בטור המרתק האחרון במדור 'שקט! המנהלת מדברת' תיארה המנהלת כיצד קיבלה מכתב בעילום שם מאת אחת המורות המתמודדת עם מצב חיים קשה, ובו בקשה לרגישות והתחשבות מצד המנהלת. המנהלת לא ידעה מי זו ולכן נזהרה מאד עם כל אחת מהצוות באותו שבוע, עד שנתברר לה מי זו. המשוב שקיבלה מכל המורות בצוות על היחס הרגיש היה מיידי ונלהב. כל אחת הרגישה את הנעימות וההתחשבות כלפיה ושמחה בכך. בעיני הכותבת הסיטואציה בה התחשבה בכולן, גם במי שלא מתמודדת עם מצב החיים שתואר במכתב, הייתה מעוררת שעשוע.
רציתי לעורר נקודה חשובה מאד בנושא הזה.
כפתיחה לדבריי, אבקש שכל אחת מן הקוראות תעביר את כל ידידותיה וקרובותיה בראש, ותנסה לשער לכמה מתוכם, באחוזים, אין שום קושי משמעותי בחיים. "חיים תותים". לא קושי כלכלי, לא בשלום בית, לא קושי רפואי או רגשי עם אחד הילדים, לא קושי בריאותי ולא מצוקת דיור. לא קשיים לימודיים ולא נפשיים, לא דאגות מטריפות לאחד הקרובים או כל עניין אחר שאי אפשר לספר עליו.
אני בטוחה, בוודאות, שאף אחת לא תנקוב ביותר מ50%. הסטטיסטיקה מחייבת את המסקנה שקיים ללא ספק אחוז נכבד של נשים מתוך הסביבה שלך, שמתמודדות ברגע זה עם קושי, גם כזה שהן לא מספרות עליו. גם נשים שלא הייתן מאמינות עליהן.
מתוך הצוות של אותה מתמודדת שכתבה את המכתב - כמה מורות נוספות נמצאות במצב של קושי שאף אחד עדיין לא יודע עליו?
ואם נצא מנקודת הנחה כזו, מה נפסיד מלראות כל אחת ככזו שראויה ליתר רגישות? מקסימום נתחשב בלי הצדקה במי שהחיים שלה טובים, אבל נמנע פגיעה כואבת במי שלא היינו רוצים לפגוע בה.
ובעניין הזה כולנו מנהלות.
משפט שנראה לך קליל יכול לפגוע בלב פצוע כמו היה חץ.
כל תלמידה שלנו עשויה להתמודד עם מצב חיים קשה בבית. אין לנו דרך לדעת מאיזה בית היא יוצאת בבוקר ומגיעה ללימודים. רק הספק הזה מצדיק יחס רגיש לכל אחת מהבנות. יחס של כבוד. של רגישות. זה לא סותר עקביות, משמעת, ויציבות חינוכית.
כל אישה שאנחנו מדברות איתה עשויה להתמודד עם מצב חיים בלתי נתפס. רק הספק הזה מצדיק זהירות ורגישות לכל אחת. לחשוב מה מספרים ולמי. איך מספרים. במה לשתף. להבחין באיתותים. בכאלו שעוברות תקופות קשות יותר.
חשוב להדגיש, שיש בינינו כאלו שרק עוברים תקופה קשה שתעבור בע"ה, והם צריכים את הרגישות בזמן הזה, גם אם הם לא מספרים מה קורה.
יש מין חלוקה בציבור, לשני חלקים. חלק אחד זה המסכנים, שעושים איתם "מצוות". אלו שסיפור חייהם ותמונות ביתם הדולף מתפרסמות ברחוב, אלו שכולם יודעים שיש להם קושי בבית, ואז עוזרים להם ברחמנות, ארגוני חסד, מתנדבות, ארגוני צדקה, מצקצקים בלשון.
אבל מול החלק השני שלא שייך לזה - תובעים, דורשים, לוחצים. מתייחסים בחוסר רגישות. לא לוקחים בחשבון אפשרות שיש אנשים שמתמודדים עם קשיים בלתי נתפסים גם אם בסביבתם לא יודעים מזה.
האם בשביל להיות זכאים לרחמים מצד הסביבה חייבים את ההשפלה שבחשיפה? אי אפשר לזכות לרגישות באופן של כבוד?
האם בשביל התחשבות צריך לחשוף דברים שלא נעים לחשוף? לתת לאנשים להיכנס למקומות המוצנעים והפרטיים? האם אי אפשר לקבל תמיכה בלי לתת הצדקה ולספר מה קורה מאחורי הקלעים?
צדקה שהיא מתן בסתר ובכבוד שייכת לכל אחת מאיתנו. אם את רואה שמישהי לא עומדת ברף שציפית ממנה - אל תלחצי אותה. אל תהיי זו ששוברת את ליבה, שגורמת לה לשקול האם לשאת בהשפלה של החשיפה כדי לזכות ברחמייך. ברגישותך.
ברכה בן חיים עם 10% לקוראות שבי רגע!
באתר עם קוד קופון: שבירגע, או בסטודיו, לקבלת יחס אישי : )
להגעה לסטודיו: 0546195770