1 דקות קריאה
21 Jun
21Jun


בבית החולים, בקבלה למיון יולדות פגשתי באמא נמרה (זה הדימוי שעלה לי כשראיתי אותה).

ישבנו בקבלה נשים מחכות... כל אחת שקועה בעצמה לגמרי,

פתאום התיישבה מולי אישה עם שלפי מראה פניה הגיעה מארץ רחוקה. היא, ובעלה ושתי בנות.

מי מגיע עם ילדים לכזה מקום?

מי שכנראה לא מוצא כל כך בקלות מקום להשאיר אותם...

הסתכלתי עליה - לבושה בפשטות עם מטפחת לבנה גדולה ובובו, ולידה שתי ילדות מתוקות ומטופחות.

אחת בת תשע בערך, והשנייה קופצנית וחמודה בת שלוש, הסתחררה שם שמחה ומאושרת.


האמא לא ראתה כנראה שום דבר מוזר בהבאת ילדות לבית החולים.

היא צריכה לנסוע עם בעלה, וככל הנראה כשאין משפחה מסביב - טבעי שלוקחים את הילדים לכל מקום.

מכיוון שהיא ישבה ממש קרוב אלינו, שמעתי חלקים מהשיחה שלה עם הבת הגדולה.

הן דיברו על מה שמחכה להן אחרי הלידה.

הבת התלוננה שאולי יהיה קשה.

האמא הסתכלה בה במבט רציני: "למה קשה? למה קשה? יהיה טוב! יהיה שמח! אני לא אעבוד, אני אלך אתכן כל בוקר, עם העגלה. למה קשה?"


למה קשה?? רציתי לענות במקום הבת שלה...

מאיפה את יודעת מה יהיה? איך יהיה התינוק? איך תעבור הלידה? פיזית? נפשית? מי יעזור לך לשמור על הקטנה השובבה שליד? אפילו לביקורת בבית חולים לפני לידה, נראה שאין לך איפה להשאיר אותם!

מאיפה את יודעת איך תרגישי?

לא אמרתי בקול כמובן.

רק שמעתי שוב ושוב את האמא מרגיעה את הילדה: "למה קשה? יהיה טוב!" במבט יציב, מפוקח ואמין.


הסתכלתי עליה.

אמא נמרה.


ככל הנראה לא נולדה פה, אלא עברה דרך ארוכה ומפרכת עד שהגיעה לארץ - לא משנה באיזה גיל.

פה היא הייתה צריכה לעבוד קשה ככל הנראה, להשתלב במערכות חינוך/ חברה/ עבודה שרובה מורכבת מאנשים ששונים ממנה, לספוג דעות קדומות מסוגים שונים, להיות בת בארץ זרה.

אבל אולי זה מה שהפך אותה לאמא נמרה.

להסתכל על הבת שלה בצורה יציבה, ולהסביר שיהיה טוב. מה פתאום קשה.


התבוננתי בכל הנשים שמסביב. אף אחת לא הגיעה עם ילדים כמובן, לכל אחת היה כנראה איפה להשאיר אותם. חלק ישבו גם עם בעל וגם עם אמא.

כולן דיברו מדי פעם בטלפון והסבירו למשפחה הדואגת שברקע מה המצב. ובכל זאת נראה לי שאף אחת לא יכלה להישיר מבט ולומר בפשטות כזאת - יהיה טוב. למה קשה?

לכולן המצב היה כאוב, לא נעים, מלא בלחץ וחשש.

אבל אמא נמרה, שהייתה שם ככל הנראה לבד, נראתה רגועה יותר מכולנו. מחושלת יותר מכולנו.


פגשתי אותה גם אחרי, במחלקת יולדות. היא הסתובבה שם רגועה. שלווה. נחושה.

אחרי הצהריים בשעות הביקור הגיע בעלה כמובן עם שתי הבנות ובלון גז גדול.

השלב הבא היה בלתי צפוי. האמא נכנסה עם שתי הבנות לחדר האוכל, הושיבה אותן ליד השולחן וארגנה לכל אחת מנה: עוף, ירקות, תוספת. הן ישבו ואכלו בנימוס, כאילו זאת הסיטואציה הכי טבעית בעולם.

נשים מסביב התפלאו והתעלמו, אבל אמא נמרה לא ראתה בכלל. היא הייתה עסוקה בלתת לבנות שלה ארוחת צהריים, לא יודעת כמה אנשים שלחו לה ארוחת צהריים חמה, היא ישבה סביב הגורות שלה ודאגה שיאכלו.

הסתכלתי עליה - ועלינו מסביב.

נכון, כל אחת עם הקשיים שלה, והתאוששות שלה מהלידה, והמצב הרגיש שלה אחרי לידה.

אבל נראה שלאמא נמרה אין זמן ולוקסוס לכל זה, היא עסוקה בלגדל תא משפחתי משלה לבד, שקועה במטרות חייה הלא מרופדות ככל הנראה. בהישרדות - אבל עם מבט של אופטימיות וחוסן.


מה אומרות? צריך להעלות מארץ זרה, לעבור מסלול מכשולים לא קל כדי לפתח חוסן שכזה?

איך אפשר לגדל ילדים עם עוצמה פנימית, מבט ישר ולא מתנצל וחוזק פנימי - גם כשאנחנו מגדלים אותם בעולם מלא בשפע ועטופים בצמר גפן, ב"ה?

איך אנחנו עצמינו יכולות לפתח חוזק שכזה גם אם לא עשינו מסעות מפרכים מארץ זרה?



המתבגרת שלך קפואה ומרוחקת?

הכנת אותה כבר לגיל ההתבגרות?

תוהה איך לעשות את זה?

כן, יש קשר!

מלכה דיאמנט מובילה מודעות נשית בגישה יהודית -  

עם מדריך שיעשה לך סדר ויתן לך כלים ביד

להורדת המדריך לחצי כאן

חסום לך? שלחי מייל ל: md0583232338@gmail.com


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.