לפעמים,
אני פשוט
שלולית.
שלולית של עצמי…
נמסה בתוך דמעותי.
וכשהדמעות
גדולות,
עכורות,
בתוך השלולית -
משתקפת
רק
בבואתי.
מתבוססת בבוץ,
ואין כלום
סביבי.
אך,
יש גם
דמעות
שקופות,
צלולות,
מטהרות.
ואז -
מתוך השלולית
שאני,
משתקפת אליי
פיסת שמים
כחולים.
רקיע
של קרבת אלוקים.
והשלולית עמוקה,
כעומק הכאב.
אך יושב בשמיים
רואה ללב.
אוסף דמעותיי אליו
אחת, אחת.
נושא אותי בחיקו
שלא אטבע,
בתוך השלולית -
שברחמיו
מייבש.