איני יודעת אם כעת זה הזמן המתאים להעלות את הדברים הללו,
בכל אופן עד עתה לא הספקתי לשבת ולכתוב. (ושיחה כאובה עם אם מביאה אותי להעלות מעט מהגיגיי)
בשבועות שקדמו עלה הנושא של יחס המורים לתלמידים, כמה זמן וכוח ניתן להשקיע בכל תלמיד וכו'
ממקומי כמטפלת בילדים (שונאת את המונח מטפלת רגשית), רציתי להאיר זווית נוספת שאני מרגישה שלא מספיק מתייחסים אליה.
אמת שהכיתות גדולות, המורות עמוסות וקשה להקדיש זמן רב לכל תלמידה (אם כי זהו המצב האידיאלי לו היה מתאפשר, וחשוב לכל הפחות לזכור זאת).
יחד עם זאת יש כל כך הרבה עניינים שמבקשים רק את הלב, את ההתייחסות שלנו ואינם לוקחים בדווקא זמן.
אז נכון, גם הלב עמוס ולא קל בכלל לפנות בו מקום, אך מתוקף תפקידה של מורה, ועוד יותר של מחנכת, יש למצוא את המקום בלב לכל אחת ואחת מהתלמידות.
לא פעם כשיש תלמידה שמתמודדת עם קשיים, הצוות חש טרוניה לא קטנה כלפי ההורים. הם חשים שההורים אינם עושים מספיק, משליכים את האחריות על המורים וכן הלאה.
דבר ראשון, הבה ונזכור שכל הורה רוצה בטובת הילד שלו, וכל אחד בהתאם לנסיבותיו ויכולותיו מנסה למצוא פתרונות למצוקה.
הורים שבאים בטענות כלפי הצוות, הם הורים שכואב להם והם משוועים ליד עוזרת. לא אחת הם חווים כל כך הרבה השפלות וביקורת, שגם המעט כוחות ומוטיבציה שהיו להם – גוועים, והופכים למרמור וכאב.
בתור מורים (גם אני הייתי מורה בעברי...), הבה ננסה להסתכל מעבר לשכבה החיצונית, לפגוש את הכאב, אוזלת היד וחוסר האונים, ופשוט לתת לו מקום.
ילדה שמגיעה מרקע קשה, אם המורה בזמן קריאת שמות תעניק לה חיוך, מבט שרואה אותה, תתן לנו תחושה שהיא מודעת לקושי, מעריכה את המאמץ – אותה מורה יכולה לבנות דורות, וגם להיפך חלילה.
ישבה אצלי אם שעברה התעללות קשה ביותר בילדותה, יושבת ובוכה כיצד זה אף אחת מהמורות מעולם לא הבחינו במצוקתה.
'צעקו עלי שאני נרדמת בשיעורים, שאני לא משקיעה במבחנים, אף אחד לא שאל אותי מה עובר עלי, למה אני כל כך עיפה ולא מרוכזת'.
שאלתי אותה: 'ואם היו פונים אלייך, היית משתפת?'
והיא עונה לי: "ייחלתי לרגע הזה, דמיינתי שמגיעה מורה ומתעניינת, אבל אף אחד לא שאל, רק העירו וצעקו. והיא מוסיפה, "מורה אחת בלבד היתה פונה אלי בחום, מחייכת אלי כל פעם שקראה בשמי, היחידה שהרגשתי שאכפת לה ממני".
אולי זו דוגמא קיצונית, אך כל כך הרבה תלמידות יושבות בשקט ומתמודדות, וגם כשהצוות מודע, אולי חושבים שאם יאירו להם פנים, יתנו להם הרגשה טובה, זה אומר שמפלים אותם לטובה, או עושים להם הנחות?
שחה לי בכאב אם שסבלה ממחלה קשה והיתה מאושפזת לעיתים קרובות: "מדוע המורה יורדת על הבת שלי כל פעם שחסר לה פריט כזה או אחר, היא אינה מבינה את המצב בבית?"
לעומת זאת, המורה אומרת לי: "הילדה בכיתה ה' היא חיבת ללמוד לקחת אחריות, היא יכולה ללכת לחנות ולקנות בעצמה את מה שחסר לה".
עקרונית, אולי המורה צודקת, אבל זמן של מצוקה וקושי אינו הזמן המתאים לנסות לחנך ולהטמיע הרגלים חדשים. ניתן לשבת ביחד ולנסות להעלות פתרונות משותפים, לא להטיל אחריות כשהמצב כל כך שברירי!
המסר שהמשפחה קבלה, היה של אטימות וחוסר נכונות להבין את הקושי. (אם מורה מציעה לרכוש עבור תלמידה במצוקה פריט שחסר לה, היא איננה 'מפנקת' אותה, או פוגעת בחינוך ובסמכויות, היא פשוט עוזרת לה!!!)
הרעיון שאני מנסה להעביר הוא; הבה ננסה להיכנס קצת יותר לנעליים של התלמידים, של ההורים. לראות מעבר למה שנראה לנו 'חוסר שיתוף פעולה' וחוצפה. לתת מקום לכאב, לחוסר האונים ולהשתוקקות הגדולה לקבל הבנה ועזרה.
בעולם החומר, במושגים של כסף ותגמול גשמי, עבודת ההוראה אכן אינה מתגמלת.
הבה ונזכיר לעצמנו את התגמול שמעבר...
ואיני מתכוונת לעולם הנצח.... שם אין שיעור לשכר...
אלא כאן בעולם הזה – לדורי דורות עתידיים.
לא רק התלמידה הספציפית ניצבת כרגע מולי, על המאזניים תלויים ועומדים כל הדורות הבאים אחריה, ילדיה, נכדיה וניניה עד עולם!
ובתשומת הלב והאכפתיות שלנו ביכולתנו להשפיע לנצח נצחים!
יש לך גם משהו לומר? רוצה לעורר נושא מסוים? כתבי ל: shvirega@gmail.com
עדיין לא רשומה לניוזלטר של שבי רגע? שם קורים הדברים החמים באמת... בלחיצה פה את נרשמת