איזה יפה את ירושלים, איומה כנדגלות. הסבי עינייך ממני, שהן הרהיבוני.
70 שמות לך, ירושלים. ומאה שערים.
איך הינך נותנת מקום לכל בריה, לכל אדם, לכל אחד שחפץ לחסות בתוכך. בסוף, כולנו ירושלמים, בנשמה.
שוב, ירדתי לראות את סמטאותייך. פוסעת על אבני מדרכה חלקלקות. מבקשת לטעום את כל הטעמים. הריחות. הקולות. כל מה שהופך אותך לירושלים. מושלמת, ועדיין חסרה כל כך. כל אבן מחוספסת, בת מאות שנים, מספרת את סיפורך, ששזור בסיפור של האומה והעם שלי. בין בקיעי חריצייך, נוטף כאב. ונטף גם דם אדם. ונטפו הדמעות.
יחד איתי, זולגים דרך שער יפו כל מי שיש. כל מי שיש בקרבו אמונה בקל אחד. כל מי שמאמין שעוד תהיה תקומה לעם זה, שיודע בסוף לקום מהאפר ולחדש את עצמו, כבר אלפי שנים. כל מי שמוכן, על אף הכל, להמתין.
כל אבן דוממת ושיח יבש מנגנים מנגינת דורות. הרמוניה שאין בה צלילים, ובכל זאת, יש בה מנגינה קסומה. כמוסה.
אף אחד לא יכול לו, לעם הזה. לא האינקוויזיציה. לא השואה. לא המלחמות בראשית המדינה, ולא הטבח הנוראי של שמחת תורה, בשיא פריחתה.
הוא לעולם לא יקפא על שמריו, העם שלי, ולא יעצור את עצמו.
יחד איתי, מתעקלים בעיקולי סמטאות הרובע הצרות, יהודים מכל העולם, מכל הקצוות. בני ברית ושאינם. מימיני ישיבה וקולות סוערים, בוערים, של אהבת תורה והתנצחות של עם הנצח. המתיקות כובשת בי כל חלקה טובה. ואני עוצרת לדקה ארוכה, לשמוע את הסימפוניה המורכבת והענוגה בעולם.
כן, זה העם שלי, שלא בועט ולא עוצר. זה העם שלי, שממשיך להמתין ולהאמין. זה העם שלי שמוצא את הנוחם בדבר האמיתי באמת. באותיות הקדושות שמאירות כבר אלפי שנים את המסע שלנו בארץ הזאת, ובעולם הזה.
עשרות מדרגות ממתינות לי שארד, כמו אלפי האנשים שעשו זאת לפני, ויעשו זאת אחרי. כמיהה בת אלפי שנים מרכזת את כולנו לנקודה הכי חמה בגלובוס. כיפת זהב נוצצת מולי באור השמש שיצאה מנרתיקה. דנדוני הכנסייה מצרצרים באוזני כמו עינוי סיני. כמו אין בליבם לב. כמו אין בשכלם להבין כמה לא מתאים, במקום הקדוש הזה, להשמיע קול.
רחבת הכותל נחשפת מולי מרצפות מרצפות. ובדרך אל הקיר הנכסף, נחשף הכאוס. נחשפים הדי המלחמה. נחשפים אחד לאחד, האחים שלי, בתמונות תמונות תמונות. ילדים רכים. נערים. אבות. קשישים. כל הנעלמים אל הלא נודע. המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה, ומאפילה לאורה---
במקום הקדוש הזה, אני מרגישה חזק את ליבו המפמפם של העם. את לבו השבור, הפועם. במקום הזה, אחת לעשרות אנשים, ברחבה מרוצפת שמש, ובינות ליונים לבנות מתעופפות, אני מרגישה איבר מאומה שלימה. אני לא מוגדרת. לבד. אני חלק מהכל. חלק בלתי אינטגראלי מהסיפור של העם שלי, ששזור בסיפורי עבר ומאמין חזק בעתיד.
אני יורדת אל הכותל שממתין לי, כל יום, בלי לפספס.
מביטה בו רגע, ונשימתי נעתקת. כותל. מילים. דמעות. אבא. מלאי רחמים נוטף עלינו. וייטוף. לעולם- אודך.
בחורה צעירה משתנקת בדמעות, בבכי תמרורים, ממאנת להינחם. יש לה שם אנשים קרובים, בעזה, שבלעה קורבנות. שחטפה את בנינו אל לסתותיה הרעבות לדם. כולנו, אחריה, דומעות. אנשים אחים אנחנו. היא מתייפחת בבכי שאין בו מילים, ואין בו תפילה, ויש בו צעקה גדולה ומרה. אולי היא למדה את הסוד: מי שצועק בקול, יכול אחר כך לחיות בשקט.
מי ירפא לליבה של אומה שכולה. מי יחבוש פצעיה. מי יחסום את העורק הראשי לבל ימשיך לזלוג ממנו הדם. מי.
דמעות פורצות מעיניי. אבא, גלה מלכותך עלינו. תאמר די לצרות. די לשבר הגדול הזה. די לכל מה שאיבדנו. די לניתוק הזה, ממך. בבקשה, הורד עלינו שכינה ושמירה. בנה לנו מקדש ומלכות ואופן מרכבה. תן לנו אהבה. וקרבה. ורוב טובה.
בבקשה: שובה.