יש לי שאלה אולי לא פוטוגנית ואלי שוברת מוסכמות.
קשה לי עם הילדים שלי! ממש!
הם באו ב"ה מיד אחרי החתונה, וצפוף, וממש ממש קשה לי.
ילדים זה שמחה וברכה וכו', אבל זה בלגן ולכלוך וטיטולים וכסף וכליאה.
אני ציפור דרור בטבע שלי, וכל כך קשה לי שכל יציאה נהייתה משהו מורכב.
בייביסיטר רק עד שעה X, רק מישהי שהילדים לא יבכו או שישנו כבר, ובלי לדבר על אם מצאתי ועל כמה עולה התענוג.
אני גרה רחוק מההורים ואין הרבה עזרה, ולא יכולה לפרגן הרבה עזרה בתשלום, כי גם ככה אנחנו דחוקים.
בבוקר אני עובדת והם בגנים, אחה"צ אני איתם, ובערב מארגנת את הבית.
ואל תגידו לי שיש נשים שהיו רוצות את זה כי הגעתי למצב שאני ממש מקנאה בשכנה שאין לה ילדים : (
כן. מקנאה בשקט, בלילות, בשחרור.
אני מרגישה שהילדים חוסמים אותי, לוקחים לי את החופש, את הכח.
ממש קשה לי.
איך נשים אחרות עושות את זה? מה מניע אותם? מה עוזר להם? מה נותן להם כח?
אשמח לכל מילה...
תודה,
הדסה