פרק 72 / בכי ראשון

צווחת תינוק מוססה את רגע השקט.

בכי ראשון, טהור וחי.

לחיים וורודות, קמוטות. פה קטן מתעגל בצרחה. עיניים עצומות בחוזקה. שערות כהות ורטובות.

ליבה של אפרת הלם בעוצמה.

היא רעדה.

"הוא בסדר?"

"הוא מצוין." ענתה המיילדת בחמימות. "את שומעת איך הוא צווח."

"בטוח?"

"בטוח. אמאל'ה. הוא בריא. הוא נהדר. תראי אותו."

"תני לי אותו."

"כבר, כבר. הנה הוא."

המיילדת הניחה אותו עליה. תינוק קטנטן, עטוף בחיתול לבן עם הדפס של בית החולים. חבילה עדינה של אדם חי. אפרת הורידה את המסכה לסנטר, וקרבה את הראש הקטן אל שפתיה. המצח הרך היה לח. היא נישקה אותו, ועוד פעם, ושוב.

התינוק הפסיק לצרוח. היא עטפה אותו בחיבוק. הוא שקע לבין זרועותיה. היא הצמידה אותו אליה, והרעד שבגופה שקט.

"מתוק שלי." לחשה.

בבת אחת פרצו ממנה הדמעות.

המיילדת יצאה מהחדר, השאירה אותם עם עצמם.

אפרת ישבה באלכסון על המיטה המורמת חלקית. שערותיו השחורות של התינוק הבהיקו. ראשו הקטן היה צמוד אליה, עיניו העצומות נפתחו מדי פעם לרגע. החזה הקטן שלו עלה וירד בשלווה, בקצב סדיר.

לחות עלתה בעיניו של דובי.

אפרת עדיין בכתה.

"הכל בסדר?" שאל.

"כן, ברוך השם."

עיניה זהרו.

והיא התייפחה.

הוא כל כך דומה לה.

כאילו הפנים הקצת מטושטשות ההן קמו לתחיה.

אבל רק בתחיית המתים היא תחיה שוב.

האף הקטנטן המתעגל בקצהו, הלחיים האדמדמות, הקמטוטים ליד העינים.

שרק יהיה הכל בסדר איתו. שהוא יהיה בריא. שלא יקרה לו כלום.

אפרת אימצה את התינוק אליה בחוזקה, ושוב לא הצליחה לעצור את הדמעות.

אם רק הייתה התינוקת פה שוב. אם החיים שלה היו חוזרים.

"צריך לברך." דובי נעמד.

היא הקשיבה למילותיו מלאות הרגש.

ברוך אתה השם, אלוקינו, מלך העולם, הטוב והמטיב.

אמן.

אפרת ניגבה בשרוולה את פניה הרטובות, ושבה וכרכה את זרועה סביב לתינוק.

דובי התקרב כדי לראותו טוב יותר.

"ברוך השם." המילים בטאו רק זרזיף מתחושת ההקלה והכרת התודה שמלאה את כל כולו.

היא עדיין בכתה.

תחושה של חוסר בטחון זחלה בו. "הכל בסדר?"

היא הנהנה.

"אמא שלך רצתה לדבר גם איתך." הוא אמר.

"עוד מעט." היא ענתה מבעד לדמעות. "כשאני אהיה מסוגלת לדבר."

"נעלה אותך עכשיו למחלקה." מיילדת אחרת נכנסה לחדר. "את רוצה ביות?"

אחרי שאפרים נולד מיכל ספרה לה שהיא שוכנעה לבקש ביות, שהיא כמעט לא הצליחה לישון בגלל זה, ושבסופו של דבר חזרה הביתה ממוטטת. היה לה קשה להתאושש מהלידה של אפרים הרבה יותר מאשר בלידות קודמות. היא יעצה לאפרת שלא תמהר להתפתות לאווירה החברתית של 'רק ביות', למרות התועלת שלה לתינוק.

"כן." ענתה אפרת.

אם התינוק לא יהיה איתה, היא תהיה בחרדה כל הזמן.

התינוק היה חבוק בזרועותיה כשהיא התקשרה לאמא שלה.

תינוק אחר צף בתודעתו.

את התינוק ההוא, התינוקת, הוא ראה רק בחטף. בכל השעות הקשות ההן הוא היה במרוץ של שיחות עם רופאים, מאמצים להשיג ייעוץ רפואי, וסידורים טכניים דחופים להעברה לבית החולים אחר.

הוא לא הלך ושהה וממש התבונן בתינוקת הקטנה, המחוברת לצינורות ומכשירים.

יכול להיות שזה היה גם בגלל הזעזוע שבו היה נמצא?

בגלל פחדנות?

הוא רק חיכה לקבל אותה אחרי.

חשב שהיא תהיה בריאה. שהכל יהיה בסדר.

עפעפיו של התינוק נעו בתנועות זעירות.

משהו עלה בגרונו של דובי.

הוא בלע אותו בכוח.

טוב שלא הסתכל בה יותר. אחרת היה נשאב כולו לתוך האבל והצער, כמו אפרת.

קטנטונת כזו שהיא הייתה, התינוקת, כמו התינוק הזה.

דובי מצמץ בכוח, והביט בתינוק שבזרועותיה של אשתו.

"הוא כל כך מתוק." אמר במאמץ.

אפרת נשקה ללחיו של התינוק. שוב, ושוב, ושוב.

כבר לא בכתה.

למה התייפחה כל כך לפני כן? הכל רק מתוך התרגשות?

"דובי אמר לי שעבר בסדר." אמא שלה נשמעה נרגשת כמו שלא שמעה אותה כבר שנים. "באמת כך?"

"כן. כן. ברוך השם. הצטערתי רק שאת לא כאן."

"העיקר שאת מרגישה טוב."

"כן. ברוך השם." אפרת השעינה את ראשה אחורנית על מסעד המיטה. "ברוך השם שלא הייתי בבידוד, ושזו לא הייתה לידת קורונה. פחדתי מזה כל הזמן."

"איך התינוק?"

"מתוק. מתוק. מקסים." אפרת בלעה את הדמעות שבקולה. "ממש."

"הסתדרת עם המסיכה בלידה?"

"היה קצת קשה, אבל לא נורא."

"אני מקווה שעד סוף השבוע אשתחרר מהבידוד ותוכלו לבוא לכאן." אמא שלה נשמעה מוטרדת. "שלא תצטרכו להיות בראש השנה בבית. בעיקרון ביום שישי אני אמורה לצאת מהבידוד, אם שום דבר לא יסתבך."

"גם אני מקווה מאד."

"מתי את משתחררת?"

"אני עדיין לא יודעת."

"הברית בצום גדליה." אמרה אמא. "אם לא תבואו לכאן לפני ראש השנה, לא תוכלו לנסוע אלינו, בגלל הסגר."

אפרת עצמה את עיניה. היא עדיין לא התחילה לחשוב על כל זה, מתי תשתחרר, ואיפה יהיו, ואלו בעיות עלולות להיות בגלל הסגר.

"טוב, בכל אופן, נמצא פתרון להכל בעזרת השם." שמעה את אמא ממשיכה. "העיקר שהתינוק בריא ושאת מרגישה טוב." היסוס לא אופייני היה בקולה לפני שהיא הוסיפה: "אתם מתכננים לבוא לכאן, אם יהיה אפשר?"

"ברור, אמא." מיהרה אפרת לענות בתחושת אשמה.

באמת ברור שהיא רוצה.

אבל לאמא זה לא היה לגמרי ברור.

אפרת נשכה את שפתיה. "אני ממש מקווה שנוכל להיות אצלכם." היא הוסיפה.

"בעזרת השם. אבא רוצה לדבר איתך עכשיו, אני מעבירה לך אותו."

החדר היה שקט וריק. הוא עומד בינתיים רק לרשותם.

וילון בצבעים בהירים התנפנף ברוח.

דובי הניח את התיק הכתום העמוס על השידה המצופה בפורמיקה בהירה.

"לסדר לך את הדברים?" שאל את אפרת.

"כן, תודה."

הוא הוציא את החלוק שהביאה איתה, הגרביים להחלפה, הסידור, עוד ועוד פריטים. והיא הנחתה אותו היכן להניח כל דבר. התינוק היה חבוק בזרועותיה, והיא הייתה שקטה. כאילו שקועה בעולם משלה.

האם הכל באמת בסדר?

בשעות האחרונות הם שוחחו הרבה. הוא הרגיש שהם התקרבו, שאפרת כבר לא כועסת עליו, כבר לא רוצה רק להתרחק. האם טעה?

כשדובי הלך לתפילת מנחה, היא החזירה צלצול למיכל.

"אפרת, איך אני מתרגשת לשמוע אותך." אחותה אכן נשמעה מרוגשת כולה. "מזל טוב, מזל טוב! את לא מבינה כמה אני שמחה. איך את מרגישה?"

התינוק בעריסה פקח את עיניו.

"מאושרת."

"אמא אמרה לי שהכל בסדר. באמת ככה? איך עבר?"

היא הקשיבה בזמן שאפרת שיתפה אותה במה שהיה.

"וואו." אמרה בסוף. "הייתי כל כך במתח."

משהו התחמם בתוכה של אפרת. היא חייכה. "גם אני."

"איך הוא?"

"מושלם. ברוך השם. ממש מושלם."

"אני מחכה כבר לראות אותו."

אפרת קרבה אליה את העריסה. מבטו של התינוק תעה באוויר. היא העבירה את אצבעותיה בעדינות על הלחי הרכה, רפלקס של חיוך עלה על פניו.

עדיין היה שקט מעבר לקו. "מיכל?"

"כן. זה בסדר לדבר עכשיו על מה שהיה בלילה?"

כאילו ימים רבים עברו מאז.

"לא יודעת. נראה לי."

"את מעדיפה בזמן אחר?"

"אני לא יודעת אם יש מה לדבר."

"הצטערתי אחר כך מאד על מה שאמרתי לך."

המגע של הלחי היה חמים. התינוק סובב את ראשו לכיוון כף ידה. "על מה?"

"הייתי צריכה להבין שאם עזבת את הבית כנראה הייתה לך סיבה רצינית."

אפרת הופתעה. "לא אמרת אחרת."

"טוב, אני שמחה לשמוע את זה ממך." הייתה הקלה בקולה של מיכל. מה מציק לה? "חשבתי אחר כך שזה לא היה נכון להגיד לך שאולי את עושה נזק, במקום לנסות עוד יותר להבין מה בעצם קרה לך."

אפרת הסיעה את העריסה הלוך ושוב, נזכרת במראה התחנה המרכזית בלילה, בצג של זמני האוטובוס לחדרה, ברכבת הקלה העמוסה באנשים במסכות הדוקות. "בכל מקרה לא הייתי אתמול במצב לפתוח את זה ולדבר."

תוך כדי שאמרה את המילים תפסה שבעצם זה לא נכון. אם מיכל הייתה ממש שואלת ומנסה רק להבין, כנראה שבסופו של דבר היא עצמה כן הייתה משתפת. היא הייתה מיואשת כל כך אתמול, והרגישה שאין טעם לכלום. אבל הייאוש שלה נבע מהתחושה העמוקה שאין לה עם מי לדבר, שאף אחד לא מבין. אם הייתה חשה שיש סיכוי שמיכל תהיה איתה, יתכן שכן הייתה מספרת.

"אני לא יודעת אם לשאול עכשיו." היה הרבה היסוס במילים של אחותה. "אבל אני ממש דואגת לך."

"את לא צריכה לדאוג. אני... אני חושבת שזה בסדר."

"מה בסדר?"

"היה לנו איזה משבר. אבל אני חושבת שהסתדרנו."

הם באמת הסתדרו?

דובי תמך בה בכל השעות של הלידה. היא הרגישה בטוחה יותר בזכות הנוכחות שלו, פחות מפוחדת, יותר רגועה. הרגישה כזו קירבה אליו.

אתמול בלילה לא הייתה מאמינה שדבר כזה יתכן שיקרה. הייתה משוכנעת שגם אם בסופו של דבר דובי יהיה נוכח פיזית בבית החולים, היא תהיה במצוקה עזה בלידה בגלל המשבר ביניהם.

זה היה כמו סוג של גאולה אישית.

ומצד שני, החודשים הקשים שעברה, הבדידות העמוקה שנחרטה בה, כל אלה עדיין קיימים בה.

"חשבתי על זה שלפעמים הבדלי אופי יכולים ליצור ממש מצוקה." מיכל המשיכה לדבר מעבר לקו. "אם אחד טיפוס דומיננטי יותר, ואחר עדין."

"את מתכוונת אלינו?"

"לא ממש, אבל קצת כן. כאילו... לפעמים אנשים שהם דומיננטיים מאד בטבע שלהם, הם גם פחות קשובים. ואם יש לידם מישהו שהוא הפוך, שהוא עדין ורגיש, וגם מוותר מהר, זה יכול ליצור מצוקה גדולה מאד."

אפרת חייכה לרגע. "טוב, אז את כן מדברת עלינו."

היא הניחה את אצבעה על כף ידו של התינוק. האצבעות הרכות נכרכו מיד סביבה.

"טוב, כנראה שעכשיו דברתי לא לענין." שמעה את אחותה אומרת במבוכה

"לא. זה בסדר." היא הניעה את אצבעה, והתינוק בעקבותיה הזיז את זרועו.

זה נכון, מה שמיכל אומרת, זה בעצם היה חלק מהקושי שלהם.

אבל הם מצאו את הדרך, או לפחות התחילו למצוא אותה, ולא בטוח שכדאי שהיא תדבר על כך עם מיכל. זה משהו אישי בינה לבין דובי. היא כנראה כבר לא זקוקה עכשיו לעזרה, אז נכון יותר שזה יישאר ביניהם. "את לא דברת לא לענין, אני פשוט... לא יודעת. הייתי אתמול מוצפת מאד, וגם לכן התגלגל ככה שהלכתי מהבית. אלה לא החיים הרגילים שלנו, ואני חושבת שמצאנו את הדרך לפתור מה שהציק לנו."

מחלון בית החולים נראו השמים, כחולים וכהים עם כוכבים נוצצים.

התינוק בכה בעריסה.

"הוא צריך לאכול?" שאל דובי.

"לא נראה לי. הוא אכל לפני שעתיים."

"אז למה הוא צורח?"

"תביא לי אותו, טוב?"

אפרת התיישבה במאמץ. דובי גלגל אליה את העריסה, היא הרימה את התינוק וחיבקה אותו. הצרחות שלו שככו מיד. הוא שכב רגוע בזרועותיה, עיניו הכהות פקוחות.

"הוא רק רצה להרגיש אותי." אפרת חייכה לדובי לרגע, ואז התמלאו עיניה שוב בדמעות.

"הכל בסדר?" הוא שאל.

דובי הביט בה, מחכה לתשובה שלה.

"הכל בסדר, הרבה יותר מבסדר." אפרת שלפה טישו מהחפיסה שעל השידה, וניגבה את עיניה. "הוא כל כך מקסים, ואני כל כך שמחה בו, אבל אני לא יכולה לא לחשוב גם עליה כל הזמן."

"הוא מזכיר לך אותה?"

"כן." היא כלאה במאמץ את היפחה שכמעט פרצה מגרונה. "אני מרגישה עכשיו עוד יותר מה איבדנו. כל פעם שאני מרימה אותו, אני שוב מרגישה את הצער הנורא הזה עליה."

עיניה הרטובות פגשו את עיניו. הוא הביט בה, קשוב. "אני מאושרת בו ממש, ממש. אבל כל הזמן אני גם נזכרת בה. הלוואי שהיא הייתה כאן עכשיו. אני כל כך מתגעגעת אליה. הלוואי שהיא הייתה כאן."

מחזור חדש ל"סיפור יוצר" - כתיבת סיפורת למתקדמות עם הסופרת שרי וולך

הרישום עכשיו!

לפרטים נוספים לחצי כאן