'השאלה מה עושים אחרי פיצוץ.'
אפרת הכניסה את המוצץ שנפל לתוך מים רותחים.
זה הכל, בעצם? זה ההבדל בין חיי נישואים טובים, שעשויים לקרות בהם פיצוצים במצבים של מתח קיצוני, לבין חיים הרוסים מבפנים?
לא, זה לא הכל. אבל זה הרבה מאד.
היא הניחה את המוצץ לייבוש. גם הבנה הדדית היא צורך עמוק. בדבר הזה הם עברו שינוי בשבועות האחרונים.
עיניה התמלאו דמעות כשחשבה על האופן שבו עזב דובי את הבית בבוקר.
שהיא תתקשר אליו עכשיו? אבל מה תגיד לו?
היא דיברה לא לעניין, התיזה פתאום את הטעינות שלה על הקבר כאילו בלי קשר, על הבוקר. דובי לא יודע שהייתה ערה כמעט כל הלילה, הוא גם לא יודע שכל יום היא תוהה בשאלה האם תאזור אומץ בסוף ללכת לקבר, ומקווה ומייחלת שהוא יבוא איתה.
בכל זאת הוא לא היה צריך לדבר כמו שדיבר.
אפרת נאנחה. בעייפות כזו, שום שיחה לא תלך למקום טוב. היא שוב תאבד שליטה. היא מרגישה הכל יותר בקיצוניות כשהיא על סף התמוטטות.
מה מחכה לו עכשיו בבית?
דובי נכנס בפתח הבניין, הוא צריך לדעת פחות להיפגע מאפרת, פחות לקחת אותה ללב. היה לו בוקר קשה מפני שלא הצליח להשתחרר מהאשמות שלה. הוא לא אמור לחיות כך.
הוא נקש ונכנס. הבית היה שקט.
בחדר שינה מצא את אפרת, מניחה את ידידיה בעריסה. "שלום." אמרה בחיוך שקט. "הרגע הוא נרדם שוב."
המתח שאחז בו התנדף מול החיוך שלה, ובו זמנית גם התקומם בו משהו. גם בחודשים הקשים שעברו עליהם זה היה כך, אפרת הייתה מאשימה אותו בלי שום הצדקה, ואחר כך, כשהמצב רוח שלה השתפר, הייתה ממשיכה כאילו לא קרה כלום.
"לא הצלחתי להכין ארוחת צהרים." היא אמרה.
"היה לך קשה איתו בבוקר?"
"לא. ברוך השם דווקא ממש לא. פשוט ישנתי. בלילה הייתי ערה כמעט כל הזמן."
אז לכן היא התרגזה כל כך בבוקר, כשהתעוררה מהצלצול שלו.
"נחמם שניצל צמחי?" הוא הציע כשהם נכנסו למטבח.
"כן."
אחרי רגע הוסיפה. "אכפת לי שזה יצא ככה הבוקר, דובי. הייתי ממוטטת מעייפות. התעוררתי בלילה מחלום נוראי, ואחר כך לא הצלחתי להירדם."
"קארו טוען שבאזורים שהכי מזלזלים בהנחיות, גם לא עושים בדיקות, ולכן שם אחוזי ההדבקה פחותים, כביכול." דובי הניח את המזלג.
"אזורים חילוניים או חרדיים?" אפרת טעמה מהקוסקוס המהיר שהכינה, משהו רפה ונרגע בתוכה. מיכל צדקה, הם לא באמת חזרו אחורה בזמן ובמצב. יש להם עכשיו כבר מספיק בסיס כדי להצליח לתקן גם אם דברים מתגלשים פתאום עד לקצה.
"גם וגם. יש בזה משהו. תראי, חלק מהשכונות האדומות הן דווקא השכונות שבהן הכי נזהרים, גם אצלנו כמעט כולם שומרים ברצינות על הכללים. משהו פה לא הגיוני."
"זה בגלל שהמשפחות גדולות."
"מה זה קשור? אם המשפחות גדולות, גם מספר התושבים גדול בהתאמה."
"אבל ההדבקה יותר מהירה. לא?"
"אה, איך לא חשבתי על זה, נכון. אם אדם אחד מדביק עשרה, אז קצב ההדבקה מהיר הרבה יותר. זה בעצם גם אומר שהסגר לא מוצדק. משפחה של עשרה ילדים לא מדבקת יותר מאשר משפחה של שניים, הרי ממילא כולם סגורים בבית."
הוא ברך בקול 'על המחיה.'
אפרת הפכה קצת קוסקוס במזלג. מה שחיבר ביניהם בסופו של דבר, בלילה בכותל, היה זה שהיא הצליחה לדבר איתו על מה שכואב לה בלי להאשים, וגם שהיא דיברה על התמיכה שלו בה, על העזרה שלו בתקופה שאחרי האסון.
אחר כך הייתה הלידה, והימים של ההתאוששות לאחריה. ולא רק השמחה העמוקה קרבה ביניהם, אלא גם העובדה שדובי תמך בה ועודד אותה. היא נזקקה להשתתפות שלו, להקשבה, לפעמים גם לעזרה טכנית. והוא עזר לה, וגם ידע שהעזרה שלו חשובה לה. הימים הללו חזקו את המקום שלו כתומך בה.
עכשיו הם נכנסים לשגרה חדשה, והיא בעצם מנסה שוב להתגבר ולהסתדר ולא להטריח אותו מדי.
אולי היא טועה באיזשהו מקום.
וגם בקשר לקבר – הבוקר עלה בה דחף להסתדר בלעדיו ודי. לנסוע להר המנוחות ולספר לו רק אחר כך, או לא לספר לו בכלל. אמרה לעצמה שהיא תוותר לו על כל העניין וזהו זה.
אבל זו בוודאי טעות. זה דחף להתרחק בגלל כעס.
זה לא לוותר לו. זה לוותר עליו.
בערב הם יצאו לטייל עם ידידיה, הישן בעגלה. רוח סתווית נשבה. אפרת הידקה את השמיכה.
"נולד לעולם של מסכות וסגרים." היא אמרה.
"עד שהוא יגדל הוא לא יזכור כלום מזה."
"נשמור לו מסיכה למזכרת."
דובי גיחך.
שניהם עברו ליד ספסל. "בוא נשב." בקשה אפרת.
הוא נענה, שואף לתוכו את האוויר הצלול. כבר אינו זוכר מתי בפעם האחרונה טיילו שניהם בשכונה, כך, ברוגע. כמה תודה הוא חייב להשם. הם ממש קבלו את החיים שלהם בחזרה.
"אני רוצה להסביר לך שוב בקשר לקבר." היא אמרה פתאום, וליבו נפל.
פניו התעננו, והיא חשה איך דחף חזק להשתתק עולה בה. 'בבקשה תעזור לנו', היא התפללה בלי קול.
אחר כך המשיכה, כשעיניה מופנות לחורשת העצים שמעבר לכביש. "אני יודעת שזה יכול להראות לא בריא או משהו כזה, אבל באמת חשוב לי לעלות לקבר שלה. אני יודעת שבשבילי זה נכון."
"הנשים שנפגשת איתן בקבוצה ההיא, גם כן הולכות לקבר של התינוקות שלהם?"
היה צליל של ביקורת בקולו, וכאב חד דקר בה.
זה בגלל שקשה לו.
אל תכעסי.
הוא לא באמת יכול להבין מה שהיא מרגישה, אבל הוא כן רוצה שיהיה לה טוב.
"לא." היא ענתה בקול רגוע, ואז נזכרה בטלפון של לאה. "אחת בעצם אולי כן. אבל זה לא אומר כלום אם הן לא רוצות. כל אחת עם האופי שלה ועם מה שהיא עברה."
היא פנתה אליו במבטה, והופתעה לגלות שהוא נראה קשוב.
משהו בה השתחרר. "קשה לי כל כך שלא נפרדתי ממנה." שמעה את עצמה אומרת עוד. "ראיתי אותה רק לרגע. הלוואי שהייתי מחזיקה אותה."
"הכל משמים, אפרת." בעיניו היה כאב.
"אני יודעת."
אופנוע מהיר חלף בכביש מולם. חתול שחור נכנס לחורשת העצים החשוכה. דובי נענע את העגלה, למרות שידידיה לא בכה.
"זה שהצלחתי להשיג את המיקום של הקבר - גם זה משמים." היא דחפה את עצמה לומר את המילים. "אני באמת רוצה ללכת לשם, דובי."
"את לא פוחדת?"
"אני גם רוצה וגם פוחדת. לכן אני רוצה שתבוא איתי."
הוא עדיין נדנד את העגלה. פניו רציניות, אבל נטולות כעס. "אני אחשוב על זה."
הפעם ידעה שהוא מתכוון למילים שאמר.
למחרת כשחזר מהתפילה, היא שוב הייתה עם ידידיה בזרועותיה, בסלון. ידידיה ייבב, ואפרת טפחה על גבו, מנסה להרגיע אותו.
נזכר בטעינות של בוקר האתמול, ומשהו הוקל והשתחרר בתוכו.
הוא הכניס את התפילין לארון. "מה נשמע?"
"אתה מאד ממהר?"
"לא. למה?"
"ידידיה כל כך לא רגוע, אני בקושי יכולה להניח אותו לרגע. חשבתי אולי תכין לי חביתה."
הוא הופתע. "אין בעיה. אני רק לא יודע אם תאהבי איך שאני מכין."
"מה כבר יכול להיות," אפרת חייכה. "קצת שמן ושלש ביצים, שיהיה גם בשבילך. ותחתוך גם ירקות, בסדר?"
"כן, למה לא?"
הוא הוציא מהמקרר עגבנייה, מלפפון, ושלש ביצים. נינוחות שכמעט שלא זכר זחלה לתוכו. עברו ימים רבים כל כך מאז שהרגיש כך בבית שלו, מאז שהכל היה באמת בסדר.
אם רק הייתה יודעת כמה חיוך שלה שווה.
"טעים, איזה כיף." אפרת בזקה עוד קצת מלח על החביתה. אמא הכינה לה ארוחה בכל בוקר. רק עכשיו, כשהיא בבית, היא קולטת עד כמה זה היה נחוץ. "תודה רבה."
למה היה לה קשה לבקש?
כי היא ציפתה שיחשוב על כך מעצמו. בעל שאכפת לו מאשתו, לא אמור לשים לב שאם התינוק שלהם במשך שעות על הידיים, היא צריכה שמישהו יכין לה ארוחת בוקר?
אבל לא רק בגלל זה קשה לה לבקש. קל לה יותר להכין ולתת לו, מאשר לבקש ממנו. אולי כי כשהיא נותנת – היא מרגישה שהיא טובה, ובשביל לבקש – היא צריכה להסביר לעצמה שזה הדבר הנכון, שזה מה שנדרש ממנה.
דובי חייך בתגובה, נראה נינוח כפי שלא ראתה אותו כבר הרבה זמן.
הנה, אכפת לו ממנה, הוא באמת רוצה לעזור, ובאמת נחמד כל כך שיש ארוחת בוקר מוכנה בשבילה, ממנו. אתמול בבוקר הצליחה להכניס לפה רק כמה קרקרים, בין לבין.
'הדברים הקטנים חשובים' נאוה אמרה לה.
והיא צדקה, היא רק לא הסבירה שלפעמים מה שבונה, זה לאו דווקא לתת, אלא לבקש ולקבל ולהוקיר מה שקיבלו.
"לחתוך עוד מלפפון?" הציע דובי.
"לא. זה מספיק לי, תודה רבה."
אפרת העבירה את ידידיה לידה האחרת, ולקחה את פיסת המלפפון האחרונה. לפעמים יש לה תחושה כאילו הם חוזרים לימים הראשונים של אחרי החתונה. יושבים ביחד במטבח, שני אנשים קרובים הכי שאפשר, ובו זמנית גם עדיין זרים באיזשהו מקום.
רק שעכשיו זו בעצם לא זרות, אלו הרגשות הקשים שנצברו בה במשך זמן רב כל כך. הבדידות ששקעה לתוכה, התחושה שדובי הפנה לה גב בתקופה שהייתה הכי זקוקה לו.
רגשות שחשבה שכבר התגברה עליהם, אבל מדי פעם הם תוקפים אותה שוב.
דובי לקח ברכון.
על הדברים הללו היא לא יכולה לדבר איתו עכשיו. אולי כשהקשר ביניהם יהיה בטוח – אז יהיה אפשר.
ואולי בעוד תקופה כבר לא יהיה לה צורך לשוחח על כך. אולי אם הטוב יתחזק ביניהם, והחיבור יעמיק, אז גם המצוקה הנפשית שהיא נושאת איתה מהימים ההם תתעמעם ותתפוגג.
אחרי ארוחת בוקר ידידיה עדיין ייבב. אפרת יצאה איתו מהמטבח. דובי הניח את המחבת בכיור, והתלבט אם לצאת. קארו אמר שלא יגיע היום. הילדים בלי מסגרת ואשתו צריכה את עזרתו הבוקר.
אפרת עמדה ליד החלון וצפתה אל החצר, מהורהרת. היא אפילו לא שמה לב שהוא נכנס לחדר.
היא חושבת עכשיו על התינוקת?
הוא נזכר בחלום שספרה לו אתמול.
כמה צער היא נושאת איתה.
"מתי את רוצה ללכת לקבר?"
מבטה זינק אליו, עיניה התרחבו. "החלטת לבוא איתי?"
"לא החלטתי עוד כלום." התחרט. הוא לא היה צריך לדבר בפזיזות כזו. "רק רציתי לדעת."
"הכי מהר שאפשר."
"למה?"
"אני מחכה לזה כבר הרבה זמן. וגם... מצד אחד אני רוצה להיות אחרי. זה עושה לי כזה מתח."
באמת יכול להיות טוב בשבילה לעלות לקבר? היא אמנם חווה את האבל אחרת ממנו, אבל בכל זאת.
היא הביטה בו. "אתה לא חייב לבוא, כמובן. רציתי שתדע שזה חשוב לי, אבל לא התכוונתי שזה יצא כאילו שאתה מוכרח לנסוע. אני לא רוצה שתבוא אם אתה לא שלם עם זה. אני כן יכולה גם לנסוע לשם לבד."
לרגע דמיין אותה מסתובבת בין מצבות, מוצפת רגשות, אולי בוכה, אבודה. היא באמת זקוקה לו.
"אני אבוא איתך." אמר.
ברק הבזיק בעיניה. "מתי?"
"את רוצה עכשיו?"
בשבוע הבא בעזרת השם - פרק הסיום.