פרק 73 / מקום חדש נולד

הסלון הקטן היה מסודר, פרחים וורודים חייכו באגרטל שהם קבלו לחתונה, עריסת עץ קטנה שדובי לקח אתמול מגמ"ח חיכתה ליד ארון הספרים.

דובי הניח את התיק הכתום על הרצפה, והיא התיישבה על הספה הבהירה כשהתינוק בחיקה, נושמת את הבית לתוכה.

מתי עזבה כאן?

ביום ראשון בערב.

רק לפני ארבעה ימים.

"ברוכים הבאים הביתה!" אמר דובי חגיגית.

"איזה יפה ארגנת הכל." היא נשענה אחורנית, מותשת. "ואיזה כיף זה לחזור ולראות פרחים!"

הוא הנהן בשביעות רצון, והלך משם למטבח.

התינוק הזיז את ראשו לצד. הוא רוצה כבר לאכול?

התינוקת הייתה אמורה להיות עכשיו בת שנה וחודש, זוחלת על הרצפה, מופתעת מהאח שצץ פתאום, מבולבלת מההעדרות של אמא שלה, ותובעת מיד את תשומת ליבה.

"אל תיבהל שאני חושבת גם עליה." לחשה אפרת לתינוק. "היא לא לוקחת אפילו קצת מהמקום שלך."

תמיד שמעה את האימרה שעם כל ילד חדש, נולד לאמא מקום חדש בלב. עכשיו היא יודעת שזה נכון.

זה נכון לא פחות גם אם הילד הקודם השאיר חלל.

היא נשקה בעדינות את הלחי הרכה. "אתה מותק שלנו. מותק. מותק. אני הכי אוהבת אותך בעולם. אתה מותק."

"הוא כנראה לא יצטרך עכשיו כלום." אמרה לו אפרת לפני שהלכה לישון. "אם הוא בכל זאת יבכה, כדאי שתרים אותו. מרגיע אותו להרגיש מגע."

דובי התיישב בסלון וקרב אליו את העריסה. אף פעם, עד עכשיו, לא הרים יצור זעיר כל כך. אפרת אומרת שאין מה להלחץ, צריך רק לשים לב לתמוך בראש. אבל הוא הרגיש גמלוני וחסר בטחון בפעמיים שאכן הרים את התינוק.

דובי פתח גמרא כשידו מונחת על העריסה.

כמה דקות אחר כך החל התינוק ליבב.

הוא נענע את העריסה. היבבות הפכו לבכי.

דובי סגר את הגמרא, השחיל את ידיו מתחת לגבו של התינוק, כמו שהראתה לו אפרת, והרים אותו בזהירות. התינוק עדיין צווח. 

רק המגע של אפרת מרגיע אותו?

דובי נענע אותו בעדינות, ליבו הולם.

התינוק רק צרח וצרח.

"הוא כנראה שמע שהלכתי לישון." אפרת הופיעה בסלון.

"הרמתי אותו וזה לא עוזר." הוקל לדובי שהיא הגיבה בהומור.

"לא נורא. עוד לא נרדמתי."

היא לקחה את התינוק, גילתה שצריך להחליף לו טיטול, והלכה איתו אל החדר.

הוא לא היה צריך לדאוג מכך שהם חוזרים הביתה. אמא שלו הציעה שיבואו אליה, אם לחמותו לא מתאפשר, אבל אפרת לא חשה בנוח לשהות שם אחרי לידה. היא העדיפה שהם יהיו ביום הזה בבית.

הוא השאיר את זה להחלטתה, אבל פחד שיהיה לה קשה מדי.

והנה, היא מסתדרת. לפני כן ספרה לו שעזרה הרבה למיכל אחרי כל לידה, לכן הטיפול בתינוקות קטנטנים בא לה בטבעיות גמורה.

אבל היא חלשה. היא בכל זאת צריכה עזרה.

"אמא שלך בטוח תצא מחר מהבידוד?" הוא שאל אותה כשחזרה לסלון.

"כמעט בטוח. אם לא יהיו לה פתאום תסמינים."

דומב לא מבין מדוע הוא אינו מעגל קצת פינות, מדוע אינו מגיע לחמיו וחמותו יום לפני הזמן הרשמי שבו הבידוד מסתיים.

לא הכללים הרשמיים מרתיעים אותו, אלא החשש שאכן יש סיכוי שידבקו. אפרת יולדת, התינוק בימיו הראשונים, והם כבר נוכחו וחוו שהחיים לא מובנים מאליהם.

כך שרק מחר, בערב שבת, הם ייסעו לחמיו ולחמותו, אם שום דבר לא ישתבש. ואז יהיו להם שני ימי חג, וביום שני, בצום גדליה, הברית.

אפרת חזרה לנוח. דובי התיישב עם התינוק, מנסה להתמקד ולחשוב מה עליו לעשות עכשיו.

הברית עצמה תהיה בבוקר, בצום. סעודת המצווה תהיה בערב.

אין טעם להודיע כמעט לאף אחד על הברית, בגלל הסגר שיתחיל מחר.

בסעודה יהיה כמעט רק מנין, וחמותו אמרה שהיא תבשל, אז קייטרינג הוא אינו צריך להזמין.

הוא צריך רק לוודא שההורים שלו יוכלו להשתתף למרות הסגר, שלא יעצרו אותם במחסומים בדרכם מירושלים לפתח תקוה.

אבל איך אפשר לסדר דבר כזה?

"מזל שזו בת." כמה פעמים שמעה את המשפט הזה בבית החולים נאמר בין נשים. מזל שזה לא בן, בתוך כל הבלגן. מזל שאין ברית, כי איך אפשר להסתדר בסגר.

היא חייכה בנימוס כאשר מישהי אמרה לה משהו דומה בחדר אוכל. שתיהן, במסכות, לבשו אז כפפות תכולות חד פעמיות, וליקטו לצלחת מנות של מזון על מנת לאכול אותן בחדר. 'קשה שזה בן.' אמרה ההיא במין השתתפות בצער שלדעתה היה אמור להיות לאפרת. "אבל טוב, העיקר שהוא בריא."

אפרת רק הנהנה, עוצרת מילים. לא היה בה רצון לשתף כדי להסביר, אז לא היה טעם בשיחה.

האישה ההיא הייתה אחרי לידה של ילד שמיני. אנשים שמקבלים בקלות מתנות גדולות שוכחים לפעמים שהמתנות האלה לא ברורות מאליהן.

לה עצמה הוקל שזה בן.

הייתה לה תינוקת. עכשיו יש לה תינוק. הוא ילד חדש בפני עצמו. לא 'במקום'. לה זה ברור, ועכשיו, כשזה בן, גם לאחרים זה יהיה ברור יותר.

בחדר במחלקה הן היו שתיים, מקפידות על וילון סגור, מתבצרות כל אחת מאחורי וילונה מחשש הקורונה.

"אנחנו לא יודעים מה לעשות עם הברית. " שיתפה אותה היולדת האחרת, מעבר לוילון. "איך מדכא שיצא לנו ככה בסגר!"

אפרת נרתעה גם מהנימה של הרחמים העצמיים ההם, ודווקא עכשיו, כשהיא בבית הוריה, בראש השנה, בזמן שהראש שלה אמור להיות תפוס בכל מה שבאמת חשוב, היא מוצאת את עצמה מצוברחת פתאום בגלל הברית. הייתה רוצה עכשיו ברית נורמלית, גדולה, חגיגית, באולם. עם אנשים שיבואו וישמחו איתם. עם אנשים שיראו שגם היא מסוגלת להביא לעולם תינוק בריא, להיות אמא כמו האחרות.

איזו מין מחשבה טפשית!

אפרת נענעה בעייפות את התינוק המייבב.

שימי ומיכל ויפי גרים קרוב. נס. אז לפחות הם יבואו.

אבל האחים והאחיות של דובי, והדודים שלה, ובנות דודות, וחברות שכנראה הייתה מזמינה. כולם יחסרו לה.

היא הרימה התינוק המייבב, טפחה עליו, החליפה תנוחה.

זה לא ממש משנה מי יהיה בברית.

בכל זאת אכפת לה.

אולי גם בגלל שהיא כל כך מותשת עכשיו.

התינוק עדיין המשיך לבכות.

מה יש לו היום? כאילו נדבק במצב רוח הרע שלה.

מבטה נפל על הפוף הסגלגל שבפינת החדר. פוף עגול, ארוז בניילון ענק מעוטר בסרטים בצבעי אדום – סגול - לבן, מתנה משותפת ממיכל ומיפי. שתיהן הצמידו למתנה ברכה חמה. כשהיא הגיעה לבית ההורים בערב שבת, עשה לה כל כך טוב על הלב לראות את המתנה מהן, עד שהיא העדיפה להשאיר את המתנה ארוזה.

מותר לה לפתוח אותה עכשיו? הייתה רוצה לשבת על הפוף.

דלת הבית נפתחה. "אפרת?" אמא הגיעה לחדר.

"התפילה כבר נגמרה?" הופתעה אפרת.

"לא. באתי לראות אם את צריכה עזרה."

"וואו, תודה, אני בסדר, ברוך השם."

"הוא לא נראה רגוע."

"הוא אכל לפני חצי שעה, אני לא יודעת למה הוא ככה."

"תני לי אותו ולכי לישון."

"לא נעים לי שבגללי חזרת באמצע התפילה."

"באמת, אפרת! את צריכה לישון וזהו זה!" אמא הכניסה טיטולים לעריסה, ולקחה ממנה את התינוק. "עוד יהיו לך מספיק ימים להישאר איתו ערה."

"אמן," מלמלה אפרת.

דלת החדר נסגרה. היא השתרעה על המיטה המוצעת בתחושה של הכרת תודה, ושוב נדדו מחשבותיה לתינוקת. על המיטה הזו עצמה בכתה את אובדנה. בוקר וערב ובוקר וערב. עד שלא יכלה עוד לבכות.

איך הייתה התינוקת נראית היום?

הלוואי שהייתה יכולה לדמיין.

אפרת התהפכה, ונעצה עיניה בתקרה.

היא הייתה ילדה שלהם, התינוקת, צריך שיהיה לה שם.

תקיעה. שברים. תרועה.

דובי עקב אחרי התקיעות, מרכז את מחשבתו בקבלת עול מלכות שמים.

הציבור שר את 'ארשת שפתינו'.

הלוואי שתפילתם אכן עולה לרצון.

מה מחכה להם בשנה הזו?

ראש השנה הראשון חל אתמול, בשבת. אז תקיעת שופר לא הייתה. יש מי שאומר שנה כזו נחשבת לשנה שבה יש יותר סיבה לחשוש ממידת הדין.

שרק יהיה הכל טוב, עם אפרת והתינוק. שהימים הקשים באמת יהיו מאחוריהם.

"סיכמנו שיהיה רק מנין בסעודה!" הקול של אמא שלה עלה מהסלון, נסער.

"הוא לא כל כך מהר יבוא לסעודה."

"ואם כן?"

"אז כן. אז תהיה עוד מנה אחת." זעף אביה. "נו, באמת! די כבר עם זה!"

"מה זה 'זה'? אני מכינה את האוכל!"

"את ממילא מכינה רזרבות לאחים של דובי, אם הם יצליחו לבוא. אז זה לא מספר מנות מדויק."

"ואם הם יצליחו לבוא, ויבואו גם עוד אורחים שאתה הזמנת בלי לתאם? אז כן יהיו חסרות מנות!"

"יופי. תנפחי. עכשיו זה כבר 'אורחים שאני מזמין בלי לתאם!'" קולו של אבא התקרב, כנראה יצא מהסלון. "אי אפשר לחיות כאן חיים נורמלים!"

"אם תתייחס אלי בצורה נורמלית, אז יהיו פה חיים נורמלים!"

אפרת הניחה את ידיה על אוזניו של התינוק. ליבה הולם בכוח.

היה עדיף שהייתה בבית שלה עכשיו?

כל החיים תתרחק מההורים שלה?

אחרי הסעודה הוא למד בסלון.

דלת החדר שלהם הייתה סגורה. אפרת ישנה, וגם התינוק.

כששמע אותו בוכה, הבין דובי שאפרת התעוררה, ונכנס לחדר.

"מה נשמע?"

"ברוך השם, טוב." היא חייכה, אבל נראתה מתוחה, התינוק המייבב בזרועותיה. "אתה מוכן לסגור את הדלת?" שאלה בקול נמוך.
הוא סגר מיד. "מה קרה?"

"לא קרה כלום. רק רציתי לדבר איתך."

מה היא רוצה?

הרבה פעמים בחודשים האחרונים תבעה 'לדבר איתו'. תמיד איכשהו הוא יצא האשם בשיחות הללו.

אבל עכשיו אפרת אחרת. הוא צריך לעצור את ההסתייגות שעולה בו.

הוא התיישב. "את מרגישה טוב?"

"כן, חיכיתי שתבוא." היא חייכה, ופתאום היו בעיניה דמעות. "אתה מוכן שנקרא לה עכשיו בשם?"

לרגע חשב שלא שמע טוב. "עכשיו?"

מחר הברית של התינוק שלהם, ראש השנה כעת. למה להתעסק עם הענין של התינוקת דווקא בזמן הזה?

אבל אפרת מרגישה אחרת ממנו. הוא צריך להזכיר את זה לעצמו.

"אין איזו סיבה שבזמן אחר, ואני מאד רוצה שכבר ניתן לה שם." היא ניגבה את עיניה בקצות האצבעות. "זה כאילו עושה אותה עוד יותר לילדה שלנו, שממש הייתה לנו."

צווחה מלאת חיים שנחלשה וגוועה, אינקובטור שנלקח בבהילות לתוך בנין בית החולים.

"אם ניתן לה שם, נשתמש בו גם בתחיית המתים." הוסיפה אפרת.

אפרת באמת חושבת כך על תחיית המתים? כאילו עומדת להתרחש בקרוב?

הוא לא מרגיש כך, אבל שלש פעמים ביום הוא אומר 'מחיה המתים', וברור לו שאלו לא סתם מילים.

אבל בכל זאת.

ולמה עכשיו?

אפרת הביטה בו בתקוה.

דובי לקח אוויר בשקט. "מה זה בעצם אומר? שנחליט איך קוראים לה?"

יש לזה משמעות בכלל?

"כן, שנחליט על שם ששנינו נקרא לה בו מעכשיו." אפרת תחבה מוצץ לפיו של התינוק. הוא השתתק. "בשבילי זה מאד מחבר אליה."

אפרת לא מחוברת כבר מספיק?

יותר מדי.

אבל זה חשוב לה, ומרגיע אותה. "בסדר." הוא אמר.

היא שוב חייכה מבעד לדמעות. "יש איזה שם שאתה רוצה?"

"לא. זה לא – " הוא עמד לומר 'לא משנה לי', אבל תפס שזה עלול להשמע מתנכר ופוגעני. "איך את רוצה לקרוא לה?"

"רעות."

"רעות?" הוא גלגל על לשונו את השם הלא כל כך שגרתי.

"כן. זה שם שאני אוהבת, ואני מרגישה... לא יודעת איך להגיד. זה מתחבר לי אליה."

"אז בסדר."

"וואו, תודה." היא נשענה אחורנית בהקלה, ואז פנתה לתינוק. "קוראים לה רעות, תדע מהיום." היא התכופפה ונשקה בעדינות למצחו. "מחר בעזרת השם גם אתה תקבל את השם שלך. בינתיים אנחנו עוד לא מגלים לך אותו, זה סוד. רק את השם של אחותך אתה כבר יכול לדעת."

דובי בלע את רוקו. איך היא עוברת ככה ברגע מדמעות על האסון לחיוך ולהומור? איך היא מערבבת בין דיבורים על תינוק מת, לאהבה מלאת חיים לתינוק ממשי שמוחזק בזרועותיה?

פעם הראתה לו אפרת תמונה שהתגלגלה אליה במייל. גבר עומד מול ספר פתוח. כיתוב על התמונה הודיע שבספר הזה נכתב כל מה שצריך לדעת כדי להבין את האישה. עובי הספר היה כמטר וחצי.

שניהם צחקו אז, אבל נראה שהבדיחה אמתית. כרגע נראה לו שלעולם לא יצליח להבין את אפרת לגמרי.

אבל הנה, בפלונטר הזה של עכשיו הם כן הגיעו להבנה ולקירבה, הוא כן הצליח להבין מספיק כדי למנוע מריבה ומצוקה.

אפרת הסתכלה בו. "על מה אתה חושב?"

"כל מיני דברים."

"אתה אוהב את השם 'רעות'?"

"כן, בגדול כן."

"אני יודעת שבשבילך זה לא חשוב, ושעשית זה רק בשבילי." היה רגש בקולה של אפרת. "אבל בשבילי זה באמת חשוב. ממש." היא חייכה והעבירה אצבע על עיניה. "תודה שהסכמת."

מחזור חדש ל"סיפור יוצר" - כתיבת סיפורת למתקדמות עם הסופרת שרי וולך

הרישום עכשיו!

לפרטים נוספים לחצי כאן