פרק 75/ ברית קודש
"מתאים לו בול." אמא רכסה את הכפתור האחרון בחליפת התחרה הזעירה. "כדאי שתאכילי אותו עוד קצת לפני הברית."
"המוהל אמר לא להאכיל אותו קרוב מדי לברית, כדי שהוא לא יפלוט."
"זה לא קרוב מדי. תמיד יש עיכובים."
אמא הניחה את התינוק בזרועותיה, עיניו היו עצומות. אפרת אמצה אותו אליה, הלוואי שהייתה יכולה לשאוב מהשלווה שלו לתוכה.
"איך אני שמחה על הבגד שלו." בשבוע שעבר, מתוך הבידוד, אמא שלה זכרה לחשוב על כך שאין בגד מתאים לברית, ובקשה מיפי ללכת למכירה ביתית של בגדי תינוקות ולקנות. "ממש תודה שזכרת את זה."
"איך לא אזכור?" אמא תופפה באצבעה על לחי התינוק. הוא לא נע. "הוא ישן חזק. אני אשים אותו בעריסה, ותנצלי את הזמן לנוח. את תתעייפי מספיק בברית."
היא הניחה את התינוק בעריסה, אפרת נשכבה על הצד, עיניה נותרו פקוחות גם אחרי שדלת החדר נסגרה.
התינוק בריא, ומקסים, והכל בסדר, והיא מרגישה טוב. ודובי והיא כבר במקום אחר לגמרי, יש לה את כל הסיבות להיות עכשיו הכי שמחה.
"תראו להם את תעודת השחרור של התינוק." קולו הלחוץ של דובי נשמע מהסלון, "לא, אלחנן, למה אתה מדבר אליו ככה? אל תכנס לקטע של לריב איתו. תדבר איתו יפה ותסביר לו שאתם נוסעים לברית של אח."
אפרת קרבה אליה את העריסה, ידה נשארה על המעקה. חזהו של התינוק עלה וירד בשלוה. הלוואי שכל החיים הוא יהיה ככה רגוע.
למה זו משאלה שלא יכולה להתגשם? למה החיים הם כאלה?
עיניה שהביטו בתינוק נמלאו דמעות. היא בוכה בגלל הגעגוע לרעות? בגלל רגשות אחרים שמציפים אותה? בעצמה אינה יודעת.
בסלון השתתק קולו של דובי.
אפרת השחילה את זרועה דרך סורגי העריסה והעבירה את כף ידה על שערותיו של התינוק. הרווח שמעל מצחו עלה וירד. הרווח היה גדול יותר ממה שזכרה אצל התינוקות של מיכל. זה הפחיד אותה, אבל כששאלה רופא ילדים במחלקה, הוא ענה שזה בסדר גמור.
עיניו של התינוק נפתחו לרגע, עיניים בצבע אפור נוטה לתכול. הצבע נשאר כמות שהוא בגיל הזה או משתנה? "זה יום שמח היום." לחשה לו אפרת.
למה דווקא עכשיו הגעש הזה בפנים מבעבע בה. אולי זו גם החרדה מהברית, הסגר שפוגע להם בשמחה, והזיכרון שחונק בה שוב, פניה הרכות של רעות, שהוורוד אוזל מהן.
היא תצליח פעם לחיות בשלום עם כך שלא נפרדה ממנה?
היא צריכה להיפרד.
"אני פוחד שההורים שלי נתקעו." דובי נכנס לחדר.
"מה קרה?"
"אני מחכה לשמוע. היה מחסום ביציאה מהשכונה. לדעתי יש סיכוי שהיו מוותרים להם, אבל מישהו שם התחיל מיד להתרגז על השוטר. כזו שטות. לשוטרים אין ענין לריב איתם. היה צריך להראות להם שמכבדים אותם, ורק מבקשים מהם להתחשב ולהבין את הנסיבות."
"אז מה בסוף?"
"עוד אין סוף. הם סגרו את השיחה תוך כדי שהתווכחו עם השוטר. אני מחכה שיעדכנו אותי."
"השם יעזור שזה יסתדר." אפרת התיישבה במיטה. ההורים והאחים של דובי יחסרו להם מאד אם לא יגיעו.
דובי נעמד ליד החלון, העביר אצבע על הסורגים, ונאנח בקול.
הלוואי שהייתה יכולה לשתף אותו במה שמציף אותה עכשיו, אבל הוא תפוס כולו בדאגה לכך שההורים שלו יצליחו לבוא. זה לא הזמן.
"הם לא נתנו לנו לעבור, רשעים." אלחנן אמר לו בטלפון.
קולו של אבא נשמע ברקע.
"מה אבא אומר?" שאל דובי.
"שאני לא אקרא להם רשעים. רגע, אמא רוצה אותך."
קולו של אבא נשמע ברקע בזמן שהטלפון הועבר מן הסתם מיד ליד בתוך הרכב. 'לא מכנים יהודי 'רשע', כי הוא עושה את התפקיד שלו כשוטר.'
'לא אכפת לו שלא נגיע לברית.' אמר במעומעם קולה של שולמית.
'יכול להיות, אבל ככה לא מדברים.' מילותיו של אבא נשמעו במקוטע.
"דובי?" אמא הייתה על הקו.
"אני שומע שנתקעתם."
"אנחנו נבוא, בעזרת השם. אל תדאג, דובי, זה ברור שנגיע." החמימות שבמילותיה נגעה בליבו. "אבא מנסה עכשיו דרך יציאה אחרת מהשכונה. נסביר לשוטרים שאבא הסנדק ושהוא מוכרח להגיע, אני מקוה שבעזרת השם זה יסתדר מיד."
"זה המוהל?" מיכל הצביעה על יהודי לא מוכר שנכנס לאולם בית הכנסת. מסכה תכולה מוצמדת לפניו באדיקות.
"כן." ענתה אפרת. אתמול בלילה הוא הגיע אליהם לבית הוריה כדי לבדוק את התינוק, הוא גם הסביר לה איך להתכונן לברית. בכל הזמן ששהה שם היא רק ניסתה למצוא את המילים כדי להסביר לו שיזהר במיוחד וישמור על התינוק, אבל לא מצאה דרך לומר זאת בלי שזה ישמע מגוחך.
"איפה ההורים של דובי?" שאלה יפי.
"לא נתנו להם בתחילה לצאת מהשכונה, אבל הם כבר בדרך. הם אמורים להגיע כל רגע." החורים שבמחיצת העץ אפשרו לאפרת לראות רק חלקית את פניו של המוהל, העטויות במסכה. בידיים של האיש הזה התינוק שלה הולך להיות מופקד עוד מעט.
הוא מופקד בידיים של השם.
את חייבת להירגע.
האורחים שכבר הגיעו היו מפוזרים בין ספסלי העץ הכהים, קרובי משפחה ספורים, וגם כמה אנשים אחרים, ידידים של אבא כנראה.
דובי ניגש אל המוהל. אפרת עקבה בעיניה אחרי תנועות ידיו מלאות החיים והבעת פניו הבטוחה. נראה שהמוהל התלבט באיזה ענין. לבסוף נענע בראשו. חיוכו של דובי התרחב עד שניכר היה להבחין בו גם מהמרחק שבו היא הייתה.
עם כולם הוא מצליח, בזכות הקסם האישי שלו, הכריזמטיות.
את לא מפרגנת לו?
ברור שכן. היא שמחה שהוא כזה.
רק שעכשיו איכשהו עולה בה שוב הכאב על החודשים הארוכים בהם דכאה בה הבדידות עוד ועוד חלקים. כל כך נזקקה לדובי בכל הזמן הזה, ייחלה להיות איתו, לקבל מהחוסן שלו במקום לא להרגיש שאין לו מקום בשבילה.
ועכשיו מהבוקר, כשגוש של צער מקשה על הנשימה שלה, והיא כל כך מוצפת, והכאב על רעות שוב עולה בה חזק וכמעט מכריע אותה – היא משתוקקת לדבר איתו, לבקש את הקשבתו, לשאוב ממנו כוח ונוחם, אבל במרוץ שהיה להם כל הבוקר לפני הברית – לא הייתה לזה זמן.
המוהל הניד בראשו. "אף פעם לא מבקשים ממני שאחכה למאחרים."
"ההורים שלי הם האנשים האחרונים שמתאים להם לאחר. הם יצאו מוקדם, אבל שוטרים עכבו אותם בגלל הסגר."
המוהל רק החמיץ את פניו.
"זה לא ייקח להם יותר מאשר עוד רבע שעה, בעזרת השם."
"זה לא מעט זמן."
"אני מצטער, אני יודע שזו בקשה לא מקובלת. אבל זה ממש חשוב לי." דובי הנמיך קצת את קולו. "תבין, אין פה באולם אפילו מישהו אחד מהמשפחה שלי."
"האמא של התינוק לא כאן?"
"היא כן."
"נו, אז יש לך פה משפחה."
מבלי שרצה עלה חיוך על שפתיו של דובי.
הנוכחות של אפרת ממלאה אותו, רק השם יודע כמה לא מובן מאליו שכך הם עכשיו. הוא שמע הרבה על משברים של אחרי לידה, פחד שזה מה שיקרה אצלם, אבל אצל אפרת זה הפוך. היא רגועה עכשיו יותר, לא מאשימה, שמחה בתינוק.
"בבקשה תחכה." הוא הפציר במוהל. "זה ממש חשוב לנו."
"מחכים להורים של דובי." מיכל עדכנה את אמא אחרי ששוחחה עם מנחם ליד המחיצה.
"מתי הם אמורים לבוא?"
"כנראה עוד מעט."
אפרת לגמה מעט מבקבוק מים שהביאה איתה. היא לקחה לאולם גם כמה פרוסות של עוגת דבש שנשארו, אבל מרוב מתח אינה מצליחה לאכול כלום.
עיניה עקבו אחרי דובי ששוחח עם כמה מהאורחים.
הלוואי שהוא היה מגיע לכאן עכשיו. הייתה רוצה לדבר איתו, אפילו רק כמה דקות, לפרוק קצת ממה שחונק בה. היא כל כך זקוקה לזה עכשיו.
"ברוך הבא." הודיע המוהל.
אביו של דובי עוד התנשף מהריצה שמהרכב ועד לאולם. אבא של אפרת התקרב מכיוון המחיצה, בזרועותיו הכרית הלבנה הגדולה שעליה התינוק.
"אשרי תבחר ותקרב," התחיל המוהל.
המוצץ התכול היה תחוב בפיו של התינוק הישן. אבא של אפרת העביר אותו בעדינות אל זרועותיו המושטות של דובי. פניו של התינוק היו שלוות כל כך, משהו גאה בתוכו של דובי.
"שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד." בקושי שמר על קולו יציב. כמה ייחל לרגע הזה, כמה התפלל.
עיניו היו עצומות כאשר חיכה בזמן שהקהל חזר אחריו. השבועות האחרונים צפו מול עיניו. כל כך הרבה עברו, הוא ואפרת, כמה פחד שיאבד את הכל.
"השם מלך, השם מלך." רגש עמוק של תודה מילא את כולו. לעולם לא יוכל להודות די על התינוק שהוא מחזיק עכשיו בזרועותיו, שהוא זוכה להכניס בברית קודש עם ריבון העולם. "השם ימלוך לעולם ועד."
צלצול טלפון התערבב בקולותיהם של הנוכחים שחזרו על מילות הפסוק.
דובי המתין קצת, מחכה שהטלפון יושתק.
זה לא קרה.
"השם מלך." הוא התחיל שוב.
"מזל טוב," חמותה ברכה בלחש, וחיבקה אותה בחום.
עיניה של אפרת התמלאו דמעות כאשר החזירה לה חיבוק. ואחר כך לחיה, גיסתה, ולשולמית. כל כך הרבה זמן שלא פגשה אותם, שלא נפגשה כמעט עם שום אנשים כלל. "אני כל כך שמחה שהצלחתם להגיע." לחשה לחמותה, ואז שמעה את קולו הצלול של דובי. "שמע ישראל, השם אלוקינו השם אחד."
היא לקחה לידיה את סדר הברית המודפס שיפי חילקה באולם, מאבדת שליטה על הדמעות שניסתה לעצור.
"השם מלך, השם מלך, השם ימלוך לעולם ועד."
טלפון צלצל בעזרת גברים. למה אנשים לא משתיקים את הטלפון?
דובי חזר שוב על הפסוק, המתפללים אחריו, ואז נהיה שקט.
הברית עצמה מתחילה?
לפי הנוסח שבסידור, דובי היה אמור להתחיל עכשיו את 'אנא השם הושיעה נא.'
קולות של דיבורים הגיעו במקום זאת.
המוהל אמר משהו לדובי, אבא שלה הצטרף לשיחה, וגם אבא של דובי.
דובי התרחק מהם, התינוק עדיין על הכרית שבזרועותיו.
מה קרה?
