דובי הגיע למחיצה עם התינוק בזרועותיו. "המוהל נכנס לבידוד."
"מה???"
"שכן שלו קיבל עכשיו הודעה שהוא מאומת, והם היו ביחד לפני כמה ימים."
"אז למה הוא בא?"
"עד עכשיו זה היה בספק."
על דובי נראה בלבול לא רגיל אצלו. הוא הניח את הכרית עם התינוק על שולחן, המוצץ התכול נשמט מפיו של התינוק.
אפרת הניחה ידה בעדינות על התינוק. "רק שהוא לא נדבק!"
"אומרים שלתינוקות הקורונה לא מסוכנת."
"הלוואי." ליבה הלם בכוח. "מה עושים עכשיו?"
"צריך להזמין מוהל אחר."
"אפשר למצוא מוהל שיבוא מיד?"
"כנראה שכן. אני מקווה."
היא רצתה לומר לו עוד משהו, לא משהו מסוים אפילו, רק לשוחח עוד קצת, אבל דובי כבר היה בדרכו חזרה לעזרת גברים.
"כל כך לא בסדר מצד המוהל." אמא הייתה לידה.
יפי התקרבה מהצד האחר של האולם. "איזה הזוי!"
אפרת שמעה את קולותיהן כמבעד ערפל. היא הרימה אליה את התינוק.
זה סימן משמים?
איזה שטויות עולות לך בראש? את באמת מותשת מדי.
אבל טוב שעוד לא עושים לו את הברית. אני פוחדת.
דמעות עלו בעיניה כשהביטה בתינוק, מראה פניו מתערבב בתודעתה עם פנים דומות, אחרות. פנים שכבר אינן. תמיד היא תרגיש כך?
בדיוק זה מה שהם היו צריכים עכשיו!
אחרי שהניח את התינוק במקום בטוח, הוא עוד הספיק לתפוס את המוהל שכבר מעבר למפתן. דובי קרא אליו. "סליחה, למה לא אמרת מראש שאולי אתה חייב בידוד?"
המוהל הסתובב אליו. המסיכה הייתה הדוקה על רוב פניו והסתירה את הבעתן. "לא רציתי לסבך אתכם ברגע האחרון."
דובי עצר במרחק. "ועכשיו זה לא הרגע האחרון?"
"אני מצטער." אמר המוהל בטון שלא היה מובן ממנו אם הוא באמת מצטער.
"הצער הזה לא עוזר לנו עכשיו."
דובי ריסן את התסכול שעלה בו. לא נותר בו עוד כוח למתח נוסף.
אם לא היו מעכבים את ההורים שלו במחסום, הם כבר היו עכשיו אחרי הברית.
בעצם נס שהם התעכבו, אם למוהל באמת יש קורונה, התינוק היה נדבק.
אביו וחמיו שוחחו ליד הכסא של אליהו. דובי סידר את כנף הטלית שכמעט נשמטה מכתפו.
"צריך לשאול רב אם מותר למול במצב הזה," אמר אביו. "אם זו לא סכנה לתינוק."
דובי נדהם. "זה חשש ממש רחוק!"
"צריך לשאול רב. בטח זו לא פעם ראשונה שהשאלה הזו עולה."
מנחם ומיכל התיישבו ביחד בצד האולם, משוחחים ביניהם. יפי אותתה לבעלה, שניגש אליה. אפרת העבירה אצבע על לחיו הרכה של התינוק הישן. "הרב אמר שמותר למול אותך. עוד מעט ימצאו לך מוהל." המילים יצאו ממנה רגועות, בניגוד מעיק לחרדה ששוב הציפה אותה, ולכל מה שהתנגש בתוכה.
כולם באו להשתתף בשמחה שלהם, אחרי האובדן הקשה שחוו. אם הייתה מספרת מה היא מרגישה עכשיו, היו אומרים לה שהיא מגזימה, שהיא צריכה קצת לשכוח.
היא רוצה לזכור, והיא לא הייתה מסוגלת לשכוח גם אם הייתה רוצה. אבל הלוואי שהייתה יכולה עכשיו גם לשמוח יותר. להגיע בלב שלם לברית. רגועה יותר, מסוגלת להרגיש את האושר באימהות לתינוק, בלי שדמעות של שבר מאיימות לפרוץ ממנה כל רגע.
פניו של התינוק היו שלוות כל כך. אפרת ליטפה אותו ממצמצת כדי להעלים את הלחות שעלתה בעיניה. אולי מה שמציף אותה עכשיו לא קשור רק לרעות. אולי זו הרגישות הפגיעה של אחרי לידה.
שולמית, גיסתה, התקרבה אליה. "הרווחנו שיהיה לנו פחות זמן לחכות עד לסעודה בלילה." אמרה בקלילות.
"איפה באמת תהיו כל היום?" שאלה אפרת. "אתם יכולים לבוא להורים שלי לבינתיים."
"דוד שלוימי גר בגני תקוה. אמרנו לו שנגיע לבקר."
"אח של סבתא מחדרה?"
"כן."
גיסתה רכנה אל התינוק. "איזה מותק! למי הוא דומה?"
"כולם אומרים שלדובי." אפרת הצמידה אליה את התינוק בעדינות, מנסה לשאוב חיזוק ממגעו החמים בין זרועותיה. למה דובי מתעכב בעזרת גברים? לא ברור לו שהכי מתבקש עכשיו להחליף איתה כמה מילים? הם ביחד בברית, גם אם יש מחיצה.
אז לא. הוא לא חש בזה בעצמו, היא צריכה ללמוד לבקש, למרות שהיה עושה לה כל כך טוב אם הוא מעצמו היא רוצה לבוא ולשוחח קצת.
"דידי!" היא קראה.
אחיינה התקרב אליה בפסיעות איטיות.
"לך תגיד לדובי ששאלתי אם הוא יכול לבוא לכאן. בסדר?"
דידי משך בכתפו.
"אתה מתבייש?"
"אני לא רוצה." כתמיד, נשמע הצ' שלו כמו ש'.
אפרת לא התאפקה, הסירה את המסכה לרגע ונשקה לו. "אז תבקש מאבא שלך שיקרא לדובי. בסדר?"
"אני אקרא לדובי." התנדבה שולמית.
התינוק ייבב פתאום. אפרת תחבה את המוצץ לפיו, הוא מצץ ונרגע, עיניו עדיין עצומות. היא בלעה את רוקה. שוב כשהיא רואה אותו היא רואה גם את רעות.
עיניה שוטטו אחרי שולמית שנפנפה לאחיה, מסמנת לו להתקרב, ותחושת הקלה התפשטה בה. גם דובי לא ממש יבין, אבל הוא כבר יודע שהיא לא מפסיקה להתגעגע לרעות. הוא היחיד שיודע בינתיים שלתינוקת קוראים רעות. הוא יוכל לשמוע. היא זקוקה כל כך להקשבה שלו עכשיו.
"אני אתקשר לגינזבורג." החליט חמיו. "הוא גם כן מוהל מצוין."
דובי ריסן את התסכול שגאה בו. כל זה לא היה צריך לקרות, המוהל שהם הזמינו היה אמור להודיע להם אתמול שהוא בספק בידוד.
הוא חיכה במתח בעוד חמיו מתקשר. שולמית, אחותו, נפנפה לו מהמחיצה. הוא החזיר לה נפנוף בהיסח הדעת.
"לא. לא, הברית היום. עכשיו." הוא שמע את חמיו מבהיר בשלישית. "התינוק כאן. המוהל עזב באמצע. הוא נכנס לבידוד."
הוא האזין בריכוז, ונענע בראשו. "כולנו עם מסיכות, והמוהל היה לידינו רק שתי דקות."
התשובה שמעבר לקו הייתה ארוכה.
"בסדר, אני מבין." אמר חמיו לבסוף.
הוא סיים את השיחה. "יש לגינזבורג אבא מבוגר שגר אצלו בבית. הוא לא רוצה להגיע בגלל המוהל שהיה פה קודם."
"מה זאת אומרת?" התפלא אביו של דובי.
דובי הקשיב בפיזור דעת בזמן שחמיו הסביר מה שהוא כבר הבין; המוהל הקודם נחשף לחולה מאומת, לכן הוא עכשיו ספק מאומת בעצמו, ובעקבות כך כל השוהים באולם הם בעצמם ספק חייבים בידוד.
"לא צריך להזהר עד כדי כך." אביו הניד בראשו. "אין לזה סוף."
שולמית הייתה עדיין ליד המחיצה. הוא שוב ענה לה בניד ראש, אבל היא אותתה לו בידה שיתקרב.
פניו של התינוק התעוותו כמו לפני בכי.
"אל תבכה." ביקשה אפרת בחולשה. "אתה עדיין לא צריך לאכול עכשיו."
בעצם, אולי כן?
היא נתנה לפני כן פחות מאשר בארוחה רגילה, חששה שהוא יאכל הרבה מדי לפני הברית.
הוא נרגע כשתחבה את המוצץ לפיו, עוד רגע אולי יבכה שוב.
דובי נענה סוף סוף לנפנופיה הנמרצים של שולמית. לא יכול להיות שהוא לא הבחין בה עוד לפני כן.
אל תתרגזי.
היא חייבת לשלוט בעצמה ולא להיות עצבנית. יכול להיות שדובי לא הבין ששולמית קוראת לו בשבילה, שהוא לא משער שהיא מותשת כל כך עד שקשה לה לקום עם התינוק אל המחיצה.
דובי החליף כמה מילים עם אחותו, וניגש אליה. "מה נשמע?"
"ברוך השם." היא חייכה בתגובה, וחשה את העייפות משתלטת על כולה. "חיכיתי לך."
"איזו עוגמת נפש. אה?" דובי משך כסא והתיישב מולה. "צריך לזכור שגם זה משמים. איך את מרגישה?"
"די בסדר." היא העבירה אצבע על קצות עיניה, תחושת הקלה מחלחלת בתוכה. היא לא ציפתה שישאל להרגשתה.
אולי העיכוב עכשיו הוא לטובה, משמים, כדי שהיא תוכל לפרוק מה שלוחץ לה כל כך, עוד לפני הברית. שלא תבוא בלב כבד כזה, שתגיע רגועה יותר, בלב שלם יותר, וביחד.
"דובי, מה קורה?" אמא שלו התקרבה.
"אבא של אפרת מחפש מוהל שיכול לבוא מיד."
"איך לך חברים מבני ברק שאפשר לברר אצלם?"
"הו, בטח שכן!" דובי טפח על מצחו, קם מיד, ונמוג לתוך עזרת גברים.
התינוק פרץ בבכי.
"הוא צריך לאכול." אפרת קמה כשהוא בזרועותיה.
חמותה חייכה אליה והיא החזירה חיוך שקיוותה שאינו מתעוות מדמעות.
"אתה יכול לצאת מיד?" תחושת הקלה שטפה את דובי.
"כן. לקחת מונית?"
"כמובן. כמובן. יש לך זמין גם את התעודה?"
"תעודה?"
"תעודת מוהל. למקרה שיעצרו אותך במחסום בגלל הסגר."
"כן, כן. זה בסדר. אני אקח אותה."
"תודה. תודה רבה. אנחנו ממש מחכים לך כאן. אתן לך את הכתובת המדויקת. אתה רושם?"
התינוק שקט בחיקה. היא הביטה בו בעודו אוכל, עיניו עצומות, הצבע האדום שמלא את מצחו כאשר צווח, התחלף בוורוד רגוע, בריא.
היא יכולה לקרוא אחר כך לדובי , לבקש ממנו לדבר איתה בפינה שקטה. יש זמן עד שהברית תתחיל.
דובי יהיה מסוגל להקשיב לה עכשיו?
אפרת העבירה את אצבעותיה בין שערותיו הרכות של התינוק. דובי נראה קצת מתוח, למרות שהוא כבר השיג מוהל.
הוא גם נרגש, מצפה לברית הראשונה שלהם. בתחושה שלו התינוק הוא הבכור שלהם. זה ברור לה.
הוא לא רוצה לזכור עכשיו את רעות.
איך הוא יגיב אם היא תשתף אותו במה שהיא מרגישה?