חיכוך ואור - סיפור לחנוכה/ רחלי שולמן
חנוכה תס"א, 1700 למניינם - ירושלים.
פערי מעלה את האש בנרות החנוכה הקטנים שעל אדן החלון הרחב, רוח חורפית ירושלמית מנשבת בחוץ והיא ממהרת להגיף את החלון.
שבע להבות זעירות מרצדות בחשכה, נאבקות ברוח הערב. יחד עם אריה-לייב וחנהל'ה, התינוקות שלה, היא מנסה לזמזם את 'מעוז צור' במנגינה ששר תמיד יחיאל מיכל, וכשהניסיון לא עולה יפה היא פונה להאכילם במעט דייסה המבוססת על מים וקמח ומשכיבה אותם לישון.
פערי מתבוננת בנרות שלה ודוק של דמעות מכסה את עיניה, כל שלהבת נרעדת וקטנה מזכירה לה את עצמה.
בשידלוב, חנוכה היה הזמן האהוב עליה ביותר, אי של חמימות משפחתית בחורף האירופי הקפוא, חיבור למסורת, למשפחה, ולכל מה שמבטא אור וחום פנימיים.
נקישה על דלת העץ המקולפת מעירה אותה משרעפיה. השכנה הוותיקה שטרם הכירה ניצבת בפתח. סומק של מבוכה צובע את לחיה.
"שלום מה יאמו אסטלה. מוצ'ו פלזר" (שמי אסטלה ואני שמחה לפגוש אותך) היא אומרת ומגישה לה טס נחושת ועליו מיני מאפה בלתי מזוהים. "הבאתי לך בומילוס, הכנתי אותם היום, לפי כל הכללים עם רוטב היין, כך שתרגישי ממש בבית".
פערי נוטלת את המגש וסוקרת בחטף את שכנתה. היא נראית בת גילה, אמנם, שני זאטוטים צמודים לשמלתה אך הכל בה שונה כל כך. החל בשפתה וכלה ברדיד העוטף את ראשה, ומי מדבר בכלל על המאכל המוזר אותו היא מגישה לה.
כמה הייתה נותנת עכשיו כדי להיות שוב בבית החמים בשידלוב! לגרר תפוחי אדמה ללאטקעס בטעם של בית ולהרגיש הווי של חנוכה...
"גרסיאס" היא ממלמלת בביישנות את מעט הלאדינו שרכשה בחודש בו זכתה לגור בעיר הקודש.
"איפה את גרה?" היא שואלת בשקט ולנוכח המבט הלא מבין היא מתרגמת במהירות: "כ...כלומר... איפה הבית?"
"אוהו, שם", מצביעה אסטלה בתנועת יד רחבה לכיוון המדובר. "אדיו (להתראות) פערי שמחתי להכיר אותך. אני כאן קרובה, תמיד תוכלי להיכנס בשמחה" והיא הולכת.
שוב נשארת פערי לבדה עם הנרות, רק הבומילוס הבלתי מוכרים ממלאים את החלל בניחוח זר של יין וקינמון.
היא מתבוננת בהם כמעט בשאט נפש, מעולם לא חשבה שניתן ליישם בצורה שכזו את המנהג לאכילת מאכלים מטוגנים בשמן.
געגוע עז עולה בה פתאום לטעמן של לביבות תפוחי האדמה של אמא שלה שנשארה בשידלוב הרחוקה.
מעניין היכן יחיאל מיכל עכשיו, האם המסע נושא פרי? האם יצליח רבי גדליה מסמיאטיץ להשיג את הסכום הנדרש? מי היה מאמין שתוך חודשים ספורים הפכו הם וכל קהילתם הקטנטנה לעניים מרודים?
החוב העצום שהותיר רבי יהודה החסיד לאחר מותו הפתאומי חיסל את כל הסיכויים שלהם להשתקם ולבנות קהילה, וכרגע הם נשענים על חסדי יהודים, טובים אמנם, אך זרים ומוזרים.
אין בה לא את הרצון, לא את היכולת, ולא את הסבלנות להכיר אותם.
היא אוהבת את המסורת בדיוק כפי שהכירה בשידלוב שבליטא.
*
אסטלה נכנסת לביתה הקטן ומארגנת בזריזות את דוד וחביבה הקטנים לשינה.
"היא יהודייה?" שואל אותה דוד לפתע.
"בטח", מכסה אותו אסטלה בשמיכה, "אז למה היא כל כך מוזרה? הפנים שלה לבנות לבנות ובעיניים שלה אין צבע בכלל, וגם הבגד שלה בכלל לא נראה בגד של אמא", מתערבת גם חביבה בשיחה.
"היא יהודייה, ילדים" אסטלה מתיישבת בקצה המיטה, "יהודיה גיבורה שעלתה לארץ ישראל במסירות נפש, לאט לאט נכיר אותה יותר טוב".
"ואיך קוראים לה?" שואלת חביבה בסקרנות "קוראים לה דודה פערי" משיבה אסטלה.
"פע – רי" הוגה חביבה את הצלילים הזרים בפיה "זה לא שם של יהודים בכלל!" היא חורצת בפסקנות.
כשהם נרדמים לבסוף, מתיישבת אסטלה לצד שבע השלהבות המרצדות וחושבת שגם היא לא ידעה שייתכן שיהיו יהודים בהירים כל כך, לבושים בצורה שונה מן המקובל ולאדינו הם כלל לא מבינים.
מוזר, תמיד חשבה שלאדינו היא שפה אוניברסלית של יהודים בלבד. טוב שהיא נולדה בצד נכון של המפה, בצד שמשמר את כל המנהגים והשפה של היהודים.
*
בבוקר השביעי של חנוכה התעוררה פערי בכוחות מחודשים.
יחיאל מיכל אמנם לא כאן אבל הוא חי, בריא ושלם וזוכה לקיים מצווה גדולה, ללוות את רבי גדליה בחלק קטן של מסעו ובעזרת ה' עתיד לחזור בימים הקרובים.
היום היא תכין עם הילדים לביבות, תטגן בחסכנות במעט השמן שיש לה ואחרי הדלקת נרות היא תלמד אותם את המשחק של הדריידאלע. כשהלביבות תהיינה מוכנות היא תעמיס מהן על טס הנחושת של אסטלה, תשב לה כגמולה, ואולי תשאיל ממנה דריידאלע קטן עשוי עץ.
בשעות הצהריים כשריח טוב של לאטקעס עומד בחלל הבית, יוצאת פערי לכיוון ביתה של אסטלה. אריה-לייב וחנהל'ה אוחזים בשולי שמלתה והטס המהביל בזרועותיה.
"א גוטן חנוכה" היא אומרת בבישנות לאסטלה הניצבת בפתח, ומיד מתקנת את עצמה: "א... שלום" היא מגישה את המגש המספר בעד עצמו את סיפורו של חג החנוכה שלה. "הבאתי לך, תטעמי, זה אוכל של חנוכה". המחסור במילים יוצר משפט דל, ופערי מקווה שהוא מבטא בצורה מספקת את כוונותיה ומטרותיה – להכיר ליהודייה הזרה והמוזרה שלפניה את טעמו המסורתי והיהודי של חג החנוכה.
אסטלה מביטה בחשדנות במגש אך נימוסיה הטובים עומדים לה גם עכשיו. "גרסיאס" היא מחייכת חיוך קטן.
"אני לשאול משהו?" מכחכחת פערי בגרונה: "תוכלי להשאיל לי דריידאלע קטן לשחק עם הילדים?"
"דראדלע??" עינייה של אסטלה נפקחות בתימהון, "מעולם לא שמעתי על משחק שכזה".
"נו..." מנסה פערי להסביר "זה של חנוכה, מעץ, עם האותיות של המילים נישט, גאנץ, האלב ושטעל"... לנוכח הנהוני השלילה של אסטלה היא מבינה שאין צורך להסביר ושוב היא מתייאשת.
כנראה שיש יהודים שלא מכירים את המנהגים המיוחדים של חנוכה.
*
במטבח הקטן מרוקנת אסטלה בזהירות את הלביבות השמנוניות והחמות לכלי ריק ומדיחה את המגש המוכסף.
עבודה רבה לפניה, עליה להכין 'אבאס אי ארוז' לחגיגת ה'מירנדה דה חנוכה' שתחול למחרת בבוקר.
משרה אסטלה את גרגרי האורז והשעועית בקערה עמוקה וחושבת על חג החנוכה שלה. על המנהגים המיוחדים, על התהלוכה החגיגית ביומו השמיני של החג החותמת אותו בטעם מלא כמיהה לשנה הבאה.
לאחר מכן היא בודקת במזווה אם יש בו מצרך מזון מיותר להעניק לילדים החוגגים ואז פונה לחצר המשותפת בה משחקים כעת ילדיה כדי להדליק עימם את הנרות.
קשה להדליק נרות לבד, קשה גם הידיעה שניסים ישוב רק בעוד ארבעה ימים לכל הפחות מנסיעת המסחר ליפו, אבל אסטלה מותחת חיוך על פניה הצרות, מוחאת כף, ומזמינה את דוד וחביבה להדליק נרות ולשיר עימה את שירי החנוכה. כשנוצצות שמונה שלהבות זעירות מגישה להם אסטלה את הלביבות הזרות.
'בואו, תטעמו ילדים, תראו מה הכינה לנו הדודה פערי – השכנה החדשה". הילדים, כצפוי, מעקמים את חוטמם.
"אני לא אוהב בומילוס מוזרים כאלה בלי סוכר" מודיע דוד, "הם גם מאוד מלוחים" מעדכנת חביבה שטעמה בתעוזה ראויה לציון פיסת לביבה קטנה. שניהם מבכרים פרוסת לחם מרוחה במעט שמן ושום ושוב יורד הליל על הבית הקטן, דוד וחביבה נמים את שנתם.
מראה הלביבות המיותמות על השולחן מכניס קדרות ובדידות בליבה של אסטלה, מבלי משים היא טועמת אחת מהן בזהירות.
הטעם זר, שונה, אבל אכיל בהחלט ואסטלה מניחה לעצמה לעצום עיניים ולנסות להתחבר למסורת שהיא מעולם לא חוותה.
*
לא הרחק משם מסובבת חנהל'ה סביבון מאולתר. 'גאנץ' מריע אריה-לייב כשנופל הסביבון על האות ג' וחנהל'ה גורפת אליה את כל האבנים שבמרכז החדר, אמנם במקור משחקים עם אגוזים אבל הילדים נהנים לא פחות גם מאבנים שנאספו בחצר.
אריה-לייב המרוגש מסובב אף הוא בתורו אך לצערו הסביבון נופל על נ', "נישט" הוא אומר באכזבה. פערי יושבת לצידם על שמיכה ישנה בתנוחה שטרם סיגלה לעצמה ומסובבת אף היא בתורה; 'שטעל' מריעים הילדים כשמתגלה האות ש' והיא נאלצת להחזיר לקופה את מלאי האבנים שברשותה. תוך כדי אוכלים הילדים לאטקעס חמימות וכמעט ניתן לחשוב שהם בבית, בשידלוב.
*
בבוקר זאת חנוכה הכל השתבש.
פרץ רוח עז בישר לפערי על פרצה בדלת העץ. בימים כתיקונם היה יחיאל מיכל מתקן את הסדק במיומנות, אך כעת על פערי לנסות ולבצע את התיקון ביכולותיה הדלות.
פערי עולה על כסא, אך נראה שגם הכיסאות הירושלמיים חזקים פחות מעמיתיהם בשידלוב, ולפתע היא מוצאת את עצמה שרועה על הרצפה כשכאב חד לופת את קרסולה.
אריה לייב וחנהל'ה המבוהלים מביטים בה בעיניים קמות ופערי מרגישה כי מעולם לא הייתה מסכנה ואבודה כמו עכשיו.
"יחיאל מיכל" היא קוראת לבעלה בין גלי הכאב, לא מודעת לכך שאם היה פה כל התסבוכת הייתה נחסכת ממנה. 'מאמא' היא מנסה שוב, אך בכיות הילדים מאותתות לה שהיא כאן ה'מאמא' ועליה לגייס את כל כוחותיה כדי לצאת מהסבך בכוחות עצמה. 'אסטלה' מבריק המוצא בראשה. "בואו ילדים" היא מגייסת כוחות אדירים ומתרוממת על רגליה "נלך לטאנטע אסטלה, אמא של דוד וחביבה".
יוצאת השלישיה. מדדה פערי על רגלה הכאובה, מדדים גם אריה-לייב וחנהל'ה ברגליהם הקטנות. צועדים אט אט. צריך רק לצאת מחצר האשכנזים, להמשיך מעט ישר ומעבר לעיקול כבר נראה ביתה הקטן של אסטלה ומשפחתה.
אבל רגע? מה זה? מה פשר שורת הילדים ההולכים ושרים, אוחזים סלים וקערות בידיהם?
פערי וילדיה עוצרים להפוגה, מתיישבים על גדר אבן ומתבוננים בסקרנות במחזה הבלתי מוכר.
הנה נוקשת שיירת הילדים בדלת אחד הבתים, עקרת בית קורנת מגישה להם דבר מאכל אותו הם מכניסים לאחד הסלים. היא מרעיפה על ראשם ברכות בלאדינו ומפריחה צרור נשיקות באוויר.
המחזה חוזר על עצמו שוב בדלת הסמוכה. בין הילדים המפזזים היא רואה גם נערים בוגרים יותר, נושאים על ראשם מגשי מאכל המזכיר את הטשולנט המסורתי שלה. בסוף השיירה היא רואה גם 'חכמים' ספרדים שלא הדירו רגלם מהתהלוכה הססגונית והעליזה.
פערי המסוקרנת והכאובה ממתינה עד שהשיירה תחלוף על פניה ואז מקרטעת לעבר ביתה של אסטלה, תחושת הזרות שבקרבה מתעצמת עם כל פסיעה.
"בואנוס דיאס קומו אטקס?" מקדמת אותה אסטלה בבהלה. "היכנסי, שבי" היא ממהרת להציע כרים על המיטה הנמוכה: "אריה-לייב וחנה'לה שבו ואכלו ארוחת בוקר עם דוד וחביבה".
מאוחר יותר, כשרגלה של פערי היתה מלופפת בסדין בד רטוב, והילדים יצאו לשחק יחד בחצר המרוצפת, ישבו אסטלה ופערי לשיחת שכנות.
"הלביבות שלך..." מתחילה אסטלה בהיסוס, "הן היו טעימות".
"כן?" זוהרות פניה של פערי, אז קולח ממנה בשטף סיפורן של הלביבות, טעם הבית והמסורת שהן נושאות עימן, ולמול פניה התוהות של אסטלה מבינה פערי כי גם הבומילוס בריח היין והקינמון מגלמים את אותה התחושה בדיוק.
"ספרי לי עכשיו על הבומילוס שלך" מבקשת פערי בביישנות. כעת עלה האור בפניה של אסטלה עד שקולות שירה מבחוץ מפרים את השיחה.
"הם באים!" נכנס דוד המשולהב אל הבית: "המירנדה דה חנוכה מתקרבת"... אז רואה פערי את התהלוכה גם מהכיוון השני, כיצד אסטלה מגישה את התבשיל שהכינה – 'אבאס אי ארוז' כפי שקראה לו - לילדים החוגגים ומעתירה ברכות וחיוכים על ראשיהם.
אסטלה מסבירה לפערי את משמעותה של ה'מירנדה די חנוכה' - החגיגה המסורתית המיוחדת בה נופלות המחיצות בין החכמים לילדים, ובה נחתם חג החנוכה מידי שנה.
בחוץ מסביר אריה-לייב לדוד וחביבה את חוקיו של משחק הדריידאלע. "נישט" הם הוגים אחריו: "האלב, גאנץ, שטעל", הם מריעים בכל פעם שנופל הסביבון על האות המתאימה.
וכשאורזת אסטלה את החנוכייה הקטנה לשנה הבאה ומבעירה את הפתילות, מביטה בה פערי וחושבת על מהות האור ועל החיכוך שיוצר את האש. רק שפשוף והתחככות בגוף זר, בעולם חדש ובלתי מוכר יוצרים לבסוף את השלהבת המאירה שאורה אינו מתמעט גם כשמעניקה ממנו הלאה.
היא מתבוננת שוב על אסטלה וילדיה במבט אחר. ניצני קשר אוהב, הערכה וחיבור, כבר החלו להירקם ביניהן.
זהו כוחו של החיכוך – היא חושבת שוב – רק הוא יכול להאיר זוויות חדשות, ליצור חיבור תמידי, השפעה ואש חדשה, מאירה, קורנת ותמידית.
