מה עושים עם מלמד בעייתי?/ שושי

אני רוצה להעלות נושא כאוב מאוד שקיים אמנם ב''ה לא באופן גורף, אך בכל זאת לא מידי נדיר לצערי. 

חוויתי עם ילדי יותר מפעם אחת, שנפגעו מאוד מבחינה רגשית ממלמדים, שייתכן שלא מתאים להם לעסוק בחינוך. וכשהתלוננו בהנהלה התנערו בתואנה שהילד בעייתי, או ההורים, וכדו'.

הנה הספור האחרון שלנו בקצרה ממש, ולמרות זאת ארוך...

הבן שלנו (כיתה ו' - 12 וחצי) ילד ב''ה מוכשר, קיבל תמיד ציונים גבוהים, ילד רגיש ועדין, מעולם לא היה חוצפן. ה''חיסרון'' שלו שהוא אוהב ומושפע לטובה, מיחס מכבד וחם, יציבות והיגיון, וההיפך גורם לו מצוקה...

והמחנך קפדן מאוד: דורש בשיעור ישיבה זקופה, אצבע לא זזה מהגמרא או החומש, על כל דבר מוציא מהכיתה. כתיבה בקצב מהיר מאוד (לפעמים הילד מקשקש כאילו כותב, כי לא מספיק את הקצב). במבחנים דורש תשובות בדיוק במילים שלימד. הבן שלנו מבין מצוין רעיון מרכזי והסביר במילים שלו, אז התחיל לקבל ציונים בין 40 ל60. נוקט בשליטה באיומים, אמירות קיצוניות והשפלות: "תקבל על זה גהינום", "עמלק" "בגיל 30 תהיה חילוני" "לא יצא ממך כלום, ראש סתום, לא יודע ללמוד, מה יצא ממך, אתה לא ילד של חיידר, אתה ילד של חינוך מיוחד" וכדו'...

הילד שלנו, הגיב במתח ובחוסר מנוחה, והמחנך פירש את זה כמרדן וחוצפן. הוא הוצא מהכיתה שוב ושוב, שיעורים שלמים שוטט במסדרון, היה צריך להשלים, לפעמים לא הספיק לכתוב, אבא הכין איתו כל בוקר (!) את הגמרא והשלים לו מה שהחסיר, אבל זה לא היה במילים של המחנך, אז במבחן קיבל בין 40 ל60... הרב אמר לו לפני כולם "נספר לכולם כמה אתה מקבל במבחנים" הדימוי העצמי שלו ירד מאוד, גם מבחינה חברתית נהיה פחות מוערך. הילד נכנס למערבולת רגשית קשה מאוד, עצב ודכדוך, איבד את שמחת החיים הטבעית שלו. ניסינו להסביר למחנך באופן מכובד, אך זה התנהל פחות או יותר כך:

מחנך: הילד חוצפן ומרדן, עושה מה שרוצה, לא עושה כלום, לא לומד, לא מתפלל.

הורים: הילד מאוד רגיש, ייתכן שהוא מגיב קצת בחוסר מנוחה מתוך מתח. זה לא מחוצפה או מרדנות. הוא לא מרדן. ואף פעם לא קיבלנו עליו תלונות על חוצפה.

מחנך: גם לא מבין כלום בגמרא, אפילו פשט לא מבין, עונה תשובות חסרות, לא מדייק, תראו את הציונים. אין לו הבנה. לומדים איתו בבית? צריך ללמוד איתו כל יום.

הורים: לומדים איתו בבית, ונראה שמבין ויודע. ייתכן שבמתח במבחן הוא משמיט... אבל בהבנה אנחנו לא רואים קושי.

מחנך: (פרצוף של פקפוק) זה לא מספיק, צריך לחזור איתו. הוא לא מבין כלום, אני מבין שקשה לאבא, כנראה הוא לא מספיק ללמוד איתו

הורים: אבל אבא כן לומד איתו. כל בוקר, וכל שבת. מה קשה, מי אמר קשה? בנוסף לקחנו לו חונך שיחזור איתו על כל החומר, הוא גם טוען שהילד מבין מצוין

מחנך: אולי לומדים איתו אחרת ממה שאני מלמד בכיתה. במבחן הילד צריך לדעת מה שאני מלמד בכיתה, לא מה שאבא או חונך מלמדים אותו.

הורים: זאת קצת בעיה, כי אם מוציאים אותו מהכיתה בשיעורים אז איך ידע את המילים שנאמרו בכיתה? אנחנו עושים ככל שביכולתנו.

מחנך: אין מה לעשות, הוא חוצפן ומרדן, לא שומע כללים, עושה מה שמתחשק לו, לא יושב זקוף, לא שם אצבע בגמרא, לא מתחיל לכתוב בזמן, הוא לא יכול לשבת בכיתה ככה. לא אכפת לו, יש לו פרצוף אדיש, אני מדבר אליו והוא לא עונה, אני אומר לו "אני אספר לאבא שלך" והוא מגיב באדישות. רואים שהבית לא נותן אמון בחיידר. הוא מרגיש שבבית מגבים אותו, לא מפחד מהעונש בבית על מה שעשה בחיידר...

הורים: על איזה אמון מדובר? מעולם לא דיברנו איתו נגד. כל פעם שהביא פתק דיברנו איתו על חומרת הענין, אמרנו לו שזה הכללים והוא צריך לעמוד בהם.

מחנך: אולי יש לו בעיית קשב וריכוז. תעשו לו אבחון.

הורים: סביר להניח שאם הצליח ללמוד ולתפקד עד כיתה ו', זאת לא בעיית קשב וריכוז. זה יכול להיות ממתח שהוא נמצא בו.

באחד הימים, התקשרו מהת''ת (דחוף באמצע היום) שהילד מסולק ושיבואו לקחת אותו. הגעתי כמובן בבהילות לת''ת. על מה הוא נשלח הביתה? הילד לא הספיק אתמול לכתוב הכל במחברת, בבוקר הגיע מוקדם להשלים, נשארו לו כמה שורות והוא מסיים. אבל הרב אמר שאין לו מה לעשות יותר בכיתה, שיבואו לקחת אותו. באומץ רב ביקשתי מכתב כתוב ומנומק על מה הילד נשלח הביתה. 

לי ידוע כלל ששולחים על אלימות וכדו'. לא בגלל שילד לא הספיק כתיבה במחברת.

מנהל: למחנך מותר לשלוח על כל מה שנראה לו התנהגות לא הולמת. אם אתם לא מאמינים בת''ת תשלחו למקום אחר. נקרא למחנך ונשמע ממנו.

מחנך: זה לא על המחברת עכשיו. זה על כל השנה. הוא עושה מה שהוא רוצה, לא לומד, מרדן, חוצפן.... (העתק הדבק מהשיחה שתוארה לעיל) רק מהמחברת אפשר לראות איך הוא מזלזל. תראו את הכתב הלא קריא, הבלגן...

הורים: מהמחברת ניכרת מצוקה. לא זלזול. יכולים לראות מתחילת השנה התדרדרות שלא צריך להיות גרפולוג בשביל להבין את זה. הילד במצוקה. זה ילד רגיש. הוא מרגיש שמחמירים איתו את הדין בצורה קיצונית.

מחנך: זה מזלזול. הבית לא נותן אמון, לכן הוא מתמרד. יש לו גיבוי מהבית (וחוזר חלילה...). בנוסף אמרתי לכם כבר בתחילת השנה שיש לו בעית קשב וריכוז. תקחו לאבחון. הילד לא מתפקד, לא לומד, לא שם אצבע בגמרא...

הורים: אם באמת, הוא ילד כל כך בעייתי, אז אנחנו מוכנים שהיועץ של הת''ת ייכנס לתמונה, ונעשה תוכנית משותפת לקדם אותו

מחנך: ההורים האלו... מדריכים אותי מה לעשות ועם מי להתייעץ... אני וותיק בחינוך, הרבה שנים וניסיון. יש לי ב''ה קלסר מלא מכתבי תודה מהורים מכל השנים... מי שרוצה ללמוד מצליח יפה מאוד, הבן שלכם מקבל ממכם חוסר אמון בי. לכן הוא מתמרד, מזלזל...

הילד עבר טלטלה עזה, הוא נפתח והתחיל לספר גם על השפלות וכו'. היה פגוע מאוד מבחינה רגשית. התקפי זעם, דכדוך, ועוד. היה חוזר הביתה נסער, כל פעם מסיבה אחרת. לא הילד הרגוע שהיה קודם. תקצר היריעה... לא הכל כתבתי מפאת הכבוד... 

סיפורים כאלה שכיחים אצל אותו מלמד בסגנונות שונים... (בשנה שמגיעים אליו תמיד יש קפיצה בלוקחי ריטלין... שזה עוד נושא...)

בהנהלה מתנערים מתלונות ההורים. נותנים תחושה שרק הבן שלנו בעייתי: תתנו אמון במערכת, תקחו לטיפול רגשי, תלכו להדרכה הורית, הבן שלכם בעייתי, לא יודע להסתדר... (לוקח זמן עד שקולטים שאמרו את זה לכמעט 60% מהכיתה).

הייתי שמחה לשמוע ממטפלות רגשיות, פסיכולוגיות, מנחות הורים וכדו':

1. מהו הגבול בין גישה חינוכית שצריך לקבל גם אם יש ביקורת, לבין גישה מעוותת, שאינה מקובלת בשום אופן. 

2. איך להגיב לילד כך שמצד אחד יקבל תחושת אמון, ומצד שני לשמר בו את המידות הטובות והציות לאנשי סמכות

3. איך להתמודד עם המרמור, הזעם, העצב והדכדוך של הילד בהווה, ולתמוך בלי לחזק בו ''התקרבנות'', וגם איך למנוע נזק רגשי בעתיד.

הייתי שמחה לשמוע מאימהות: עצות להתנהלות נבונה במצבים כאלו, מול מוסדות.