חמותו הגישה את המרק לשולחן החג הקטן.
"מזל שבאתם אלינו בדיוק בתחילת הסגר," אמר אבא של אפרת, "אחרת גם בחג הזה היינו נמצאים לבד."
"מזל גם שבגלל הסגר אתם לא יכולים לחזור." אמא של אפרת התיישבה.
דובי צחק, מופתע. לא מתאים לחמותו להתבדח ככה.
"הו, אמא." מחתה אפרת. "כאילו שהיינו רוצים לחזור הביתה כבר."
"וכאילו שאתם באמת לא יכולים לחזור." השיבה חמותו. "אבל האמת שאם לא הייתם כאן, הייתי מזמינה את יפי או את מיכל. יש גבול לשיגעון."
"להיות חולים זה שגעון גדול יותר." אמר אבא של אפרת.
דובי העביר לו את המגשית של הקרוטונים, וטעם בעצמו מהמרק.
"טעים מאד." אמר לחמותו.
"ממש." הוסיפה אפרת. היא אכלה כמה כפות מהמרק, ואז הרימה את התינוק, את ידידיה, מהעגלה שלו.
"הוא היה רגוע." הופתעה חמותו. "למה הרמת אותו?"
"סתם כדי שיהיה לו נחמד."
"סבתא הייתה אומרת שהוא יגדל מפונק". אמר חמיו.
אפרת חייכה. "בינתיים אני זאת שמתפנקת. אני נהנית להחזיק אותו."
פעם שמע תאוריה שבעלים מקנאים בתינוק בכור, בתשומת הלב הרבה שהוא מקבל, באהבה שהאישה מרעיפה עליו.
אצלו זה הפוך.
בכל פעם שהוא רואה את אפרת לוקחת את ידידיה אליה, מחבקת אותו, עוטפת אותו באהבה – מתרחב לו הלב.
היא כל כך מאושרת בו.
ידידיה עדיין צרח. באורה הקלוש של מנורת הלילה קשה היה לה למצוא את המוצץ. לבסוף גילתה אותו מתחת לכרית. היא תחבה את המוצץ לפיו של ידידיה, הוא פלט אותו מיד והמשיך לצרוח.
"כואבת לך הבטן?" שאלה, מותשת. היא כמעט לא ישנה הלילה, ועוד מעט כבר בוקר. מה מציק לו?
היא הפכה אותו כשגבו אליה, והשעינה את בטנו על הזרוע שלה. הוא השתתק לאט לאט. ניסתה להניח אותו בעדינות בעריסה, והוא שוב פרץ בצווחות. נראה שזו אכן הבטן.
היא הרימה אותו שוב, עיניה משוטטות בחדר החשוך. דובי מרגיש בנוח לישון עם אבא שלה בסוכה? ואבא?
אותה היה מביך לישון עם חמותה באותו חדר במשך שבוע, אבל גברים לוקחים דברים כאלה יותר בקלות.
ראשה כאב, הלוואי שהייתה יכולה לישון.
אולי לפחות תקרא בינתיים, אבל החדר חשוך מדי. בסלון הם חיברו את התאורה לשעון שבת, כדי שבלילה האור לא יפריע בסוכה הסמוכה. רק במטבח יש פלורסנט דלוק. היא תלך לשם.
כשידידיה בזרועותיה חפשה במגירת העיתונים, הוציאה מוסף סיפורי חג, והתיישבה ליד השולחן.
היא הייתה באמצע הסיפור הראשון, כשרחש מהסלון משך את תשומת ליבה. מישהו הולך שם. דובי קם?
לא, זה היה אבא.
הוא נטל את ידיו, ואחר כך פנה למטבח.
"הערתי אותך?" שאלה בתחושת אשמה.
אבא ליטף את לחיו של ידידיה. "הוא העיר אותי, שמעתי אותו צורח לפני כן."
"הדלת שלנו הייתה סגורה כל הזמן." התנצלה.
"הכל בסדר, לא קרה כלום. זה רעש משמח." אבא שלה התיישב.
היא סגרה את מוסף הסיפורים, נבוכה מעט. אבא רוצה לשוחח איתה?
"מה שלומך?"
"בסדר, ברוך השם."
"את מרגישה טוב?"
"אה.. כן. למה אתה שואל?
"עברת משהו קשה." מבטו היה נתון לידידיה שבזרועותיה, היה לה ברור על מה הוא חושב.
היא בלעה את רוקה.
אבא שלה היה זה ששילם על הפגישות שלה עם נאוה. רק שילם בכל הזמן הזה, בלי לשאול כלום, בלי לבדוק מה קורה. גם בכל הימים מאז שהגיעו הוא אינו שואל דבר.
אבא שלה לא אדם שקט בשום מובן. הוא רגיל לדבר עם אנשים בחופשיות, לומר בספונטניות מה שעולה בדעתו. והנה דווקא מולה הוא חש צורך להיזהר.
אבל באמת טוב שהוא לא שאל על הטיפול הפסיכולוגי. היא הייתה כל כך מבולבלת בכל התקופה שהלכה לנאוה, כל כך במצוקה. אם הייתה צריכה גם לשתף אותו במה שקורה, המצוקה שלה הייתה מחריפה.
"דובי סיפר לי ששילמת לי על הפגישות עם הפסיכולוגית."
אבא הרים אליה את עיניו. "את לא צריכה לדבר על זה אם לא נוח לך."
"אני רוצה להגיד לך תודה רבה."
"תודה רבה תגידי למישהו זר, לא לאבא שלך."
עיניה נמלאו דמעות, ולא ידעה למה. "אתה מרשה לי בכל זאת להגיד גם לאבא שלי תודה?"
הוא ליטף את לחיו של ידידיה. "איזה אוצר קבלתם."
"זה נורא ואיום. גם אם זה נכון שבן משפחה התחיל את האלימות, השוטרים לא היו אמורים לתת לזה להתדרדר בצורה כזו." חמיו הספיק את הרמזור בצומת לפני שהתחלף. "חתונה לא אמורה להסתיים בפצועים ובצרחות. רק לחשוב על החתן והכלה, שמתחילים את החיים עם כזו טראומה."
בכבישים לא היו הפעם הפקקים הרגילים לשעות אחרי צהרים. הנה רווח קטן מהסגר. הוריה של אפרת ישבו בקדמת הרכב, והוא ואפרת מאחור, כשידידיה קשור בכסא בטיחות ביניהם. בתא המטען הצטופפו המזוודה הגדולה, עגלת התינוק המושאלת, וכמה שקיות נוספות.
גם המדרכות המישוריות של פתח-תקוה היו ריקות מתמיד. כמעט חודש הם שהו כאן, אצל הוריה של אפרת, חודש שבו התמלא בתחושה של הכרת טובה, על המשפחה שקיבל מחדש. על אפרת, על ידידיה.
חמיו התנדב להסיע אותם הביתה, כדי להקל על אפרת. כעת, ליד ההגה, הוא היה מוטרד מהאלימות הקשה שבה הסתיימה בלילה הקודם חתונה שנערכה בבית בגבעת זאב.
"אומרים שאח של הכלה איים על שוטר, כי השוטר רצה לעצור את אמא שלו באמצע החתונה." אמרה אפרת. "אם זה נכון, אפשר להבין את האח. מזעזע לעצור אמא בחתונה של הבת שלה."
"את צודקת." חמיו נענע בראשו. "קצת פרופורציה."
"הם גם לא עברו על ההנחיות. יש להם שלש עשרה ילדים, והם ערכו חתונה קטנה בחצר." הוסיפה חמותו. "מה מצפים שהם יעשו? יזמינו רק חלק מהילדים לחתונה של האחות?"
"העיקר שהפגנות של אלפי אנשים שעומדים בצפיפות אסור לפזר באלימות." אמר דובי באירוניה. "שם הקורונה לא מדבקת."
"אסור להגיע לרמות של השנאה שיש עכשיו." חמיו עצר ברמזור לפני היציאה מהעיר. "גם מה שקורה נגד ראש הממשלה הוא לא נורמלי. אפשר להתווכח ולהתנגד וגם להפגין אם זה לא מסכן חיים, אבל לא מתוך שנאה. אי אפשר לדעת לאן תנועה של שנאה עיוורת עלולה להתדרדר."
"מתי יגמר הסגר?" שאלה אפרת.
"אתם שכונה אדומה." ענתה חמותה. "אז אצלכם ייקח יותר זמן. לא נורא. אחרי לידה ממילא לא יוצאים הרבה."
אפרת הרימה את שולי השמיכה של ידידיה שנשמטו על מושב הרכב. "היה כזה פינוק אצלכם. נתגעגע."
"תבואו לבקר." חמיו יצא אל הכביש הראשי. "אנחנו לא גרים בירח."
"בטח שנבוא, בעזרת השם." ענתה אפרת בחמימות.
היא כל כך השתנתה.
עיניה פגשו בעיניו, הוא חייך אליה.
"תיהני מידידיה, ואל תעבדי קשה מדי!" אמא נשקה לה ברפרוף על הלחי, "הכנתי לך הפתעה במקרר."
"מה? מתי?" אפרת קמה מהפוף הסגלגל, המתנה של אחיותיה. אבא ודובי סחבו אותו והניחו בפינת הסלון הקטן.
"הפתעה זו הפתעה."
"וואו, אני כבר אסתכל. אבא, תודה שהסעת אותנו, ואמא, שבאת. ממש לא הייתם צריכים, אבל שימחתם אותנו כל כך."
הדלת נסגרה אחריהם, דובי ירד ללוות אותם לרכב. אפרת הניחה את ידידיה בעגלה וניגשה אל המקרר.
שקית אטומה הייתה במדף העליון, עליה אמא דיברה.
אפרת שלפה אותה בזהירות. עוגת גבינה שאמא הכינה כמה פעמים בהזדמנויות חגיגיות. עוגה עגולה ורכה, חצאי גליליות וכדורים מתוקים של 'קליק' עטרו אותה במפוזר.
חיוך עלה על פניה של אפרת, איך מתאים לאמא להפתיע אותה במשהו מושקע כזה. היא תתקשר אליה עוד מעט.
היא הרתיחה מים לקפה, ופרסה בשימת לב מהעוגה. הכיורים היו ריקים ומבהיקים, והשיש הבהיר החזיר השתקפות אור מהפלורסנט. שולמית, גיסתה הצעירה, הכינה להם אתמול את הדירה. ניקתה וגם השאירה מפיצי ריח רעננים.
מפיץ ריח אחד כזה היה על השיש החלבי, הריח המתוק שנדף ממנו היה מוכר. אפרת קרבה אותו אליה, מנסה להיזכר. קופסת טישו מעוצבת צצה בתודעתה, וילון בצבע אפרסק, החדר של נאוה.
"הו, חזרתם?" בלוי פגש אותו בכניסה לבנין. "מזל טוב, מזל טוב!" הוא איחל בחמימות, "ממתי אתם בבית?"
"מעכשיו, הגענו עכשיו."
"אשתי שאלה אותי מתי אתם מגיעים, היא רוצה לשלוח לכם משהו."
"הו, יופי. תודה רבה." דובי נפרד ממנו, שומר את מחשבותיו לעצמו. אפרת נשארה פגועה מההתעלמות הממושכת של בלוי, אחרי האסון. מתנה או עוגה לא ירפאו את הכאב הזה.
"יו, אפרת, מזל טוב!" קולה החם של יסכה נשפך מהטלפון. "איך התרגשתי לשמוע! מה שלומך?"
"נהדר, ברוך השם."
"אתם כבר בבית?"
"כן, חזרנו היום." אפרת התיישבה על הפוף.
"וואו, אז אני מפריעה לכם בנחיתה הראשונה. תקשיבי, אפרת. את לא מבינה איך את חסרה פה. היום מרגלית שאלה אותי אלו מקצועות תלמדי אותן השנה. הייתי בהלם. ממתי הילדה הזו מתייחסת בכלל לאיזו מורה? לא ידעתי שאת בקשר איתה!"
"אני לא ממש בקשר." הפעם האחרונה שבה דיברה עם מרגלית הייתה בכנס התשובה בבית הספר, כשקראה למרגלית בגלל הספר שקראה.
אפרת נזכרה בהבעת התודה שעלתה אז על פניה של מרגלית בסוף השיחה בצד האולם, כל כך חשובים היו המשפטים הספורים ההם שאפרת אמרה לה?
נראה שכן. הרצון להבין ההתעניינות שלה בספרים עשה לה טוב, וגם ההצעה לכתוב. אולי אפילו התחילה לכתוב והיא רוצה לספר על זה לאפרת.
"וגם רותוש." שמעה את יסכה ממשיכה. "היא בקשה שתלמדי אותן השנה הרבה. את זה אני עוד יכולה להבין, היא צמאה להתייחסות ומתאים שלך הייתה סבלנות אליה. אבל מרגלית?"
"יצא שדברתי איתה ביום האחרון, אז בכנס התשובה." באותו יום שבו גם אמרתי לך לא להתערב. "לא משהו מיוחד. אני חושבת שהיא פשוט הייתה צריכה להרגיש שאכפת ממנה בתור בן אדם בפני עצמו, לא רק בתור תלמידה שצריכה לעמוד בדרישות."
דלת הבית נפתחה אחרי שהיא סיימה את השיחה עם יסכה.
"מה נשמע?" דובי נכנס. "הי, מאיפה העוגה הזו?"
"אמא שלי הביאה."
"באמת? לא ראיתי אותה ברכב."
"היא רצתה להפתיע אותנו." איך אמא הצליחה להכין את העוגה בלי שהיא ראתה? אולי שלשום, כשאפרת נרדמה בשעה מוקדמת.
דובי חתך לעצמו פרוסה. "נראה טוב."
הוא התיישב מולה ליד השולחן. "את בטח עייפה מהנסיעה."
התעניינותו חיממה את ליבה. "לא נורא."
"איך יפה מצד אבא שלך להסיע אותנו עד כאן."
"כן, ממש. לא חשבתי שהוא יעשה כזה מאמץ."
היא הייתה במתח לפני הנסיעה, חששה שיתפתח וויכוח טעון בדרך, שקולות של מריבה ילכו איתה הביתה. רווח לה שבסופו של דבר שום נושא בעייתי לא עלה בדרך הביתה.
הלוואי שטוב להם עכשיו, בנסיעה בחזור.
ידידיה זע מתוך השינה.
"נראה שהוא הולך להתעורר." דובי נענע את העגלה.
היא לגמה מהקפה. סופגת רגש חדש שזחל לתוכה.
יש לה בעל שאכפת לו ממנה. היא מרגישה את זה, טיפין וטיפין יותר. עם כל יום שעובר ומרחיק אותם מהחודשים הקשים בהם חשה עמוק כל כך הפוך מזה.
בעל שאכפת לו ממנה, ותינוק בריא ומושלם.
דובי לקח באצבעותיו שבר של גלילית.
"טוב להיות בבית." היא אמרה.
"מאד." הוא חייך. "וגם אצל ההורים שלך היה טוב."
היא מעכה במזלג את קצה הפרוסה שבצלחת שלה. אם רעות הייתה כאן, היא הייתה עכשיו יושבת על ברכיה, או מדדה סביבם, מתנסה בפסיעות ראשונות. אם לא מה שקרה בניתוח היא הייתה פה עכשיו. צוחקת, נענית לחיבוק, שמחה לחזור לבית שאליו היא רגילה.
השיער שלה היה כהה כמו בזמן שהיא נולדה, או שהיה קצת מבהיר עם הזמן? והעיניים שלה? רק לרגע ראתה אותן, לא הצליחה לקלוט את הצבע שלהן.
אפרת נאנחה בשקט. זה לא באמת בגלל הסיבוך שהיה בניתוח, שוב היא צריכה להזכיר את זה לעצמה. רעות הייתה אמורה לחיות בעולם שמונה שעות ועשרים ושבע דקות. בשביל זה היא הגיעה. לשם כך היא נולדה. הם רק לא ידעו את זה באותו זמן.
דובי חתך פרוסה נוספת מהעוגה. היא יכולה לשתף אותו עכשיו?
תלוי כנראה גם איך תגיד.
"אני באמת שמחה שחזרנו הביתה," היא אמרה, "והיא גם כל כך חסרה לי עכשיו."
"רעות?" הוא שאל – השלים, צל חלף בעיניו.
עשה לה טוב לשמוע אותו מזכיר אותה בשם שלה, ואז תפסה שחשוב לו לשמוע את זה. היא אמרה לו זאת, והוא הנהן.
"אני אומרת לעצמי שהיה משמעות לזמן שלה פה, ושהיא נפטרה, כי זה בדיוק מה שהיה צריך להיות, ולא בגלל מה שקרה בניתוח. אבל זה לא באמת מרגיע אותי."
"זה לא סותר. גם לאנשים עם אמונה חזקה קשה לאבד אדם קרוב."
"כל כך עוזר לי, שאני יכולה לדבר איתך עליה."
"זה באמת כל כך חשוב?"
"אין לך מושג כמה. וגם זה שאתה כבר מבין שהכאב שלי מוצדק, שזה לא משהו שאני אשמה בו."
שפתיו נקפצו. "ברור, אף פעם לא חשבתי אחרת."
הרבה פעמים דיברת אחרת.
הפעמים שבהם אמר לה שזו בחירה האם לשקוע בצער, הכעס שלו שניצת כאשר רצתה לדבר איתו על הגעגוע לרעות, השיפוטיות המתמשכת מצידו, פעמים שבהם הפצירה בו להקשיב, השעות הקשות בהן ייחלה נואשות לקצת הבנה מצידו.
'הרבה פעמים הרגשתי שאתה לא מבין אותי,' אפרת בלעה את רוקה, כמעט אמרה את זה בקול.
אל תגידי לו.
אין לי כוח לבלוע הכל. זה לא צריך להיות ככה.
אני רק רוצה שהוא יבין.
הלוואי שהייתה יכולה להגיד לו, לבקש ממנו שייתן עכשיו מילים שישקמו את מה שהתרסק בתוכה, אבל אין סיכוי שהוא יגיב לזה בצורה חיובית.
תתמקדי במה שהוא כן נותן לך עכשיו. כבר לא האמנת שתוכלי לדבר בצורה כזו על רעות.
כן, אבל זה רק בגלל שאני כל כך נזהרת במה שאני אומרת, ובאיך שאני אומרת.
אבל זה באמת גם עושה לך טוב.
היא הסתכלה בו. הוא העלה על הכפית רק פיסה זעירה מהעוגה, ונראה שטעם אותה בלי חשק.
יכול להיות שבגלל שדיברה על רעות?
"סליחה אם אני מכבידה עליך." אמרה.
"זה בסדר."
העבירה יד על המצח בנקיפת אשמה. היא עצמה חיה את הגעגוע לרעות בכל רגע. הוא מנסה להסיח דעת מהזיכרונות, לשמוח בלב שלם בידידיה, בחיים שלהם. הוא כנראה כן מסוגל לכך, היא לא אמורה להפריע לו.
רגע אחד את כועסת עליו בתוכך, ורגע אחר את מרגישה אשמה. זה מגוחך.
אוף. די.
הם באמת מתחילים בחיים חדשים, חיים טובים, או שהיא רק מנסה לשכנע את עצמה שזה כך?
ידידיה השמיע קול. "הוא הולך להתעורר." הבעת פניו של דובי הייתה חתומה.
אפרת לגמה מהקפה שבקושי ירד בגרונה. דובי חושב שכל מה שהסתבך ביניהם כבר נפתר, שרק הצער על רעות הוא מה שעוד מעיב על חייהם. אין לו מושג על מה שעוד רוחש בתוכה.