מחשבות של מחנכת בסוף שנה/ אפרת

סוף שנה, ציונים, תעודות, בגרויות..

ח-ו-פ-ש....

ואני?

הלב שלי דופק.

בורא עולם,

תגיד לי איך?

איך? איך אני מוציאה אותן לחופש?

את שבע עשרה הנשמות היקרות שהפקדת בידי הרחומות השנה?

איך אני שולחת אותן לעולם הגדול האכזרי והבולעני בו הן חיות?

מה אני משאירה להן ממני? מהכיתה? מהתיכון?

מי יערב לי מה יקרה בכל אותן לילות ארוכים של החופש?

בכל אותם ימים קיציים מול ים גדול, ואווירה של חופש, ורצון עז של גיל ההתבגרות לבלוע את העולם?

מי תעלה מהאוב אז את ההחלטות הטובות שהחלטנו בבוקר חמים ועטוף באיזה חודש טבת אפרורי??

מישהי מוכנה להבטיח לי אז שהאמת תנצח?

שאמת והמסירות והלב ששפכתי יעמדו להן ברגעים הקשים - 

בכאב שאחרי הנפילה,

בשעות הריקות של הבהייה במסך - כשאין לה שום דבר אחר, טוב יותר לעשות.

כשהיא תקום בארבע בצהריים ותתחיל את היום בלי תפילה, בלי ברכה, בלי תקווה---

תגידו לי היא תזכור?

את העיניים הטובות שהביטו אליה ארבעה בקרים בשבוע? 

את השיחות הקטנות במסדרון כשאני רצה עם הקפה ביד לעוד שיעור? 

את הדיונים הסוערים בשיעורי מחנכת?

האם גם אחרי שלושה שבועות של חופש היא תזכור שהיא לא עוד אחת מהעולם הגדול, הבועט, האוכל ושותה, ומת. 

פשוט מת??

יש גם את האומללות, שאין נפש בעולם שמראה להן אהבה, 

שנוטעת בהן תקווה, 

שמעניקה להן חיוך, אלו שאין להן בשביל מה לקום ולישון ולחיות ולרצות....

מה קורה איתן בחופש?

מי יעמוד להן מול החיוך הגדול שהן תקבלנה מהעולם רק בגלל העיניים היפות שלהן?

תגידו יש למישהי חיסון?

איזו גלולה למניעה?

כל כך הרבה שנים, 

כל כך הרבה חופשים, 

כל כך הרבה פעמים, 

כשהוא מגיע -  

הלב שלי דופק.

אז אולי 

בורא עולם שרואה וצופה ויודע, 

אוסף את מחשבותי, 

את תפילותי ורצונותי,

אולי אף אחד לא יכול להבטיח לי כלום,

ורק לטעת בי עוד תקווה והבטחה,

ששום דבר לא שב ריקם.

אז,

אולי, אולי באמצע מסיבה טובה שרק החופש של 2023 יכול להציע לה,

היא תרגיש פתאום לבד-לבד-לבד-בים הזוהמה והסתר הפנים, 

והיא תתקשר, 

ותיזכר באמת שדיברנו עליה,

ותבחר אחרת?

אולי,

מי יודע?