.
זה לא בריא. כל העיסוק הזה לא בריא בשבילה.
'קדיש' נשמע מתוך אחת הקפסולות שבעזרת גברים. תפילת סליחות החלה.
הגב כאב לה. היא צריכה ללכת ולשבת, אבל הרגשות שמציפים אותה חזקים יותר.
כמה ייחלה לזמן הזה, שדובי יהיה איתה. כבר חשבה שזה לא יקרה אף פעם.
הוא באמת הבין?
"נראה לך שתסכים לבוא איתי לקבר שלה?" שאלה.
"אחרי שיהיה לנו תינוק, בעזרת השם, כנראה שאת בעצמך כבר לא תרצי כבר ללכת לקבר שלה."
פנים רכות.
צבע וורוד שאוזל מהן תוך שניות.
"למה נראה לך ככה?" היא שאלה באיפוק.
"כשיהיה לנו תינוק אחר, ההרגשה שלך תשתנה."
גם אם יהיו לנו עשרה ילדים אני לא אשכח אותה.
"אני חושבת שהיא לא תשתנה."
אולי היא עושה טעות שהיא מבקשת מדובי לבוא איתה. הוא בכל זאת לא מבין.
אבל היא רוצה אותו איתה.
התמיכה שלו נתנה לה תמיד רוגע עמוק, עד לחודשים האחרונים.
היא רוצה לחיות איתו ביחד. לא לבד.
"נראה לך שתסכים לבוא איתי לשם?" היא שאלה בכל זאת.
"בסופו של דבר גם לך עדיף לא ללכת לקבר." דובי אמר לה.
משהו נחבט בתוכה.
שוב הוא בטוח שהוא יודע טוב ממנה מה טוב בשבילה.
אל תסחפי עם הרגשות שלך.
הוא לא אטום. הוא כן הקשיב לך לפני כן.
"בריא יותר להשלים עם מה שאי אפשר לשנות, ולהיות עסוקים בחיים בעצמם." הוא המשיך. "יהיה לנו תינוק חדש בעזרת השם, זה מה שחשוב."
הוא לא מתכוון לפגוע בך.
בקפסולה ניגן החזן את 'הנשמה לך והגוף פעלך'.
אפרת שאפה אוויר. "אי אפשר לשנות את זה שהיא נפטרה, אבל אפשר לשנות את זה שלא נפרדתי ממנה, לשנות קצת." היא אמרה בלי כעס. "אני מאמינה שיש הרבה נשים שעדיף להן לא לדעת ולא לחשוב על הקבר. אני מרגישה אחרת. לי זה חשוב."
"אני אפילו לא בטוח שמותר לעלות לקבר של תינוק."
"שאלתי מורה הוראה. הוא אמר לי שאין בעיה."
היא שאלה רב.
במקום לשאול אותו, או לבקש ממנו שיפנה לרב, היא שאלה ובררה בלי לשתף אותו.
לא הייתה לה כוונה רעה, ובכל אופן היא לא הייתה אמורה לעשות דבר כזה.
"אני ארצה לברר את זה בעצמי." הוא ענה.
"טוב שתברר." עיניה היו מלאות רגש, "זה מה שרציתי מההתחלה, דובי. אני כל כך שמחה שאתה פתוח לקבל את זה שלי כן חשוב ללכת לקבר. זה היה לי כל כך חשוב."
הוא הנהן, שומר את מחשבותיו לעצמו.
זה מטורף. פשוט מטורף שזה הנושא שלהם בזמן כזה.
כנראה מרוב שאפרת במתח היא כך. אחרי הלידה התחושה שלה תשתנה.
העיקר שכרגע היא נרגעת מהנכונות שלו לברר את הנושא.
עדיף שכעת לא ידברו על זה יותר.
הוא כיתף את התיק הכתום. "את בטוחה שיש לך כוח ללכת עכשיו להתפלל? לא עדיף שנלך הביתה?"
היא חייבת להתפלל.
ובעצם חייבת להיות קצת לבד, לאסוף את המחשבות שלה, לעכל את מה שעבר עליה בלילה הזה, לקלוט מה היא בעצם מרגישה.
"בוא נלך להתפלל קודם." היא בקשה.
"בסדר." דובי חייך אליה בחמימות.
הוא ליווה אותה בעיניו כשהלכה משם אל המעבר שבין הקפסולות התחומות ביריעות ברזנט לבנות. התיק הכבד נשאר אצלו, עכשיו אינה צריכה לסחוב.
פס ראשון של אור נראה בשמים.
הכסאות מסביב היו פנויים מספרי תפילה. בלילה הסדרניות אספו הכל.
היא משכה אליה כסא אחד.
הקלה עמוקה מלאה כל תא שבה.
דובי מסתייג מהרצון שלה להגיע לקבר, יתכן מאד שהוא גם לא ירצה לבוא איתה לשם בסופו של דבר. אבל הוא כן מבין את הקושי שלה, את מה שהיא מרגישה, את זה שהאובדן עדיין קשה לה נורא כי היא שונה ממנו. לא כי משהו בה לא בסדר.
כמה כוח שזה נותן לה.
"קל מלך יושב על כסא רחמים." קולו של החזן מעבר למחיצה נשמע.
"באמת ריחמת עלי." היא לחשה.
"ארך אפיים, ורב חסד ואמת."
הפעם לא היה צריך להתאמץ כדי להתרכז בתפילה.
המתח שמילא אותו לא השאיר מקום לעייפות.
מה יהיה?
השם, שהכל הפעם יהיה טוב. שהתינוק יהיה בריא. שאפרת תרגיש טוב. שהיא תהיה רגועה. שיהיה להם טוב ביחד. שהיא תהיה מרוצה ממנו, שהיא תשמח בו.
הוא מצא את עצמו מתפלל במילים שלו, במקום לומר עם הקהל את הסליחה.
בוכה כמו שלא בכה אף פעם בתפילה. פורק מצוקה של חודשים.
איך שאפרת הייתה עכשיו כלפיו.
אחרת לגמרי.
כאילו קיבל מחדש את האישה שהייתה לו עד לאסון.
מה גרם לה להשתנות?
לא היה מאמין שכל כך חשוב לה שהוא יקשיב.
אם היה עושה את זה מוקדם יותר, הכל ביניהם היה מתגלגל אחרת?
אבל איך יכול היה להעלות בדעתו שזה יעזור? הוא נראתה מסויגת כל כך ממנו בכל החודשים הללו.
"שהשינוי הזה ימשיך." הוא בקש כשנעמד שוב לתפילת י"ג מידות של רחמים. "שאדע איך לתמוך באפרת. שלא יקרה לנו אסון. שתיתן לנו שוב חיים, שתעזור לנו להקים את המשפחה שלנו מחדש."
"בבקשה תעשה שהכל יהיה בסדר." היא לחשה, והשתתקה.
כמה פחדה להתפלל בכל החודשים הללו.
פחדה?
כן. פחדה.
פחדה שהשם לא יתן לה את מה שהיא כל כך מבקשת ממנו.
פחדה להרגיש שהוא לא רוצה בה.
אבל היא כן יודעת שהשם מקשיב.
תמיד.
ובמיוחד עכשיו, בימים של רחמים.
אולי זה מה שהשם רצה ממנה. לא שהיא תהיה גיבורה שלא שואלת 'למה', לא שלא יהיו לה רגשות קשים. אלא רק שברגעים שבהם מתחוור לה שבאמת הכל תלוי רק בו, היא לא תאטום את מה שעוד נשאר בה פתוח. שהיא תוותר אז על מנגנוני הגנה שלא נותנים לה להיות תלויה.
שהיא תכיר בתלות.
ושהיא תבקש מתוך ידיעה שהיא באמת תלויה בו לגמרי.
ושהוא אוהב אותה, ומרחם.
"תעשה שהתינוק יהיה בריא." היא לחשה והתנשפה בחולשה. "בבקשה."
לפני 'ישתבח שמך' הטלפון שלו צלצל.
אפרת חיכתה לו ליד המחיצה, חיוורת.
'מה?' הוא שאל בתנועת יד. עדיין לא בטוח האם להפסיק את התפילה בדיבור או לא.
"אנחנו צריכים לנסוע עכשיו, נראה לי." אדמומית מוזרה עלתה במצחה.
קו ראשון של אור עלה בשמים. מונית עצרה בכביש, קצת למטה מהם. המתפלל שיצא ממנה התעטף בטלית תוך כדי הליכה אל הכותל. דובי רץ אחרי המונית, התיק הכתום מטלטל על כתפו.
הוא החליף כמה מילים עם הנהג וסימן לה לבוא גם היא.
היד שלה רעדה כשהיא פתחה את דלת המונית.
"את בסדר?" דובי התיישב גם הוא.
"נראה לי שכן."
"תפתח את החלונות," הוא בקש מהנהג.
הנהג נענה. אוויר צח זרם משני הצדדים.
אפרת הדקה את המסיכה. אומרים שכל יולדת נדרשת לעשות בדיקת קורונה לפני הלידה.
רק שלא. תמיד עלולים לגלות שיש את הנגיף בלי סימפטומים.
אם לנהג הזה יש קורונה, ואם היא תדבק, יש סיכוי שיראו את זה עוד לפני הלידה?
"יהיה הכי טוב, בעזרת השם." אמר לה דובי בבטחון.
"בעזרת השם." היא חזרה בחולשה, מנסה להאחז במילותיו.
המונית הסתובבה בכביש הכניסה של 'שערי צדק'.
הוא שילם לנהג, ושניהם ירדו ליד פתח המיון.
אור הבוקר הגיע לכניסה התת קרקעית של הבנין. מישהו הוליך אישה על כסא גלגלים, אדם אחר נשא תינוק בזרועותיו.
המאבטח חיטט במהירות בתיק הכתום, והחזיר אותו כשהוא מניע להם בראשו לשלום.
אולם הכניסה בהק באור צהוב. פרמדיקים במסיכות מיהרו עם אלונקה. מתנדב בפאות מסולסלות גלגל עגלה שעליה קנקנים של שתיה חמה. ילד שזרועו חבושה התייפח בקול. ריח חריף חמקמק היכה בדובי. הוא נאבק בזכרונות שהעלו בו המראות. בכוונה תחילה הם בחרו הפעם בבית חולים אחר, אבל זה לא באמת עוזר.
לצידו הייתה אפרת, מתוחה כולה.
היא זקוקה לאמא שלה עכשיו.
אולי יתקשרו אליה לפחות, למרות שהיא לא יכולה לבוא. גם התמיכה שלה מרחוק תוכל לעזור לאפרת במשהו.
שני אנשים עמדו בתור לפני הפקידה. דובי הוציא את תעודת הזהות של אפרת מהתיק, ואיתר בעיניו ספסל ריק קרוב.
"שבי שם." הוא הציע לה. "עד שאני מסדר את הקבלה."
היא הנהנה, חיוורת. "תודה."
הוא עמד במרחק מה מהאדם שחיכה לפניו בתור, והביט בה כשהתיישבה.
שרק יהיה כל זה מאחוריהם כבר, שייגמר הכל בטוב.
המסכה הייתה הדוקה על פניה.
בכל זאת יכול היה לראות שאין טינה בעיניה, ושהיא מחייכת אליו.