עיני עיני ירדה מים...
מצאתי את עצמי ביום ראשון, איסרו חג סוכות, יום לאחר מרחץ הדמים
שהשאיר את כולנו מזועזעים, כואבים חרדים ואבלים
מרימה טלפון לכל אנשי הצוות וההורים בגן הממלכתי שאותו אני מנהלת לשאול לשלומם.
מרגע לרגע ליבי התקמט והתכווץ......
הקלינאית תקשורת - תקועה בעוטף עזה לאחר שחגגה שם את החג. בנה וחתנה נלקחו ללחימה.
המרפאה בעיסוק - נשואה צעירה עם תינוק, בעלה הוקפץ למילואים באמצע הקפות בשמחת תורה, לוחם דובדבן.
המטפלת הרגשית - בנה יחידה, בן ה18, משרת ביהלום, יחידה קרבית (טיהור מנהרות).
המדריכה הדידקטית - ביתה וחתנה, שנשאו לפני כחודש (!!!!) הוקפצו למילואים, כל אחד ליחידתו. (תוך כדי לחימה הם נפגשו באחד הקיבוצים בעוטף... ביתה קצינת קשר וחתנה לוחם גבעתי)
מנתחת התנהגות - בנה בכורה בן ה18 חובש קרבי, אוסף גופות בעוטף עזה.
שליש מילדי הגן אבותיהם יצאו למילואים בעיצומו של חג.
נשותיהם בחרדה עצומה, מטפלות בילדים קטנים וביניהם ילדים קשים מאוד עם הפרעות התנהגות שונות לבד. אין גן.
והכל תוך חרדה עצומה לבעל...
שלא לדבר על אבדות... במעגלים קרובים ורחוקים.
והנשים היקרות האלו, אחיות שלנו, שאלו אותי: ואצלך? מי אצלך בחזית?
..............................
אני שותקת..... מה אומר? אבקש את שמותיהם לתפילה?
הלב שלי מדבר לעצמו....
בעלי..... כן, כאילו הוא בחזית.
זאת אומרת, ודאי, הרי הגברים שלנו לא מתגייסים. הם מגוייסים לצבא ה'.
בעלי לומד.
עכשיו בין הזמנים, אבל הוא לומד כל הזמן, כי הוא במילואים.
ואני בבית עם הילדים יום שלם, אין מוסדות. וזה קשה לי.....לבד.
אבל הוא במילואים!!!!
הרי כשמגוייסים - אין התחשבות בכלום, מצב מלחמה.
אז אבא אינו משתתף בברית של בנו.
אז אשתו נשארת עם ילדים עם צרכים מיוחדים לבד בבית.
ולא מתחשבים בבחור מאורס או שנה ראשונה.....
אין תרוצים!!!
מלחמה זאת מלחמה.
חיי אחינו על כפות המאזניים, דמם נשפך.
ליבי מתקמט. איך לא הבנתי את זה קודם.
הוא במילואים...
אין קשה, אין לבד. אין סדר א', ב'- תפילת מנחה ולחזור...
אנחנו עוברים דירה, אני אארוז לבד כי בעלי במילואים, יש מלחמה.
ומה היה קודם?
האם גם בחייל שלנו היו חסרים חיילים?
האם קציני הקשר וחיילי המודיעין של צבא ה', שהיו אמורים להיות בגבול, אולי הם היו בחופשה?
אולי אנחנו צריכות לתת יותר כובד ראש לחיים שבחרנו בהם?
האם אנחנו באמת מאמינות בזה?
או שאצלנו לא מתגייסים כי כך נח לנו?
בתוך אחיותי אנוכי חיה...