כשסיימה להאכיל את התינוק, ראתה את דובי ליד החלון באולם, משוחח עם הוריו.
"המוהל אמר שיקח לו חצי שעה להגיע לכאן." הוא עדכן כשראה אותה.
"ברוך השם." אפרת טפחה בעדינות על גבו של התינוק. "הוא אכל עכשיו. אני מקוה שזו לא בעיה."
"ייקח עוד כמה דקות עד שממש יתחילו, זה בטח בסדר."
"כל עכבה לטובה." הוסיף חמיה.
היא הנהנה.
"כן, בעזרת השם." אמר דובי. "אומרים שהוא מוהל מצוין."
בני, גיסה, הצטרף לשיחה. אפרת הניחה את התינוק בעגלה. כולם סתם מפטפטים, יש לה עכשיו הזדמנות לשוחח עם דובי בפרטיות. יקל עליה כל כך אם תשתף אותו בצער שחונק בה עכשיו מבפנים.
הוא יקשיב, אם היא תדבר?
יש ביניהם עכשיו יותר פתיחות. יש סיכוי שהוא יבין את הצורך שלה לדבר דווקא עכשיו.
אבל הוא נרגש לקראת הברית, וגם מתוח במידה מסוימת. גם אם נניח שהוא יתאמץ כי הוא יודע כמה ההקשבה שלו חשובה לה, זה לא יעשה לו טוב.
אז את שוב פוחדת להגיד לו מה שאת באמת מרגישה?
זה לא כי אני פוחדת או לא פוחדת, אני רק לא רוצה להקשות עליו מדי.
דובי היה בכזו מין רוממות רוח לפני שהברית נקטעה, הוא לא ירגיש כך שוב אם היא תדבר איתו עכשיו על רעות. היא לא מתכוונת לשאוב אותו, היא רק רוצה את עזרתו, אבל למעשה היא קולטת שזה מה שהיא עושה.
ולמרות זאת, צער כבד כל כך חונק בה מבפנים. היא לא רוצה להגיע כך לברית. מייחלת להגיע בלב שלם יותר, להיות מסוגלת גם לשמוח, עם כל הכאב שיש בה.
"אם המוהל יהיה מאומת, אז כולנו נכנס לבידוד?"
"מה פתאום, רק מי שעמד קרוב אליו בברית."
"אבל זה היה רק לכמה דקות, והוא היה עם מסכה!"
דובי פנה משם. אין לו ראש לדבר עכשיו על הקורונה. התינוק שכב רגוע בעגלה שהם שאלו ממנחם ומיכל.
איפה אפרת?
שוב שטפה את פניה במים הקרים שבכיור הקטן שמול השרותים. זה לא עזר. כתמים אדומים עוד נראו עליה, ועיניה היו נפוחות.
עיניה שלה הביטו בה מהמראה, מבט צלול שיש בו גם השלמה. הבכי הממושך הקל עליה, אבל אם היא תצא כך לאולם, תהיה מושא ללחשושים.
פסיעות התקרבו מתוך האולם.
אפרת נדרכה. לפני כן לא הצליחה להשקיט לגמרי את גלי היפחות שפרצו ממנה, היה לה נס שלא הייתה אז אף אחת בקרבת מקום.
"הו, את כאן?" מיכל נכנסה לחדרון הקטנטן שליד הכיור. היא עצרה כשראתה את פניה של אחותה. "מה קרה?"
"שום דבר חדש."
"את בסדר?"
אפרת חייכה בעינים לחות, מזל שזו מיכל. "כמעט, אבל אני לא יכולה לצאת ככה לאולם."
"כי רואים שבכית? זה יעבור עוד כמה דקות. מה קרה?"
"לא קרה כלום. רק חשבתי עליה." אפרת הביטה במראה. "אני כבר כמה דקות ככה, זה לא עובר."
מיכל הנהנה. "נראה לי שיפי הביאה איתה תיק איפור. אני אשאל אותה."
חצי דקה אחר כך היא חזרה עם תיק שקוף עם שוליים מוזהבים. היא סגרה את הדלת בזמן שאפרת התאפרה במהירות מול המראה.
"הצבע נראה עליך טוב." אמרה.
"קצת כהה מדי אבל לא נורא." אפרת הביטה באחותה בתודה. מישהי אחרת הייתה אולי אומרת דברי נחמה, או לחילופין מייעצת לה להתרכז בשמחה של התינוק ולא להצטער על מי שכבר אי אפשר להחזיר.
הוא מצא את אפרת יושבת עם מיכל, לא רחוק מפתח האולם
"המוהל הודיע שהוא אמור להיות פה עוד כמה דקות." עדכן אותה.
"יופי, ברוך השם." היא נראתה נרגשת ושמחה.
ברוך השם באמת, שהם הגיעו לרגעי האושר הללו. כמה חיכו. כמה עברו ביחד, ואיזו הקלה זו בשבילו, לראות את אפרת מאושרת.
התינוק עדיין ישן בשלוה.
בכל זאת היא הרימה אותו, חשה צורך עמוק לחוש אותו בזרועותיה.
בעדינות היא נשקה על מצחו, ועוד פעם. "אני כל כך אוהבת אותך." לחשה, ושוב נמלאו עיניה בדמעות. "כל כך, כל כך אוהבת אותך. אתה כזה מתוקוש, ומקסים. אבא ואני כל כך מאושרים שיש לנו אותך, תודה להשם עליך." שוב נשקה למצח הרך שלו.
"אתה כזה אוצר יקר."
מונית עצרה ליד בית הכנסת.
זה הוא?
דובי מיהר אליה. יהודי עם זקן לבן יצא בכבדות מהמושב האחורי.
דובי הופתע לרגע, אמרו לו שהמוהל וותיק, אבל הוא לא ציפה שיהיה מבוגר כל כך. "הרב דיקמן?"
"כן." סבר פניו הנעים של האיש ניכר למרות המסכה התכולה שהייתה מהודקת על פניו.
"תודה שבאתם מיד." אמר דובי בהקלה. "יישר כוח. תודה רבה על המאמץ. הנה, הכניסה לאולם כאן."
הטלפון שלה צלצל.
'חגית' על הצג.
חגית מקבוצת התמיכה.
מה?
"קוואטר." נשמע הקריאה מעזרת גברים.
אפרת השתיקה את הטלפון.
התינוק עדיין ישן כשהיא הניחה אותו על הכרית. אמא כבר חיכתה לה, סמוך למחיצה. אפרת העבירה לה בעדינות את התינוק.
"מתוק שהוא." אמרה אמא שלה.
קולה רעד כשדברה? אפרת הביטה בה, מופתעת.
אבא קיבל מאמא את התינוק, הנכד הראשון שלהם ממנה, מאפרת. זאת אומרת, הנכד השני, אבל הראשון שהם זוכים להחזיק.
גם אבא נראה נרגש באופן לא רגיל לגביו. אפרת העבירה לשון על שפתיה. כל כך הרבה עברה, היא לא לגמרי שמה לב למה שההורים שלה עברו איתה.
"ברוך הבא." הכריז קולו העמוק של המוהל. "אשרי תבחר ותקרב."
חמיו העביר אליו את הכרית עם התינוק. המוצץ היה תחוב בפיו, ועיניו עצומות בשלווה.
משהו גאה בתוכו של דובי, עיניו התלחלחו.
"שמע ישראל..." הוא התחיל שוב.
"אליהו מלאך הברית," קולו של המוהל התנגן בנעימות, "הנה שלך לפניך, עמוד על ימיני וסמכני."
ליבה של אפרת הלם בכוח. הייתה רוצה להחזיק את התינוק ברגעים הקרובים, אם רק היה אפשר, להרגיע אותו כשהוא יחוש את כאב הברית.
"שברתי לישועתך, השם."
אפרת לקחה בשקט נשימה עמוקה. התינוק היה רגוע כל כך כשעבר לעזרת הגברים, לברית. עוד מעט יחזור אליה בריא כמו שעזב, אבל יהודי שלם יותר. הוא בא עכשיו בברית עם הקדוש ברוך הוא. "בבקשה תשמור עליו." לחשה, "שלא יכאב לו מאד, שיעבור לו בקלות. שהוא יהיה בריא."
פרץ של בכי מלא את חלל האולם.
התינוק היה על ברכיו של הסנדק, דובי עצם את עיניו.
"ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו."
צווחות הבכי של התינוק התערבו במילים שאמר, ובדרך כלשהי גרמו לו לחוש עוד יותר את המשמעות של כל מילה. אם לא התינוקת שאיבדו, לא היה יודע לחוש את גודל החסד בכך שהם זוכים להכניס את התינוק בברית, הוא כנראה היה מרגיש שזה מובן מאליו.
התינוק צווח.
זה לא אומר כלום. אל תכנסי ללחץ.
"ברוך אתה השם," קולו החזק של דובי היה צלול. "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."
"אמן." היא לחשה.
כמה תודה להשם שהם חייבים. על החיים של התינוק הזה, שהגיעו מהר כל כך אחרי רעות. ועל החיים שלהם, של שניהם. על מה שמתמלא להם בתוך החיים, בין שניהם.
"אלוקינו ואלוקי אבותינו, קיים את הילד הזה לאביו ולאמו, ויקרא שמו בישראל –"
חמיו עצר לרגע, ודובי לחש לו את השם.
"ידידיה." הכריז חמיו, והמשיך – "ישמח האב ביוצא חלציו, ותגל אמו בפרי בטנה."
הוא נראה מאושר ונרגש.
דובי הביט בו בעודו ממשיך את הברכה. האם חמיו מאוכזב שהם בחרו בשמו של אבא של חמותו, ולא בשמו של אביו שלו?
בכי התינוק שכך עוד לפני שהחל אביה בברכה. זה אומר שהוא כבר נרגע. ברוך השם. ברוך השם.
"עלינו לשבח לאדון הכל." היא התחילה.
למרות הרגשות העזים שהציפו אותה, הייתה צריכה להתאמץ כדי להתרכז במילים.
חמיו הרים את הכרית עם התינוק מברכי אביו, הסנדק, ופנה לכיוון המחיצה, להשלים את ה'קוואטר'.
בני, אחיו, נגע בו מרפק במרפק, עיניו מרצדות בהומור. "מזל טוב, דובי. מזל גדול לכם!"
האחרים נגשו גם הם. רובם שומרים מרחק, אחדים מושיטים את המרפק, בעקבותיו של בני. נרגש, הוא נענה גם למישהו שהושיט יד ללחיצה, ואז תפס שהוא עושה טעות. גם כך הם בסיכון של הדבקה, בגלל המוהל שהגיע בתחילה.
יפי נגעה בכתפה, ועטפה אותה בחיבוק. "אפרת, איזה שם יפה בחרתם!"
אמא הושיטה לה את התינוק. "הנה הוא, תראי איך הוא רגוע!"
"ברוך השם." אמרה אפרת בהכרת תודה. "הלוואי שימשיך ככה."
דובי הגיע מעזרת הגברים. "מזל טוב! מזל טוב!" פניו קרנו. "אפרת, המוהל רוצה להסביר לנו איך לטפל בתינוק."
הוא נראה מאושר כל כך, נרגש.
אם לא הייתה עוצרת את עצמה לפני כן, אם הכאב שלה היה גורם לה לדבר איתו לפני הברית על רעות, הוא לא היה כך עכשיו.
הלוואי שהייתה יכולה לומר לו את זה, לספר לו על המאמץ שהיא עושה שוב ושוב כדי לא להכביד עליו מדי, כדי לאפשר לו לא לבוסס באבל העמוק שהיא עצמה חשה.
הייתה רוצה לקבל ממנו חיזוק למאמץ העצום שהיא עושה. אם היה אפשר.
עוד ועוד אורחים נפרדו מהם ויצאו. על שולחן צדדי נערמו כמה מתנות באריזות צבעוניות. התינוק היה חבוק בזרועותיה של אפרת.
היא נראתה מותשת, אבל רגועה ושמחה. הקלה עמוקה מלאה אותו.
אמא שלו נגשה אליהם. "נפגש בסעודה בערב. אפרת, נראה שאת צריכה לנוח."
אפרת חייכה. "אני באמת צריכה. אתם הולכים עכשיו לדוד שלוימי?"
"כן. הוא שמח שאנחנו באים." אמו הסתכלה מסביב, על האולם המתרוקן. "קצת מוזר לעזוב ככה, רגע אחרי הברית."
"לא נורא, נפגש שוב בעוד כמה שעות." הוא אמר.
"זה באמת קצת מוזר." אפרת הניחה את התינוק בעגלה, ונעמדה, מתכוננת ללכת. "מרגיש כאילו עוזבים באמצע. אבל העיקר שברוך השם הכל בסדר."