אולי השנה נשאל את אבא שלנו מה נשתנה

אולי השנה נשב כולנו בירושלים,

בשולחן הגדול והארוך ביותר בעולם.

ליד דוד המלך, ואברהם אבינו.

אולי השנה נשאל את אבא שלנו מה נשתנה,

ולא יהיו לנו תשובות.

נגיד מה נשתנה.

נספר לו מה היה בכל הלילות.

איך צעדנו בלוויות שחורות משחור,

איך בכינו כל הלילה לכרית.

נספר על דם ופיגועים, על מחבלים עם אש בעיניים.

על אלמנות צעירות ותינוקות שנולדו אל היתמות.

נספר איך היינו לבד.

איך עזבו אותנו גדולי עולם.

איך קברנו עוד אחד, ועוד.

איך היינו בודדים, ורחוקים,

גולים משולחנו של אב, מנודים.

נשאל את אבא שלנו מה השתנה.

נספר לו שהיינו עבדים.

נבכה את הזמן ששרפנו בהבלי הבלים,

איך סגדנו לכסף ולכבוד.

נספר לאבא שלנו, כמה שירים כתבנו על הגאולה הזו, שתבוא כבר, שניגאל.

נספר לו איך שרנו בכל הכוח את ה"אני מאמין" של מירון,

איך בכינו עד שנגמר לנו הקול,

איך צעקנו, איך שאגנו שיושיע אותנו.

נספר איך שרנו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה",

איך רעד לנו הקול ונשבר לנו הלב,

כשהבנּו ששוב, אנחנו רק שרים,

אבל לא נמצאים שם באמת.

נספר ונבכה. נספר ולא נאמין.

מי שישמע לא יבין, איך שרדנו את הגלות הזאת,

איך לא הפסקנו להאמין.

גם אנחנו לא נבין,

איך המשכנו בערפול חושים,

ברגליים רועדות מכאב, ללכת אחריו במדבר.

- - -

ואז

נקום כולם על הרגליים,

נעמוד ונשיר בקול.

נבכה "נשמת", נצעק הלל.

כל מי ששרד, כל מי שהגיע לסוף.

יהודים מכל הדורות, אחים ומשפחה, נשיר בקול גדול הללוקה.

ונקריב קרבן תודה, ועוד קרבן תודה, ועוד.

וכל אחד ואחד מראה באצבעו,

זה ה' קיווינו לו.

ויושיענו.