וכשהילדים גדלים?/ חוה
לפני כמה ימים שיתפה כאן הדסה באומץ, בכנות ופשטות בקושי שלה בשלב האינטנסיבי של גידול הילדים הקטנים והצפופים.
התפעלתי והתרגשתי מהתגובות המחבקות, המחזקות, המחכימות, המעודדות. הדסה, אשמח לדעת אם עזרה לך חכמת ההמונות...
אני רוצה להעלות שאלה מהכיוון ההפוך:
שבעת ילדי גדלו ב"ה, הגדולות נשואות, בנים בישיבות, הקטן בן 11.
תודה לד' על כל הרגעים היפים שחוויתי איתם כשהיו קטנים, תודה לד' על ההווה המבורך, וכמובן, תמיד תפילה על העתיד.
אז הנה, אני ממשיכה לעבוד מחוץ לבית בעבודה משמעותית ומספקת, ובנוסף אני נהנית מזמן לעצמי, זמן למנוחה, זמן איכות עם בעלי.
ויש גם זמן למחשבות, לבטים: הגדרת תפקיד האמא/הרעיה מחדש, הסתגלות לתפקיד "סבתא", חשיבה מחודשת על "תפקידי בעולמי", לגיטימציה לקצב חיים קצת פחות אינטנסיבי (האם אני שווה גם כשאני לא עובדת כל כך קשה?????),
תסכול בזמנים מסוימים כשיש מסביבי כל כך הרבה בוגרים שלא כל כך עוזרים, תהיה, האם אני בסדר שלא מתחשק לי להיות ראש השבט שאחראי על כל מה שקורה ומתבשל, געגועים לימי השגרה והתום עם ילדי הקטנים ועוד כל מיני רגשות מעורבים...
מי יכולה לעודד אותי שאני נורמלית?
בלחיצה פה את מקבלת את הקטלוג הנדיר של RARE