בעקבות הניוזלטר הזה, והתגובות שהגיעו בעקבותיו, הגיעו כמה תגובות כואבות מנשים שביקשו להשמיע את הקול שלהן.
הנה מה שיש להן לומר:
התגובה של רחל:
לבקשתה של רחל, המכתב שלה הוסר מפה.
התגובה של אסתי:
"יש עוד קבוצה מכובדת של נשים צדיקות ויראות שמים,
שכל תשוקתן זה בית של תורה.
כן, בדיוק כמו שלימדו אותנו לחלום בשנות העשרה..
בחופה זה הדבר היחיד שהן התפללו ובכו עליו!
שפכו דמעות כמים בכל תפילה וזמן
יש בהן את הכלים היכולת והרצון לאפשר זאת בס״ד,
ועדיין... עדיין הן שופכות את ליבן בפני אבא שבשמים
שיתן להן משהו.. חלק..
שהן תרגשנה משהו מהתורה המתוקה הזאת שהן כל כך אוהבות ועורגות אליה...
אבל,... יחד עם כל החלומות שנגוזו (בינתיים..)
הן בוחרות לחיות בשמחה ובאמונה שזו התורה שלהן כרגע.
זה התפקיד, עם כל הכאב והאבל שהן מרגישות.
הן בוחרות בחיים. בשמחה. וחיה בהן.
אחת מן הקבוצה הזו..."
התגובה של מלכי:
"חושבת על זה שההכנה של בנות סמינר לבית של תורה זה רק למציאות של בעל שמוסר את נפשו על 3 סדרים ועוד, לא מספיק מציאותית ונכונה.
וודאי שזה אידיאלי ואשריי מי שזוכה! באמת אשריה! אבל ממש לא כולם יכולים מכל מיני בחינות שונות. ויש לי דיוק.
זה לא רק לשדר לו שהוא מוצלח ורצוי למרות זאת, אלא להרגיש את זה בעצמי!!
כי זו האמת!! זה שהוא לא מצליח לשבת ללמוד שעות, זה לא הופך אותו לצדיק פחות! ממש לא!
ואולי לפעמים הלימוד המועט שכן מצליח לו - גדול ועצום לאין ספור...
יש כ"כ הרבה מה להעריך בן תורה, בלי לספור טכנית את שעות הלימוד שלו.
גם אם לפעמים הן לא קיימות כמעט.
לקח לי זמן להבין את זה בעצמי, ולקבל את זה.
אבל זו האמת. לא כולם נועדו ללמוד 3 סדרים. אשרי מי שכן!
וחובה עלינו לא לראות בהם סוג ב', או ברירת מחדל מצערת ח"ו.
אלא להפך, להעריך ולייקר מעומק הלב! מאמינה שתמיד יש על מה..."
התגובה של חני:
יש לי תוספת לתגובה על זו שבעלה כבר לא אברך.
זו נקודה חשובה כ"כ!
יש לנו סיפור קשה מאוד בכולל של בעלי של משפחה במצב של עוני מזעזע,
אבל האישה נלחמת שבעלה ישאר רק בכולל. נקודה סימן קריאה.
כי ככה לימדו אותה בסמינר.
עכשיו כבר אין מי ש"יחנך" אותה, והיא הודיעה שתברח מהבית אם הוא יצא לעבוד
זה כבר מצב של חולי נפשי נורא (היא הולכת לטיפולים שלא עוזרים לה:(
וחוץ מתמיכה כספית קבועה שמארגנים לו בכולל אין מה לעשות..."
התגובה של חגית:
"התחברתי למה שמישהי כתבה על הצורך בבמה לאלו שלא זכו... אמנם ב"ה זכיתי להיות אשת אברך,
וב"ה שאני חווה את הדבר העצום והבלתי מובן הזה, אבל זכור לי כילדה שהיו לי הרבה תחושות טעונות בנושא.
למדתי בכתה "אברכית", השיחות לפני חג מתן תורה ובכלל היו מאוד ברורות - בית של תורה, המעלה שלו והבלעדיות שלו כבית אידיאלי ונאמן בישראל.
ואבא שלי - הצדיק והיקר, החכם והמוכשר- למד בכולל ערב, בשבתות ובבקרים לפני שלקח אותנו לבית הספר, אבל בשאר הזמן הוא עבד במחשבים.
בשיעורים ובהרצאות בנושא לפעמים רציתי לקבור את עצמי.
אני זוכרת שמורות שאלו אותי מה אבא עושה - והמצאתי תשובות- כשהאהובה עלי היא "לא יודעת".
הרגשתי צורך להתנצל שיש לאבא שלי קשר עם מושגים פסולים ומשוקצים כמו אינטרנט ואתרים, ובכלל מה פתאום הוא לא "יושב ולומד"?
פעם החלפתי מרוב בלבול את "בונה אתרים" ב'עובד באתרי בניה', פעם אחרת במקום מתכנת אמרתי טכנאי, ולפעמים פשוט הפטרתי שהוא בשב"כ ועושה דברים טובים.
עשיתי הרבה עיבוד עם עצמי כדי להבין שב"ה אני מקבלת את החינוך הכי טוב שיש - גם בבית, שאבא הוא צדיק ובעל מוסר ואוהב ומוקיר את התורה ולומדיה, וזה החינוך שקבלתי ממנו, ואי"ה אזכה לבעל ת"ח שאבא יהיה גאה בו.
ויש לו את הסיבות הנכונות בשבילו למה אינו בכולל, וזה לא צריך להטריד אותי בכלל.
אילו מורה היתה מציגה את הדברים בצורה לגיטימית ומתאימה לבנות כמוני, אולי הרבה בושות ואי נעימות היו נחסכים במהלך השנים..."
יש לך גם משהו לומר? רוצה לעורר נושא מסוים? כתבי ל: shvirega@gmail.com
עדיין לא רשומה לניוזלטר של שבי רגע? שם קורים הדברים החמים באמת... בלחיצה פה את נרשמת