מיכל משחקת איתי בחמש אבנים על הרצפה בבית של אבא ואמא. יפי כועסת שאנחנו לא משתפות אותה במשחק. היא חוטפת לי את האבנים באמצע המשחק. מיכל אומרת ליפי שהיא צריכה לחפש בקופת חולים רופא שמרפא אוטיזם. אבא אומר שגם התינוק שלי אוטיסט. אמא כועסת שאבא פותח פה לשטן. ידידיה מסתכל עלי. הוא מחייך. דובי שמח שידידיה כבר זוחל. דובי מרים אותו. ידידיה מושיט לי את הידיים. אני מרימה אותו. הפנים שלו נהיות לבנות. הוא לא מחייך. הן נהיות כחלחלות. הוא מתחיל למות. 'הצילו' אני צועקת בקול. לא יוצא לי קול מהגרון. הפנים של ידידיה נהיות כחולות עד יותר. אני צורחת בכל הכוח - - -
חושך מסביב.
אפרת התיישבה בבת אחת.
הלב שלה הלם בעוצמה כזו, שהיא יכלה ממש לשמוע אותו.
פסים של אור חיוור מבין שלבי התריס.
איפה ידידיה?
הדופק שלה זינק אל קצה האצבעות, היא התכופפה אל העריסה.
הוא נושם?
בחושך לא הצליחה לראות.
כל הגוף שלה רעד כשהיא הרימה אותו. ידידיה נאנח בקול מתוך שינה והזיז את זרועו.
בתנועה עדינה, לא לגמרי יציבה, הניחה אותו אפרת בחזרה.
לחצה על הפלאפון והמסך הואר. שלש וחצי עכשיו. רק לפני חצי שעה הצליחה להרדים את ידידיה. היא חייבת לישון.
משכה אליה את השמיכה, ושכבה רועדת. רק לא עוד חלום כזה.
רעות, הבכורה שלהם.
פני תינוק רכות עלו מולה. פנים בנות שעות אחדות. רעות שלה, אפילו לגיל חודש לא הגיעה. תמיד תישאר בזכרונה בת כמה שעות ספורות.
אם רק תצליח לשמר את זכרונה, אם הפנים לא יעלמו מתודעתה.
ליבה של אפרת עדיין הלם בחוזקה. כל כך הייתה בטוחה אז שתוכל להחזיק את התינוקת בעוד רגע, שיהיו לה חיים שלמים לחבק אותה. איך איבדה אותה בתוך שעות, כאילו נחטפה ממנה.
נשימותיו של דובי נשמעו בחושך, ארוכות ורגועות.
היא בהתה לתקרה.
קצב פעימות ליבה הואט בהדרגה, עיניה נשארו יבשות.
את צריכה לישון.
אין לה סיכוי להירדם.
האור הקלוש שמבעד לחרכי התריס התחזק. השמש עולה.
ידידיה התעורר בבכי. הוא צריך לאכול שוב.
דובי התהפך במיטה.
היא קמה והרימה את ידידיה.
"מותק שלי." לחשה ואימצה אותו אליה.
בחוץ התבהר עוד יותר.
יום חדש יתחיל עוד מעט, והיא מתחילה אותו בעייפות נוראית ובגוש של צער שלוחץ לה על הלב.
היא חייבת מישהו לדבר איתו, לדבר איתו ממש. לא כך בזהירות כמו שהיא עם דובי.
אפרת ליטפה בעדינות את שערותיו הרכות של ידידיה. הוא נראה שלו כל כך כשהוא אוכל, רגוע לגמרי, כאילו אין שום דבר בעולם שיכול לאיים עליו.
נזכרה בפניו המכחילות, מהחלום, והידקה את שפתיה. אסור לה להניח לעבר להשתלט על ההווה. היא באמת צריכה מישהו שיקשיב לה, מישהו שיעזור. אולי כדאי שהיא תחפש קבוצת תמיכה אחרת, קבוצה בהנחיה מקצועית?
היא נשקה לידידיה ברוך על מצחו.
כזה בלגן לה הכל. הגעגוע הטרי לרעות, והאוצר המושלם שיש לה עכשיו בידיים. היא לא זקוקה לשמוע מנשים נוספות על הקשיים שלהן, הדומים או השונים. היא צריכה מישהי שתקשיב רק לה. מישהי שתעזור לה למוסס את גוש הצער שחונק בה, מישהי שתעזור לה לשקם כל מה שאפשר לשקם. היא צריכה ללכת לטיפול.
עיניה של אפרת נתקלו במפיץ הריח שעל השידה. היא נאנחה.
שוב לברר על מישהי מתאימה, שוב לנסות, ובעיקר - שוב לבוא ולגעת ולחשוף את הכאב שאוכל בה, הכאב שהעלה גלד דקיק.
שוב לבכות מול אישה זרה. בלי לדעת איך היא תגיב, והאם היא תעזור לה להבין את עצמה או להיפך.
אין לה כוח.
משהו צלצל. זה טלפון. לא, זה השעון המעורר.
דובי מצמץ.
אור שמש בקע מהחלון. הם כבר בבית, הוא במיטה שלו, אתמול כיוון את השעון המעורר לשעה הזו. שבע וחצי עכשיו.
השעון עדיין צלצל. הוא שלח את ידו אל השידה כדי לכבות אותו.
"עד שנרדמתי." שמעה את אפרת רוגזת, קולה ישנוני. "לפחות היית מכבה את הצלצול מיד."
"סליחה." הוא אמר בתחושת אשמה, באמת היה צריך לחשוב מראש איך השעון שלו לא יעיר אותה.
היא רק משכה אליה את השמיכה.
בתחושה כבדה הוא יצא מהבית. גם אתמול הייתה אפרת עצבנית כלפיו. זה רק מצב רוח חולף או משהו אחר?
אולי השמחה הגדולה בידידיה היא זו שגרמה לשינוי של השבועות האחרונים, ועכשיו, כשהקיום של ידידיה כבר הופך לשגרה, הטינה של אפרת כלפיו זוחלת חזרה לתוך החיים שלהם.
כשחזר מהתפילה אפרת הייתה על הספה עם ידידיה בזרועותיה.
"בוקר טוב." אמר בחיוך.
"בוקר טוב." היא ענתה.
הוא ניגש למטבח ומרח במהירות גבינה על פרוסת לחם.
היא נכנסה אחריו. "דובי, אני יודעת שזה נשמע לך מוזר, אבל ממש חשוב לי ללכת לקבר שלה."
"מה?"
"שמעת מה שאמרתי."
בכל פעם שיש לה מצב רוח קשה, היא נזכרת שהיא רוצה ללכת לקבר. היא כאילו מאבדת איזשהו איזון כשהיא נכנסת לנושא, או שבעצם זה להיפך, כשהיא נכנסת לענין הקבר היא מאבדת איזון. "זה לא זמן טוב לדבר על זה." הוא אמר.
"מתי זה כן זמן טוב?" קולה היה מאופק, אבל לא היה קשה לזהות את הציניות שבין המילים.
שוב היא הולכת לכיוון הזה, השונה כל כך מהעדינות והנעימות שהיו לה בתחילת החיים שלהם יחד. הוא חייב למצוא דרך לעצור את מה שקורה ביניהם עכשיו, שלא יתדרדר שוב.
דובי הכניס את הסנדוויץ' לשקית, עדיף שיאכל בחוץ. "אפרת, לא כדאי שתחפשי את הקבר. נראה לך שזה יעשה לך טוב, אבל זה יכול לגרום לך בדיוק הפוך."
"אני יודעת מה טוב לי." היא התעקשה. "זה חשוב לי."
האבל על התינוקת נוכח גם כך חזק מדי בחיים שלהם. "נדבר על זה בזמן יותר רגוע."
"אם לא נדבר על זה, לא יהיה שום זמן רגוע."
שוב היא מאבדת את ההגיון. הוא נאנח עמוקות בתוכו. "אני צריך לחשוב על זה."
"היה לך כבר הרבה זמן לחשוב, אתה מתחמק כל פעם. תבין שזה חשוב לי."
"נו, די, אפרת!" כמה סבלני הוא יכול להיות. "מה את רוצה ממני?"
"שתבין שזה חשוב לי, ושתהיה איתי."
"מה זה 'להיות איתך'? אני איתך כל הזמן."
"הלוואי."
"מה 'הלוואי'? אני לא איתך?" כל כך הרבה השתדל בשבילה, וזה מה שיש לה לומר בסוף. זיכרון שניסה לשכוח ממנו היכה בו.
"אפרת, אישה שרוצה שבעלה יהיה איתה, לא מסתירה ממנו דברים כמו שאת הסתרת."
עיניה נקרעו לרווחה. "עכשיו אתה מזכיר את זה? אתה רוצה שנדבר על הסיבה שלא יכולתי לדבר איתך? כמה התחננתי לך להקשיב ולנסות להבין? לא נתת לי להגיד כלום. בדיוק כמו עכשיו!"
משהו התכווץ בתוכו. הוא תחב את סנדוויץ' לכיס החליפה שלו. "יופי, שוב אני אשם. ואת צודקת תמיד. חשבתי שכבר גמרנו עם זה."
"גם אני חשבתי שכבר גמרנו עם זה." קולה היה מלא בדמעות.
הוא היה צריך שלא לשתף פעולה לכתחילה עם השיחה הזו. מרגע לרגע היא נעשית גרועה יותר. ידו הייתה על הידית של דלת הכניסה. "די כבר. את לגמרי מגזימה."
מריבה ראשונה.
הידיים שלה עוד רעדו, כשהיא התיישבה עם ידידיה על הספה.
לתינוקות יש חיוך ראשון, צעד ראשון, מילה ראשונה.
לתינוק שלה יש גם מריבה ראשונה.
איך אחרי כל מה שהיה ביניהם דובי יכול להאשים אותה שהיא לא ספרה לו שהיא מחפשת על הקבר? היא עשתה כל מה שהיא יכלה, והוא יודע את זה. היא הסבירה לו אז, כשהם שוחחו ליד הכותל, וכמה נקרעה כדי להסביר. איזה מאמץ עשתה כדי שהם בכלל יוכלו לשוחח.
אפרת אימצה את ידידיה אליה בחוזקה. הוא השמיע קול מחאה, והיא הרפתה קצת את אחיזתה. ליבה ריק.
"הכל בסדר?" שאל קארו.
משהו לחץ בחזהו עד כאב.
"כן." הוא מתח שפתיו לחיוך. הוא חשב שלאפרת טוב איתו, שהיא שמחה בחיים איתו.
כל הימים הטובים האלה, היו רק הפסקת אש?
האגודל שלה לא היה לגמרי יציב כשהיא חייגה. "מיכל, יש לך כמה דקות?"
"כן, הכל בסדר? אפרת, את לא נשמעת הכי טוב."
"אני..." קולה רעד כנגד רצונה. "אני לא יודעת."
"מה קרה?"
"הייתה לי עכשיו מריבה עם דובי, ו – " דמעות כבשו את קולה ומנעו ממנה לדבר. "אני לא..." הבכי נפלט ממנה בהתייפחות חסרת שליטה.
"אפרת, מה קרה?"
"אני לא..." אפרת נאבקה כדי לעצור את ההתיפחות. "זה לא כזה נורא, אבל אני.. "
"אפרת, יו. אני כל כך מצטערת. את יכולה לספר לי מה קרה?"
"זה לא רק מה שקרה עכשיו. זה כל הזמן. כבר אין לי כוח."
"למה אין לך כוח?"
"להיזהר בכל משפט שאני אומרת לו."
"זה מה שאת עושה כל הזמן?"
"אני צריכה להיזהר כשאני מדברת איתו על רעו – על התינוקת. קראנו לה רעות."
"קראתם לה רעות? נתתם לה שם?"
"כן."
"שם יפה." מיכל נשמעה נבוכה מעט. "וזה דווקא נשמע טוב לתת שם. באמת עשה לך טוב?"
"כן. אני – דברתי עם דובי עכשיו על הקבר שלה. אני ממש רוצה ללכת ואני רוצה שהוא ילך איתי." אפרת ניגבה את לחייה בגב השרוול. "הכל הסתבך לנו, יכול להיות שזה התחיל בגללי, אני פשוט כבר כל כך... אין לי כוח."
"בגלל זה בעצם רבתם?"
"לא ממש. נראה לי בגלל הכל." תוך כדי שענתה למיכל זה התבהר לה. "היה לנו... היה לנו ממש קשה בהריון של ידידיה. וזה כאילו נפתר לנו. אבל זה נראה לי לפעמים שזה בכאילו."
היה שקט מעבר לקו.
"מיכל?"
"אני מנסה לחשוב מה להגיד לך, לנסות להבין בעצם מה הבעיה."
"זה כאילו שהכל תלוי רק בי. אם אני מתחשבת בדובי כל הזמן במאה אחוז הכל בסדר, אבל אם אני לא, אז ברגע הכל יכול להתמוטט."
"את חושבת שהוא לא משתדל?"
דובי משתדל?
הוא כבר מקשיב לה מדי פעם, כשהיא משתפת אותו, אבל רק בגלל שהיא נזהרת כל כך. הוא כבר פחות שיפוטי, אבל גם זה רק בגלל השינוי שהיא התאמצה לעשות.
הנה, הבוקר הייתה נסערת מכדי לשקול כל מילה – וזה מה שקרה.
"אני לא יודעת." אפרת השעינה את ידה האוחזת בידידיה על מסעד הספה. "יש דברים שלי הם נראים טבעיים, אבל אולי בשבילו הם קשים."
"כמו מה?"
"לדבר איתי על רעות."
"מאד יכול להיות שקשה לו לדבר אליה, והכי הגיוני בעולם שיתסכל אותך שקשה לו ושלא תמיד יהיה לך כוח להגיב לזה יפה. אפרת, עברתם משבר, נורמלי אם לוקח לכם זמן לצאת ממנו."
"משבר – את מתכוונת לרעות?"
"כן, וגם לכך שהיה לכם קשה ביניכם. זה כל כך נורמלי, אפרת. ילדת רק שנה אחרי שהתינוקת שלך נפטרה, זה כלום זמן בשביל להתאושש מטראומה, אני לא יודעת אם יש זוגות שהתמודדות כזו לא הייתה גורמת להם למשבר. זה טבעי."
המילים הקלו על אפרת. "את חושבת ככה?"
"ברור. ברור. אפרת, אנשים הם אנשים. כולם. וזה גם קרה לכם רק שנה אחרי החתונה, עוד לא הספקתם לבסס את הזוגיות, אתם באמת בהתמודדות לא נורמלית."
אפרת ניגבה את לחיה בקצה השרוול. הם מתמודדים עם מצב לא נורמלי, זה נכון. אז זה לא אומר שהיא בהכרח עושה משהו לא בסדר, וגם לא שדובי אשם בהכל.
"אין לי כוח להזהר איתו ככה כל הזמן." היא אמרה.
"מה יקרה אם לא תזהרי?"
"מה שקרה היום."
"מה קרה?"
"הוא ממש כעס עלי."
"בצורה כאילו נורמלית? מבחינת מה שהוא אמר או עשה?"
"כן," גם בלילה שלפני הלידה מיכל שאלה אותה משהו דומה. "מה את חושבת? דובי בן אדם נורמלי!"
"לא חשבתי משהו אחר." מיכל נבוכה. "רק שאת אומרת חצאי דברים, אז איבדתי לרגע את הבטחון. אז בסדר, קורה. קורה שכועסים וקורה שמתפרצים."
"אני לא רוצה חיים של פיצוצים."
בזרועותיה, פלט ידידיה את המוצץ.
"אפרת, בתקופה האחרונה שלנו כאן, עם יוכי. את חושבת שהכל הלך חלק כל הזמן? שרק תמכנו אחד בשני והכל היה מאה אחוז?"
אפרת תחבה את המוצץ חזרה לפיו. כן, זה מה שהיא חשבה. היא רואה איך אחותה ובעלה מתייחסים תמיד אחד לשני, ומיכל גם ספרה לה שהיא הולכת לטיפול כדי שהמצוקה שבה היא נמצאת לא תשליך מדי על חיי הנישואים.
"אין מצב שזה ילך ככה." המשיכה אחותה. "כמעט תמיד משבר גורר גם התמודדות בזוגיות, אבל זה בסדר שזה קורה. השאלה רק מה עושים עם זה, אם מחפשים את הדרך לפתור כל פעם מה שהסתבך, או שנשארים עם הכעס בפנים, ואז בפעם הבאה הפיצוץ גדול יותר."
המוצץ נפלט והתגלגל על הרצפה. אולי ידידיה מוציא אותו בכוונה? יכול להיות שהוא רוצה כבר לאכול.
"אני ממש מקוה שהכל בסדר אצלך, אפרת, שיש לך איך להתמודד." שמעה את מיכל דואגת. "את רוצה לספר לי יותר מה קורה?"
"אני – לא יודעת. מה שאמרתי לך, בסך הכל נהייתה לנו יותר תקשורת והכל, רק שיותר מדי תלוי בי."
"יכול להיות שגם דובי מתאמץ מאד, ואת לא מבינה את זה, כי את לא רואה את הצד שלו." אמרה מיכל, "ויכול גם להיות שבאמת את יותר מתאמצת ממנו, זה באמת מתסכל."
"מאד."
"יעזור לך אם אגיד לך שהיו תקופות שגם אני הרגשתי ככה? זה נורמלי. אני לא אומרת שזה קל, אבל זה קורה. בסופו של דבר כל אחד יקבל שכר על המאמץ מה שהוא עצמו עושה. מה שבאמת חשוב זה אם בסופו של דבר יכול להיות לך טוב עם דובי או שלא, אם יש לכם בסיס כדי לבנות את החיים ביחד. אבל תני לעצמך את הזמן, אפרת, וגם לדובי. תהליכים לוקחים זמן."
אפרת הרימה את המוצץ מהרצפה.
"דיברת בהתחלה על הקבר של התינוקת." שמעה את אחותה אומרת בעדינות.
"של רעות."
"את יודעת איפה הוא?"
"יש לי פתק שכתוב בו המיקום."
"את בטוחה שאת רוצה ללכת לשם?"
אצבעותיו של ידידיה עטפו את האגודל שלה. היא ליטפה את כף ידו. זו באמת החלטה נכונה, ללכת לקבר?
היא נזכרה בפניו המכחילות בחלום ונשכה את שפתה התחתונה. אולי טיפול יעזור לה להוריד מהעוצמה של הטראומה. היא צריכה לנסות ולחפש פסיכולוגית אחרת. כשיהיה לה כוח לזה. לא עכשיו.
העניין של הקבר הוא משהו אחר. היא יודעת מה היא מרגישה.
"כן, זה ממש חשוב לי." אמרה.