בוקר.
השעון מצלצל, אבל אני עייפה, עוד קצת אני לוחשת.
העוד קצת לקח ממני דקות יקרות.
אוף.
מרדף הבוקר מתחיל, צריכה לשלוח את הילדים, להכין כריכים, לשים בבתי ספר ובגנים ולהגיע לעבודה בזמן.
המרדף כולל בתוכו שפיכה של כוס שוקו, החלפת בגדים (כי השוקו חייב להישפך גם המכנס), להכין כריך ולחלק הוראות, חיפוש אחר נעל (למה היא חייבת אותה אם יש לה עוד?), צעקות מצידי.
אני שמה את הילדים במוסדות בשנייה שאחרי האחרונה. מרגישה גמורה. אוף, איזה בוקר.
אני מגיעה לעבודה מעט באיחור, מקבלת נזיפה מהמנהלת.
מתיישבת, פותחת את המחשב. עורכת מודעה להכנסת ספר תורה שביקשו מהחברה שלנו. אני מפהקת, חייבת קפה ולהכניס משהו לפה, פותחת את התיק. לא הבאתי את האוכל.
אין לי כבר חשק, מכינה קפה ומתיישבת. לא שמרתי את המודעה הכל הלך לפח. אני כמעט בוכה, מה קורה כאן למען ה'??
מקבלת עקיצה מחברה לעבודה על חוסר זהירות, ועוד נזיפה מהמנהלת על ביזבוז זמן.
חוזרת לבית מצוברחת עוד יותר, בלי כח לסיפורים של הילדים (שדיני חטפה לה את החבל והגננת אמרה לדיני להחזיר ודיני לא החזירה... ודייייייי אני כמעט מתחרפנת, כל הכבוד לגננות), אני מכינה ארוחת צהריים, וחני צועקת שהיא כבר לא אוהבת פסטה ורוצה אוכל אחר. די. זה מה יש.
אני מתיישבת מותשת על הספה, אני כבר חוזה את ההתנגשות הבאה של הבמבה של שלוימי עם רבקי. אין לי כח לעצור אותה. התאונה מתרחשת. רבקי בוכה. חני צועקת על שלוימי, שלוימי נעלב. ואני לא מסוגלת כבר!! איזה יום...
בעלי מגיע, סוף סוף (לומד יום שלם ב''ה) איך כבר שבע??? מלחמת המקלחות מתחילה, מי נכנס ראשון ולמה.
גומרת מקלחות, בעלי משכיב את הקטנים. אני רק רוצה לישון ולישון. לשכוח מהיום הנורא הזה.
אני יוצאת מהחדר בעלי יושב 'יש מה לאכול?' בטח. איך שכחתי. אני מחממת במיקרו, מגישה. מסתכלת מסביבי איזה בלאגן נוראי, הרצפה שחורה, הבימבה שרועה על הרצפה (זכר לתאונה), הנעל של רבקי מציצה, הרצפה שחורה, בובות , ציורים ומה לא?! קצת מבולגן, בעלי אומר.
זה לא מתאים לו. אני מתפרצת. אתה יודע איזה יום היה לי? אני כבר בוכה.
הוא מסתכל עלי.
אוף. אני לא מסוגלת. יוצאת למרפסת הקטנה שלנו. מסתכלת על כל האורות. ובוכה. צועקת לה', ה' אני לא יכולה. היה לי כזה יום נורא.
ואז פתאום אני עוצמת עניים.
ורואה אותם מולי.
את כל 134 החטופים.
מה עובר עליהם שם?
פתאום אני מפסיקה לבכות. מרגישה מטופשת לחלוטין. על מה אני בוכה?
על הילדים המדהימים שלי? על שיגרה מבורכת של בוקר? על זה שיש לנו אוכל? על הבעל הנפלא שלי? על זה שיש לי עבודה? שיש לי חברות שיכולות לעקוץ? על זה שיש לי כזאת שיגרה?
אז העליבו אותי. אז פגעו. אז היה יום מתיש. גם מצד הילדים. אז מה?
ופתאום מעיין הדמעות יבש.
אני מרימה עניים, ורק לוחשת -
תודה.
איזה יום נפלא, אני חייה בגן עדן! ולא מודעת!
פתאום מתבהר לי מה גן עדן ומה גיהינום.
מרגישה מטופשת להתלונן, שאני אתלונן?
אני??
אז תודה אבא.
ואבא... תוציא אותם מהגיהינום. שנוכל להמשיך להתלונן על הגן עדן שלנו.