נכתב בעקבות ההספד של אביה של ליביה דיקמן הי״ד
על כך שהייתה באמצע תפילת שחרית כשנרצחה.
שעת בוקר
סואנת,
רמזורים מתחלפים.
ריצות
וצפירות,
אנשים ממהרים.
בדרך לפה -
בדרך לשם -
השעון מתקתק,
לעוד יום
עבודה
לימודים
סידורים
כדרך כל העולם…
ויושבת בתחנה,
בתוך אי של שלווה,
עם סידור.
ואני תפילה.
שפתיים דובבות -
פסוקי דזמרה,
שיר לבורא עולם
על העבר,
על הבאות…
וברגע אחד נורא
פוסקת השירה.
והסידור נותר
מיותם
…
תמשיכי שם למעלה,
ליביה,
את תפילת שחרית.
כי תפילתך בקעה
שבעה רקיעים…
דודך ירד לגנו
ללקוט שושנים,
להושיבך לידו
עם המלאכים.