"נר ה' נשמת אדם" ליאורה טליה מזיג/ ד"ר נורית סירקיס בנק

הלילות הארוכים ביותר בשנה מרוכזים בחודש כסלו, אשר במהלכו שעות החשיכה ארוכות יותר מאשר שעות האור. 

חודש כסלו מסמל את שיא שיאו של החושך בעולם. מעניין כי דווקא בחודש זה מתחיל חג החנוכה – שבמרכזו הדלקת הנר – דווקא מתוך מעמקי החושך.
שלמה המלך, החכם באדם כותב בספר משלי: "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן"
מסביר האדמו"ר מסלונים כי פסוק זה נכתב על נר החנוכה אשר דרכו מתגלה אור האלוקות הגנוז, המאיר את נשמתו של כל יהודי במחשכים, "בחדרי הבטן", שהם המקומות הנמוכים והאפלים שבתוך נפש האדם. 

מנורת החנוכה מאירה דווקא "למטה מעשרה טפחים" ומתוך כך "חופש כל חדרי בטן" חופש - מלשון שחרור, שכאשר אור ה' מאיר בנשמה, משתחרר האדם מכל ענייני האפלה של חדרי הבטן – והאור הרוחני מאיר את כל המדורים האפלים של הנפש.

עבודת האדם, על פי תורת החסידות היא "להפוך את החושך לאור". מסביר הבעל שם טוב הקדוש: "תעשה מהרע טוב, כי הרע הוא כסא לטוב, וכשהרע הופך לטוב, אזי הכל טוב מוחלט".

ליאורה טליה מזיג, פנים בפנים שכינה ביניהם, שמן על קנבס, 60X 50 ס"מ, 2010

ליאורה טליה מזיג, אמנית ילידת בת ים, מתגוררת כיום עם בעלה וילדיה בדרום תל-אביב, דווקא מתוך הרצון להשפיע אור יהודי רוחני אל תוך המקומות הפחות מוארים. 

ליאורה הייתה מחוברת כל חייה לאמנות. כבר בגיל צעיר למדה את אמנות הציור אצל אמנים משמעותיים כמו דן קרייטר במוזיאון תל אביב ואבנר בר חמא, אשר לימדו אותה שאמנות אינה פעולה של יצירת "קישוטים יפים", אלא מעשה עמוק של חיבור למהות הקיום והבריאה, שאילת שאלות יסוד וניסיון אמתי וכנה להביא חידוש לעולם. 

לפני 18 שנה החלה ליאורה טליה תהליך של התקרבות לשורשי היהדות יחד עם בעלה, במסע למעמקי עולם החסידות בהכוונת הרב יצחק גינזבורג. 

דרך ספר התניא ומאמרי חסידות היא הבינה שהמימדיות של היהדות מאפשרת בחינה מחודשת של העולם במבט עמוק יותר, גבוה יותר ומורכב יותר. 

זכורה לה במיוחד חוויה של התוועדות חסידית שבה היא הרגישה דרך דברי התורה, "היחד" הקהילתי, והניגונים שנגעו בנשמתה כאילו היא נולדת מחדש, ברגע שנחקק בזיכרונה כמתן תורה אשר בו נפתחו לפניה כל מעיינות האמת.

מתוך חידוש התודעה הזאת, היא הרגישה שכל מה שהיא ציירה לפני כן כבר אינו רלוונטי עבורה, ומכאן והלאה היא חיפשה את הדרך למצוא שפה אמנותית חדשה דרכה תוכל לקיים את הדרכת הבעל שם טוב "להפוך את החושך לאור", לחפש ולגלות את הבורא בתוך מחשכי העולם הזה ולעשות לו מקום דווקא במקומות הכי אפלים.

היצירה הראשונה שהיא יצרה בסדרה זו הייתה פורטרט אישי שלה יחד עם בעלה בעת לימוד משותף בספר. 

ביצירה רואים את האישה מחזיקה בידה האחת נר, ובידה השנייה היא הופכת את הדף עבור בעלה בספר.
ליאורה מסבירה: "היצירה עוסקת בחיבור העמוק והאמיתי בין איש ואישה. היצירה עוסקת במה שכתוב בקהלת :"עת לחבוק ועת לרחוק מחבק". הקירבה החשובה והעמוקה ביותר בין איש ואישה היא בשכל, בחיות של הלימוד המשותף בתורה, בטהרת הלימוד, ששם כל אחד מבני הזוג יכול לבטא את הטהרה של המחשבות הפנימיות שלו, מתוך הכמיהה לחברות, לחיבור ולהשלמה"

היצירה עוסקת בקשר הנשמתי בין האיש והאישה במסגרת הבית היהודי, הנוצר מתוך יכולתם להיות שותפים בחווית לימוד משותפת, במהלכה לכל אחד מהם יש מקום להשמיע ולשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. 

מעניין לשים לב שצבע הכיפה על ראש הבעל זהה לצבע כיסוי הראש של האישה, דבר המסמל אולי את האנרגיה המשותפת של המחשבות שלהם, ובנוסף שניהם לובשים לבן, צבע המסמל טהרה. 

הנר, אותו מחזיקה האישה בידה, אינו מאיר רק את דפי הספר, אורו הרוחני מאיר גם עיני בעלה, ויוצר הילה מאחדת בין בני הזוג, כביטוי לאחדות הרוחנית ביניהם בכל עת, ולהיותה של האישה משמעותית בהזנת ובחיזוק הצד הרוחני של בעלה מתוך שהיא "מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו".

הנר הינו מוטיב חוזר ביצירותיה של ליאורה טליה מזיג. ביצירה "המראות הצובאות" יוצרת האמנית מטאפורה כפולה, הכוללת העמדה של חפץ מפתיע, כדימוי לנר אך באותו עת הוא מנגד במשמעות ובמהות את הנר. 

ביצירה רואים מראה, אשר בתוכה משתקפת אישה המכסה את פניה, ומול המראה מוצבות שתי שפורפרות של שפתון "ליפסטיק" אדום, בהעמדה המאזכרת את שתי נרות השבת, אשר בשעת הדלקתם מכסה האישה היהודייה את פניה בשתי ידיה, כפי שמופיע בהשתקפות במראה.

הבחירה בסימבולים ניגודיים ומשלימים היא מכוונת. במבט ראשון לא יכולים להיות ניגודים גדולים מזה. שפורפרות ה"ליפסטיק" האדום מסמלות באופן בוטה את היופי המדומה, החיצוני, החולף, השקרי שכולו כיסוי ותחפושת. 

האמנית בוחרת לבצע מהלך מבריק של היפוך, שבמהלכו שני ה"ליפסטיקים" עוברים התמרה והיפוך במיקום ובאופן ההצבה שלהם, והופכים בעיני המתבונן לסמל של נרות שבת, עם כל המשמעות הרוחנית שלהם, כמבטאים את היופי והפנימיות של האישה היהודייה.

יצירה זו עוסקת באופן עמוק בהיפוך החושך לאור. מסבירה האמנית: "זוהי יצירה המציבה ניגוד לאגדה של שלגיה, שבה יש דמות נשית מפחידה, השואלת מול המראה את השאלה – "מי האישה היפה מכולן?" היופי בסיפור של שלגיה הוא יופי חיצוני, שכל מטרתו "לקחת" מהעולם הזה. הסמל לכך הוא שפתון האודם הבוהק שכל כולו "שקר החן והבל היופי" . 

ביצירה מתרחש היפוך חזותי, כאשר האודם בעצמו הופך לסמל לנרות השבת, ופניה של האישה מכוסות בידיה, מתוך רצון להפך את השקר – לאמת, ואת ההבל – ליופי של ממש, ליופי אמיתי ונצחי שכולו פנימיות. 

"כל הווה נפסד בעולם הזה", היופי הגשמי – חולף ועובר. רק אם האישה תדע להתחבר ליופי הפנימי שלה, הזורח מתוכה גם ללא אלמנטים חיצוניים, היא תהפך את החולף לנצחי, את השקר לאמת. 

המראה משמשת כמטפורה להתבוננות עצמית, פנימית. כאשר האישה יודעת לאשר את עצמה, היא אינה זקוקה לאישורים חיצוניים מהסביבה" מסבירה האמנית. "פעם, הרבי מלובביץ ביקר במוסד חינוכי לבנות. הוא הסתובב בכל רחבי המוסד, ואמר – שהכל יפה – אבל חסר דבר אחד. חסרה מראה, אשר דרכה, כל אישה תוכל לאשר את עצמה". מכאן נלמד לימוד עמוק מאוד. המהות של כל יהודי צריכה להיות להשפיע מבפנים החוצה – אבל אם האדם כל הזמן זקוק ומחכה לאישורים שיגיעו אליו מבחוץ אזי הנפילה היא מועדת. המסר של היצירה הוא בהיפוכים השזורים בתוכה.

ליאורה טליה מזיג, המראות הצובאות, שמן על קנבס, 35X35 2021

ביצירה מתקיימים בו זמנית הסתר וגילוי. האישה המכסה פניה מול הנרות – מגלה דווקא מתוך ההסתר את הפנימיות האמיתית שלה, את שורש היופי הטמון בתוכה. 

"לפעמים כדי לראות יותר טוב מכסים את העיניים". האמנית מרחיבה: "בתוך אישה יש מעמקים. יש לפעמים אף תהומות נפש, שלפעמים אנחנו מפחדות להתמודד איתם. דווקא ברגעים של התפילה אפשר להתבונן פנימה, דווקא מתוך ההסתר, עולה הגילוי." 

שם היצירה "המראות הצובאות" מביא מימד נוסף לפרשנות היצירה. נשות עם ישראל במצרים היו יוצאות לשדות שבהם עבדו בעליהם בפרך עם מראות, כפי שכתוב בשיר השירים "תחת התפוח עוררתיך" דווקא אותן המראות, נתרצו על ידי בורא עולם והפכו לציפוי של המזבח המייצג את הקשר בין ה' לבין עם ישראל. בציור – הצופה לא מוזמן לראות את היופי הפנימי הזה – האמנית משאירה את היופי הזה מכוסה ונסתר מן העין.

ביצירה "טאטא" – מציירת האמנית מטאטא, וכאשר מתבוננים היטב רואים שהוא אוסף תכשיטים, יהלומים ופנימים. הציור בא לבטא את תחושתה של האמנית, שעבודות הבית היומיומיות של האישה בביתה, אשר יכולים להיתפס כפעילות החוזרת על עצמה ללא תכלית, בעצם נושאות בקרבן את הריקוד האינסופי והסודי של האישה, בביתה, ברגעים הכי קטנים, יחד עם ה'!

"כשאנחנו, כנשים, עושות את המטלות בבית, ברגעים היותר אפורים, אם את במודעות שה' יתברך נמצא איתך – את נמצאת בצד המואר, את רוקדת עם ה'! זה יכול להיות ריקוד עם השכינה, ריקוד אינסופי! מה שאת אוספת כל היום, בכל פינות הבית שלך, כמו שחסידים אוספים את השיירים של האדמו"רים – את אוספת מצוות, מעשים טובים, שהם התכשיטים הנצחיים!"

ליאורה טליה מזיג, טאטא - שמן ואקרליק על בד – 40X100 2021

ליאורה טליה מזיג, עשתה סידרה מרתקת, מחווה לתולדות האמנות, בה היא ציירה את בית המקדש, בסגנונות ואופנים של אמנים מפורסמים כמו רנה מגריט, ג'קסון פולוק, אנדי וורהול ואחרים. המטרה שלה הייתה להאיר את תולדות האמנות באור של בית המקדש. 

הדבר מביא אותנו אל חג החנוכה. ימי החנוכה אינם רק זכר לאירוע היסטורי שהתרחש לפני אלפי שנים. ימים אלו הם הזדמנות לפעול למען מהפך אמיתי בחיינו. מהפך עכשווי, משמעותי ועמוק, שמהותו – להפוך את החושך – הפיזי, הרוחני, הנפשי והרגשי – לאור גדול. המהפך מתרחש לאו דווקא במציאות החיצונית. זהו מהפך המתרחש בתוכנו, בבחירות שלנו, ובאופן ההתבוננות שלנו בעולם.

המהות של חג החנוכה היא להאיר את המקומות הפחות מוארים בתוך הנשמה, על ידי התגלות אור ה'. 

כל אדם, מול נרות החנוכה שהוא מדליק, מקיים את מה שכתוב על הפסוק "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן": 

"אמר הקדוש ברוך הוא – נרי בידך, ונרך בידי, אם אתה מאיר את נרי, אני מאיר את נרך". בורא העולם נמצא בכל מקום ובכל זמן, הוא נותן לכל אדם את הכלים, הם התורה, המצוות והמעשים הטובים, להאיר את העולם שסביבו ולהאיר את האור הרוחני הנמצא גם בתוך הגשמיות הגדולה ביותר. זו היכולת המיוחדת של חג החנוכה, להפוך את החושך לאור.

ליאורה טליה מזיג, "משכן בלבבי אבנה" מחווה למגריט, שמן על קנבס, 40X50 ס"מ 2019