פרק 78/ להוריד את המסך
"אתה כל כך משמח פה את כולם." אפרת נטלה בעדינות את כף היד הקטנה. "איך נקרא לך? ידידיה או דידי?"
דפיקות פטיש נשמעו ממרפסת הסלון.
"אבא וסבא בונים עכשיו סוכה." ידידיה סגר באצבעותיו על האגודל שלה. היא ליטפה ברוך את לחיו. שפתיו התעגלו לחצי חיוך של רגע. זה רפלקס או חיוך?
היא נשקה לו. "אתה מותק, מותק, מותק!"
מישהו דפק על דלת הכניסה.
אין לה כוח לקום, היא עייפה ומותשת מדי. חצי מהלילה הייתה ערה איתו. מישהו אחר עומד לפתוח?
שוב דפקו.
כנראה שכולם נמצאים במרפסת הסוכה. אפרת קמה.
זו שוב הייתה ליבי וויס, השכנה הצעירה של אבא ואמא.
"ממש סליחה שאני מפריעה. יש להורים שלך אזיקונים?"
"אני אשאל." אפרת חייכה. "את לא צריכה להתנצל, זה בסדר גמור. באמת נורא קשה לבנות סוכה חדשה כשכל החנויות סגורות."
כשידידיה בזרועותיה היא פנתה למרפסת הסוכה. אבא החזיק את הדופן השמאלית, בזמן שדובי הבריג את הדופן לזו הסמוכה אליה. אמא צפתה בהם, הבעת פניה חתומה.
אפרת לקחה אוויר בשקט. היא חיכתה עד שדובי הפסיק לרגע עם המברגה.
"יש לנו אזיקונים?" היא שאלה.
"מי רוצה?" אבא נראה מותש.
"וויס."
"יש לנו במגירה של כלי העבודה, אפשר לתת להם, אבל לא הכל. אנחנו נצטרך אזיקונים בשביל הסכך."
היא עמדה ללכת למרפסת של המטבח, למגירה של כלי העבודה.
"את מדי מתאמצת." דאגה אמא. "את צריכה לשכב לנוח או לפחות לשבת כמה שיותר."
"אני אביא את האזיקונים." התנדב דובי.
שקט נהיה בסוכה אחרי שהוא הלך. אמא נתנה מבט טעון באבא. אבא נשף בקול, וחיטט בקופסת המסמרים.
מה קרה בזמן שהיא הייתה בתוך הבית?
"לכי לנוח עכשיו." אמרה אמא.
"בסדר, תודה רבה."
היא חזרה לחדר, והניחה את ידידיה בעריסה. מצב רוחה הטוב נטש אותה לגמרי.
אולי לא קרה שום דבר דרמטי. כנראה שהיא רגישה מדי לכל שמץ של רוגז בין אבא לאמא. דברים כאלה יכולים לקרות אצל כולם. זאת אומרת, כנראה שיכולים לקרות. אין לה שום דרך לדעת מה קורה במשפחות שיש בהן שלום בית. יש דברים שאם לא גדלת עליהם בבית שלך, אין לך שום דרך אחרת לקבל אותם. את הוריו של דובי היא לא ראתה אף פעם רבים או מתווכחים, אבל יכול מאד להיות שהם פשוט עושים את זה לא ליד הילדים או ליד הכלות.
ידידיה החל ליבב.
"אתה רוצה שוב על הידיים?"
היא הרימה אותו והצמידה אותו אליה. הוא השתתק, עיניו נעצמו בשלוה. היא החליקה על שערותיו הכהות.
מה היה עכשיו בסוכה? מה דובי שמע?
היא גם לא יכולה לשאול את דובי אם קרה משהו. לא מרגישה איתו נוח בעניין הזה, ועוד יותר – מרגישה רע לדבר על ההורים שלה. זה באמת לא בא בחשבון.
אפרת חפנה בידה את ראשו הקטן של ידידיה.
כל כך הייתה רוצה שדובי יראה את המשפחה שלה בעין חיובית, שיעריך את ההורים שלה, לא שירגיש, אולי, שהוא נכנס למשפחה הלא – לגמרי נכונה.
אפרת הסבה את תשומת ליבו בשקט לכך שכדאי שהוא יציע לאבא שלה עזרה בהקמת הסוכה. בכל שנה שימי מגיע לעזור, אבל עכשיו, כשהם מתארחים, מתבקש שהוא יציע.
טוב שהיא אמרה לו. לפי הטבעיות שבה חמיו קבל את ההצעה שלו, הוא קלט שאכן היה ברור מאליו שהוא אמור לעזור.
הדפנות נשמרו במחסן, ודובי התרשם מהרישום המסודר והאסתטי שעל כל דופן. הוא עזר לחמיו להעלות את הדפנות למרפסת הסוכה, הם העמידו את הדפנות בלי תקלות, ואחרי צהרים תלו גם את הסדינים.
מי יתלה את הקישוטים? דובי תהה קצת בשאלה הזו. נשים אוהבות לסדר אותם בעצמן בדרך כלל, אבל את קישוטי הסכך קשה יותר להעמיד. אולי חמיו ירצה את עזרתו גם בזה.
הוא חפש את חמיו כדי לשאול, ומצא אותו בסלון ביחד עם חמותו.
"איך הייתי אמור לנחש שיש שני סדינים שעדיין לא כיבסת?" שאל חמיו בזעף. "תמיד יש לך מה להגיד אחרי שדברים כבר נעשים."
"איזה מושלם זה, תמיד להגיד לי 'תמיד', ולהאשים אותי, במקום לשים לב למשהו ספציפי שאני אומרת לך!"
דובי נסוג משם מיד. הם באמת לא הבחינו בו? הוא יכול רק לקוות. מה שבטוח, שעדיף שהוא יצא קצת מהבית.
בחדר נענעה אפרת את ידידיה על כתפה.
"אני יוצא עכשיו ללמוד, בסדר?"
"מצוין." היא חייכה, ומה שנמתח בתוכו התרפה. "תודה על כל מה שעזרת לאבא שלי. זה היה ממש חשוב."
בחוץ, ליד הטמבור, התגודדה קבוצת אנשים. החנות סגורה בגלל הקורונה. מה התועלת בכך, אם בסופו של דבר, כולם מתקבצים ליד הדלת כדי לחפש את ההזמנה שבעל החנות הכין בשבילם?
אוויר הערב היה רענן יחסית לאקלים הלח של גוש דן, אפשר היה להרגיש את החורף המתקרב. דובי חצה את הכביש בתחושת הקלה.
היו זמנים שהוא הרגיש שאפרת מעתיקה לחיים שלהם את מה שראתה בבית. הוא טעה.
אפרת השתנתה מאז שידידיה נולד. היא כבר לא מחמיצה פנים, לא מסתייגת ממנו, לא מתרחקת ממנו על לא כלום. כנראה בעיקר המתח הוא זה שהשפיע עליה לפני כן, וגם אי ההבנה שהתגבהה ביניהם.
היא עדיין מוצפת לפעמים בצער גדול על התינוקת שאיבדו. עכשיו הוא יודע שהיא זקוקה להקשבה שלו מדי פעם, והוא מתאמץ לתת לה את זה. קל לו עכשיו הרבה יותר להקשיב, כי אפרת כבר לא טעונה כלפיו כמו שלפני כן. לא פוגעת בו, ולא מאשימה אותו על מה שלא בשליטתו.
היא כמעט נרדמה, כשהטלפון על שולחן הכתיבה צלצל. איך שכחה להשתיק אותו.
אפרת שלחה את ידה אליו על מנת לדחות את השיחה.
'חגית' היה על הצג.
היום ההוא, בשמש הקופחת, ליד הקיוסק, אחרי הפגישה הקטועה עם נאוה.
כל הפעמים שבהם באה לבית של חגית, חלקה טיפין טיפין מהאבל הנורא שאכל בה, שעדיין אוכל בה עכשיו. אמרה שם דברים שלא העזה לומר במקום אחר. דיברה על הסתירה שלחצה בתוכה, בין השמחה לחיים החדשים המתהווים, לבין התחושה המעורפלת שהיא לא יכולה להמשיך ככה הלאה, שהיא עדיין לא נפרדה.
הטלפון המשיך לצלצל.
"אפרת, מזל-טוב! מזל טוב!" קולה החמים של חגית נשפך ממנו ברגע שענתה לשיחה. "איך שמחתי לשמוע."
"תודה, ברוך השם." אפרת התהפכה לצד השני. "תודה שאת מתקשרת. איך שמעת?"
"מציפי, נפגשנו והיא ספרה לי ששמעה מגיסתך שילדת בן. כל כך שמחתי שהכל בסדר. איך עבר?"
"בסדר גמור, ברוך השם."
"אני כל כך שמחה לשמוע. ואיך עכשיו? את מרגישה טוב?"
"כן." אולי נשמע שהיא מסתייגת כשהיא עונה רק במילה. "הוא מאד חמוד." הוסיפה, מחפשת מה עוד תוכל להגיד. "הוא גם תינוק נוח יחסית, ביום לפחות. בלילה הוא בוכה יותר."
"אולי התחילו לו כאבי בטן. בן כמה הוא עכשיו?"
"שבועיים ויום."
"זה קצת מוקדם בשביל כאבי בטן, אבל יכול להיות." אמרה חגית, "איך קראתם לו?"
"ידידיה, על שם סבא שלי."
"וואו, שם מקסים. אז מתי בעצם הייתה הברית? בראש השנה?"
"לא. בצום גדליה."
"מסובך ברית בצום. לא?"
"לא נורא. עורכים את הסעודה בסוף הצום. ממילא לא היו הרבה אנשים, בגלל הסגר."
אפרת התהפכה על הצד והניחה את הטלפון בצמוד אליה, על הכרית. מה עוד תאמר? היא רוצה בכלל לומר?
"אני מקוה שהבנת אותי בפעם האחרונה שדברנו." שמעה את חגית אומרת. "חשבתי אחר כך שאולי זה יצא קצת כאילו לא במקום, אבל ממש לא התכוונתי."
"כן, זה בסדר."
ידידיה פקח את עיניו, אפרת נענעה קלות את העריסה.
"טוב, אני מקוה שבאמת בסדר. בכל אופן, אני ממש שמחה בשבילך, ואני אשמח להיות בקשר אם תרצי."
"כן, תודה. תודה רבה שהתקשרת."
"בשמחה, אפרת."
"תודה, חגית. להתראות."
עיניו של ידידיה פגשו בעיניה. הוא לומד למקד מבט?
היא השחילה את ידה בין סורגי העריסה. "מותק." לחשה לו.
היא הייתה כל כך מיואשת ביום ההוא, כל כך חסרת אונים אחרי הפגישה הכושלת עם נאוה, מלאת בדידות בכל תא שבה. ייחלה שמישהו יעזור לה להבין מה קורה לה עם דובי, מה קורה לה עם עצמה.
חגית לא הייתה חייבת לה כלום. אבל כל כך היה עוזר לה אם הן היו מדברות אז. אפילו רק שיחה אחת.
"גם זה משמים." אצבעותיו של ידידיה נגעו בידה.
השם עזר לה למצוא את הדרך. החיים שלהם עכשיו טובים הרבה יותר. נעים לה עם דובי, בטוח לה איתו. הוא גם הקשיב לה בכמה פעמים שהיא שיתפה אותו בגעגוע הנורא שלה לרעות.
אלו באמת חיים אחרים, כמו גאולה אישית. עצם זה שהוא יודע שהכאב שלה אמיתי ומוצדק – מרפא כל כך הרבה בתוכה.
אבל היא עדיין הייתה צריכה לדבר בזהירות, לבטא רק חלקית את הכאב האיום שיש בה, לשים לב שהיא לא מכבידה עליו כשהיא משתפת אותו, להביע את ההערכה שלה לכך שהוא מקשיב.
והיא גם מתאמצת שוב ושוב, בכל יום מחדש, להיות נעימה אליו גם כשמצב הרוח שלה לא טוב, להימנע מלהגיד לו ביקורת על דברים שמפריעים לה, להודות גם על דברים קטנים שהוא עושה בשבילה.
תמיד הכל יהיה תלוי רק בה?
אפרת החליקה על שערותיו הרכות של התינוק.
כזו מתנה ענקית שהוא. לעולם לא תוכל להודות עליו מספיק.
ובכל פעם שהאושר ממלא אותה, צף גם הכאב על החיים היקרים והמופלאים שאבדו להם, על רעות.
היא עדיין כל כך רוצה לעלות לקבר. משתוקקת להגיד את זה לדובי ולבקש ממנו לבוא איתה, רוצה להוריד גם את המסך השקוף הזה שנשאר ביניהם, אבל פוחדת.
חשה את השבריריות של כל מה שנבנה רק עכשיו, וחוששת להגיד מילים שיגרמו לדובי להגיב באופן שיפגע בה, שירחיק אותה. באופן שיקרע את מה ששניהם הצליחו לאחות במאמץ כה רב.
אם הכל חלק לך בזוגיות, זה לא בשבילך.
אם את צריכה ורוצה יותר, אל תפספסי את זה!