פרק 74 / לעבור במחסום

ב'קריאת שמע' בלילה שלפני הברית של אפרים, היא הייתה מאורסת. היא שוחחה בטלפון עם דובי, כשנשמעו דפיקות הילדים על הדלת.

הגיעו ילדי שכנים שיפי קיבצה, וגם יוסי, הבן הגדול של שימי, ביחד עם שלושה חברים. חלק מהילדים היו נבוכים, אחרים סקרנים. 

כולם קראו בקול קריאת שמע יחד עם מנחם, אבי התינוק. אחר כך קיבלו קרמבו, ועזבו את הבית כשהם משאירים אחריהם רוח חגיגית מלאת ציפיה.

גם את 'קריאת שמע' שלפני הברית של דידי היא זוכרת. כמה הייתה מרוגשת אז, בן ראשון למיכל!

היא לא יכולה הייתה להיות קשורה יותר לאחות, גם אם הן היו תאומות.

עכשיו הגיע שימי עם שני הבנים שלו, ומנחם הביא את דידי, חמישתם, יחד עם אבא ודובי קראו את קריאת שמע, ואת הפסוקים הנוספים.

"מזל טוב." דידי אמר לה אחר כך בביישנות.

מיכל אמרה לו להגיד?

"תודה, מותק." אפרת חיבקה אותו בהחלטה של רגע, זמן רב כל כך הייתה רחוקה מאנשים.

הוא נענה לחיבוק שלה, נראה שגם הוא התגעגע.

"תבוא מחר גם לברית?" שאלה - בקשה.

"הוא יבוא." חייך מנחם, גיסה. "מיכל מסרה לך דרישת שלום. היא מתכננת לקפוץ לכאן עוד מעט, אחרי שאחזור הביתה."

"אני מאמינה שיתנו לנו לעבור במחסומים." אמרה לו אמא בטלפון. "ברית של נכד, כל אחד יכול להבין שזו סיבה חשובה מספיק כדי לנסוע בסגר."

"אבל למה שיאמינו לכם שאתם נוסעים לברית של נכד?"

אמא נאנחה. "לא יודעת."

"אני אבקש מאפרת לסרוק את תעודת השחרור מבית החולים." הרעיון עלה בו פתאום. "נשלח לכם אותה מכאן במייל ותוכלו להדפיס אותה. אולי זה יעזור, ביחד עם תעודת הזהות שלכם. אני יכול לשלוח לכם את תצלום של תעודה שלי, כדי שיראו שאני הבן שלכם."

המילים שאמר היו נשמעות הזויות לאוזניו שלו, אבל זו המציאות שהם חיים בה עכשיו.

האם שוטרים אכן יאפשרו לעבור בשביל ברית של נכד? יש איזה מקום שכתובים בו הכללים באופן ברור?

דובי שפשף את מצחו. חייבת להיות דרך שההורים שלו יוכלו להגיע בה לפתח תקוה. כל הטלפונים שהוא מנסה לעשות בענין, לא מובילים אותו לשום מקום.

מה יהיה?

"באמת הכל בסדר?" דאגה מיכל.

דובי התעכב בחוץ אחרי תפילת ערבית. אמא הייתה עסוקה במטבח בבישולים לקראת מחר. מיכל עזרה לה להכין, ובשלב כלשהו נכנסה לחדר של אפרת.

"כן, אני חושבת." ענתה אפרת.

"את חושבת שהכל בסדר?... טוב לך?"

"הרבה טוב לי. יש לי גם עם מה להתמודד."

התינוק השמיע קול של טרום בכי. מיכל הרימה אותו בעדינות, "כבר שכחתי את הגיל הזה, איזה פצפונוש." היא תחבה את המוצץ התכול לפיו. "לא ראיתי עליך כלום כשהיית אצלי בפעם האחרונה." אמרה, "לא חלמתי שקשה לך כל כך."

יוכי צורחת כשעגלת הבובה נופלת, יוכי שמסרבת בצווחות לצאת מהאמבטיה, מיכל שמדברת בשברון לב על הסיכוי האפסי לרפא אוטיזם.

"באתי כי רציתי לדבר איתך." שמעה אפרת את עצמה עונה. "רציתי לדבר על... על הקושי שהיה לי."

עיניה של מיכל אפרת התרחבו. "לא אמרת לי כלום. גם לא הרגשתי עליך כלום."

"היה נראה לי שזה לא זמן מתאים." קולה של אפרת נסדק. אז זה לא היה זמן מתאים, גם בכל החודשים שלפני כן לא היה זמן מתאים.

ועכשיו?

מיכל לא יכולה להיות בשבילה מה שהיא הייתה לפני כן.

מיכל צפתה אל הרחוב כשהתינוק בזרועותיה. "אני מבינה למה את מתכוונת. אני – באמת קשה לי." היא העבירה יד על מצחה. "שכנה אחת הטיפה לי שלאוטיסטים יש נשמות גבוהות, ושאני צריכה לשמוח על התפקיד המיוחד שהשם שלח לי. "

"אויש!" אפרת חפשה את המילים להביע את ההזדהות שחשה. "כאילו שהיא בכזה מצב הייתה שמחה."

"אם היא הייתה שמחה, אז הבעיה שלה, זה לא דבר נורמלי." מיכל חייכה בדמעות, "גם תינוק שנפטר הוא נשמה גבוהה שלא הייתה צריכה לתקן הרבה בעולם, אבל מה זה קשור?" היא הסתובבה לאפרת.

"אכפת לי מאד גם ממה שקורה אצלך. באמת הכל בסדר?"

אם הכל בסדר.

דובי והיא כאילו על ערוץ של הבנה עכשיו.

אבל היא עדיין חייבת כל כך להיזהר במה שהיא אומרת, מוכרחה להתאמץ כל הזמן לחזק את דובי, לשים לב לדברים שהוא עושה בשבילה, ולהראות לו שהיא שמחה בהם.

מערכת יחסים אמורה להיות טבעית יותר, ובעיקר קלה יותר. לא זהירה ומאומצת עד כדי כך.

אולי זה רק מצב זמני, הלוואי. תקופה של תיקון אחרי חודשים של מצוקה עמוקה שכמעט הפרידה ביניהם.

"חשבתי שטוב לך איתו." אמרה מיכל חרישית. "ופתאום תפסתי כמה אי אפשר לדעת כלום, גם כשקרובים."

"טוב לי איתו. אני רק – " קולה רעד פתאום. היא בלעה גוש שהתהווה בגרונה. "האמת שאני לא ממש יודעת איזה קושי הוא נורמלי, ואיזה לא."

מיכל חשבה. "אם בסך הכל טוב, אז הקשיים הם נורמליים, נראה לי." אמרה לבסוף, "ואם בסך הכל רע – אז לא, חיי נישואים אמורים לעשות טוב לבן אדם, לא הפוך."

"מה זה אומר 'בסך הכל'?"

"השאלה היא האם בזמנים הטובים באמת טוב. אם כשטוב לך – אז באמת טוב. או שגם אז רע. נראה לי. אני לא באמת יודעת להגדיר."

"גם לאישה מוכה יש זמנים שטוב לה, אבל בסך הכל החיים שלה רעים."

"אצל אישה מוכה גם בזמנים שטוב – לא באמת טוב. גם אז היא בעצם נתונה באיום."

התינוק פלט את המוצץ, שהתגלגל על הרצפה.

מיכל הרימה אותו, וחייכה פתאום. "איך הגענו לנושא נורא כזה רגע לפני הברית שלכם? אפרת, אני כל כך שמחה מאז ששמעתי שהלידה עברה בסדר, ושהכל טוב עם התינוק. אני כל כך – כל כך שמחה!" היא רכנה לאחותה בחיבוק ארוך, כשהתינוק עוד בזרועותיה.

אחר כך הלכה איתו למטבח, לשטוף את המוצץ.

אפרת שמעה אותם משם, משוחחת עם אמא.

היא התיישבה על הפוף הסגלגל.

טוב לה?

אז למה משהו בתוכה עוד לא רגוע?

אולי בגלל שהיא בימים הרגישים של אחרי לידה, אולי כי היא אחרי תקופה ממושכת של מצוקה עמוקה ובדידות, אולי בגלל הצער הנורא על התינוקת, על רעות, צער שתוקף אותה בימים האלה בעוצמה.

הכל ביחד, כנראה.

וגם ובעיקר שהיא עדיין צריכה להיות זהירה כל הזמן בתקשורת עם דובי, המאמץ שהיא צריכה להשקיע כל העת.

זה משאיר חלק של בדידות בתוכה.

דובי היה כל כך מסויג כשבקשה ממנו היום לתת לרעות את השם שלה. היה לה קל יותר אם הייתה נסוגה, אם הייתה קוראת לרעות כך בעצמה, לבד, בלי לשתף אותו.

קל יותר, אבל לא טוב יותר.

היא התאמצה לעשות את האווירה קלילה יותר – עד כמה שהיה אפשר. התאמצה לשים את הקושי שלה בצד, ולהודות לו על המאמץ שהוא עושה בשבילה, כי ידעה בוודאות שאם תקרא לתינוקת לבד בשם, היא שוב תרגיש ריחוק ממנו. ידעה שחשוב בשביל הקשר ביניהם שהיא תוכל להזכיר מדי פעם את התינוקת שלהם בשמה.

ודובי באמת התאמץ בשבילה, היא יודעת, למרות שהיא לא מצליחה להבין למה בעצם קשה לו כל כך להכיר בתינוקת שהייתה להם, בצורה הכי בסיסית של נתינת שם.

אכפת לדובי, והוא משתדל – בכלים שלו.

וזה הרבה.

זה המון, בעצם.

למרות שהיא כל כך מייחלת ליותר.

מיכל נכנסה עם התינוק.

אפרת הושיטה את ידיה. "תני לי אותו."

"תתפנקי לך קצת בלעדיו." מיכל התיישבה על המיטה.

"הכי פינוק לי איתו."

מיכל הניחה אותו בזרועותיה, על הפוף. אפרת העבירה את ידה על השערות הרכות. עיניו נפקחו, נראה כאילו הוא מביט בה.

"אני מתרגשת לראות אותך איתו." אמרה מיכל.

אפרת חייכה אליה, עיניה לחות.

"כבר החלטתם איך תקראו לו?" שאלה אחותה.

"כן."

הם התלבטו בין השמות של שני הסבים שלה. היא העדיפה את שמו של אבא של אמא, אותו היא עוד זוכרת. זה גם שם שמעורר בה תחושה של קרבה, בגלל מי שנושא אותו היום. דובי אהב את השם בגלל המשמעות הנפלאה שלו, והמקור בתנ"ך, וגם לזה היא התחברה. כך ששניהם רצו את אותו שם.

דובי מתוח מההתנהלות של הברית בסגר, ובכל זאת השיחה ביניהן הייתה רגועה.

מה היה קורה אם כן היו ביניהם חילוקי דעות על בחירת השם?

שוב היא הייתה צריכה ללכת על ביצים, ולחזק בדובי את התחושה שהיא שבעת רצון ממנו, כדי שתוכל גם להביע רצון שונה משלו?

לא בטוח. דובי לפעמים נחרץ מדי בדעתו, אבל רק במה שקשור לאבל על רעות הכל ביניהם נפיץ כל כך.

"אני מקוה שבחרתם שם יפה." אמרה מיכל.

אפרת חייכה. "הוא ימצא חן בעיניך."

היא ליטפה באצבע את לחיו הרכה של התינוק. בסופו של דבר נראה שדובי משתחרר ממה שעצר אותו, ונהיה קרוב אליה יותר. 

היא גם חשה יותר ויותר שאכפת לו ממנה. הוא מקשיב לה הרבה יותר. היא יכולה לשוחח איתו, היא באמת מקבלת ממנו תמיכה. 

אלו חיים אחרים לגמרי.

אפרת קרבה אליה את התינוק, נושמת את מגעו, את הריח שאין דומה לו.

'אם כשטוב לך – אז באמת טוב' – מיכל אמרה לה.

לא בטוח שזה מדד נכון.

אבל כן, לה טוב.

קשה לה חלק מהזמן – אבל בעיקר טוב.

"חיה ואלחנן ושולמית יצטרפו אלינו ברכב." אמר אביו. "בני התלבט אם לנסות לנסוע. אמרתי לו שאם יקבל קנס, אני אשלם אותו."

"תודה." נבוך דובי. היה רוצה לומר שלא צריך.

אבל כן צריך.

כל כך הרבה עבר, הוא צריך את המשפחה שלו איתו ביום הגדול הזה.

אפרת הייתה מצוברחת היום, הוא נזכר באזהרות ששמע תמיד על אישה אחרי לידה, על בכי ממושך ולא הגיוני, על פגיעות יתר, על כעס שמגיע בלי סיבה.

הוקל לו שאפרת לא הייתה מרירה כלפיו. המצוקה שלה לא הופנתה נגדו.

עולם אחר לגמרי בשבילו.

הוא פתח את רשימת אנשי הקשר בטלפון. עובר על שמות של עוד ועוד חברים שהיה רוצה להזמין. אבל הוא לא ייקח את הסיכון להפוך את הברית לאירוע הדבקה. הוא לא יזמין יותר משנים או שלושה חברים.

הם קבעו את הברית עצמה באולם בית הכנסת, אחרי התפילה. שם יש מספיק מקום כדי להתפזר ולא לעמוד בצפיפות.

הסעודה בערב, אחרי הצום, תהיה גם היא באותו אולם. חמותו תכננה את המקומות כך שהסועדים ישבו במרחק זה מזה. הם יהיו מעט אנשים שמתפרסים על פני שטח גדול.

לא כך היה רוצה לערוך את הברית של הבן הבכור שלו, כמעט הבכור.

אבל העיקר שיש להם תינוק בריא, ושהם זוכים למול אותו.

ושאפרת חוזרת למה שהיא הייתה פעם, כמובן.

רק שמה שהתחבר ביניהם לא יתנתק שוב.

היא התעוררה מוקדם.

לקח לה רגע לתפוס שסגירה שקטה של הדלת היא זו שהעירה אותה.

שש בבוקר.

רק לפני חצי שעה נרדמה, אחרי שעתיים בהן הייתה ערה עם התינוק.

אפרת תחבה את רגליה לתוך נעלי הבית, דובי כבר יצא מהבית?

היא מצאה אותו במטבח, לבוש ומוכן לתפילה.

"התעוררת?" הוא הצטער. "את צריכה לישון. למה קמת?"

"רציתי לראות אותך לפני שאתה יוצא לתפילה."

"מה יש?"

"סתם, לפגוש אותך. אני במתח מהברית."

הוא חייך. "את צריכה לישון, אפרת. אני אעיר אותך כשאחזור."

היא לא ידעה איך לקרוא בשם למה שהציף אותה פתאום, לצורך שלה לשוחח איתו לא על משהו מסוים בדווקא, אבל לשוחח. לחוש את קרבתו.

חזרה לחדר, נשכבה על צידה, והתבוננה בתינוק הישן.

בעוד ארבע שעות אמורה להיות הברית.

שרק לא ישתבש כלום. שלא יקרה לו שום דבר רע. שהתינוק יתאושש מהברית בקלות.

תפסיקי להיות כזו חרדתית.

נשימתה נעשתה קצרה.

"תשמור עליו, השם. בבקשה תשמור עליו."

כל התינוקות עוברים ברית, ולא קורה להם כלום.

לא נכון, לפעמים יש סיבוכים.

זה נדיר מאד.

גם דברים נדירים קורים. כבר ראית בעצמך.

הדופק שלה נעשה מהיר.

היא התיישבה במיטה. חזהו של התינוק עלה וירד בקצב.

"תעשה שהוא יעבור את הברית בקלות." לחשה, "ושלא יקרה לו שום דבר רע."

פנים מכחילות עלו מול עיניה.

רעות.

"השם, אני מכניסה אותו בברית כי ככה ציווית אותנו." ליבה של אפרת הלם בכוח. היא שאפה אוויר במאמץ. "אני מאמינה בך לגמרי. בבקשה תשמור עליו."