לפני כמה ימים קיבלתי מייל פרסומי וכמה שורות בו התחברו לי לפרק האחרון בסיפור 'אומרת שלום'.
הנה נוסח המייל:
למדת פעם מהי זוגיות?
מישהו אמר לך מה המשמעות של כריתת ברית לכל החיים?
אמרו לך שאת עומדת להפקיד את הלב שלך אצל בעלך, להיות יחד?
שאפשר להגיע לאהבה, חום וידידות אמיצה...
אבל את נשארת דווקא עם תסכול ותחושת חוסר אונים...
וכשאת מנסה לפנות אליו, להסביר לו שאת בודדה וכועסת
אין לו מושג על מה את מדברת...
הניסוח צרם לי מפני שהוא מייצג בעיני שיח שהתרגלנו לשמוע. אני חושבת שהשיח שלנו כחברה נשית בהקשר לזוגיות נעשה שיח מעודד אגוצנטריות והתרכזות עצמית בדרישת הסיפוק העצמי,
עד כדי שיש בו כדי להביא כל אישה לחוסר נוחות וחוסר סיפוק מהחיים.
מרגילים אותנו להתמקד בצרכים שלנו באגוצנטריות שלא רק שאינה הוגנת ואינה משקפת את המציאות אלא גם בסופו של דבר פוגעת בנו עצמנו כנשים.
כשמרגילים אותנו לחוש נפגעות, מנוצלות, ממורמרות, לא מסופקות, אנחנו נהיות כאלו גם אם האמת היא שאנחנו עצמנו פוגעות, ציניות, לא מספקות, ולא רואות נכוחה את הנפשות שסביבנו.
בעיני זה עוול לציבור הנשים, בכסות יפה ופופולרית של פמיניזם מודרני. כסות שמטרתה לשווק את שיטות הטיפול והייעוץ פופ, ובשביל שיהיה מי שיבוא להתייעץ - צריך להעלות בעיות על פני השטח... ואם אישה לא מרגישה שיש לה בעיה, קל מאד לגרום לה להרגיש ככה. כל אחת כשתתמקד בעצמה תמצא אילו רגשות שלה לא באו על סיפוקם (זה נכון גם בנוגע ליחס להורים ואין המקום כאן לפרט).
האמת היא שיש רגשות גם לצד השני והסטריאוטיפ כאילו רק הוא צריך לתת ולספק והיא פטורה מכל מאמץ, בסופו של דבר עשויה לפגוע בנו כבומרנג.
צריך לזכור שהשיח חודר לציבור שלנו מתוך הציבור ה'ליברלי' שלא מכיר בנישואין כערך ואף דוגל בהרס התא המשפחתי כאידיאל.
בעיני, בסיפור "אומרת שלום" יש כנות מיוחדת שמציגה את שני הצדדים. קוראת מפוכחת מן הסתם מזהה את המיקוד העצמי של אפרת בסיפוק הצרכים שלה, ומבינה כמה אבסורדי מצידה לחשוב שדובי אנוכי כאשר היא כל כך ממוקדת בעצמה, כאשר בינתיים, מי שחשב על השני משניהם היה הוא ולא היא.
ולמרות שזה הגיוני שקשה לה לצאת מהבועה כשהיא נמצאת במצב רגשי לא פשוט ולחשוב על מי שנמצא לידה ועל רגשותיו, אני תוהה האם כל קוראת מבינה את הטעויות שהיא עושה או שיש קוראות צעירות שמזדהות עם ההתמקדות העצמית שלה כמובן מאליו.
אני חושבת שחשוב לעורר את תשומת הלב ואת המודעות שלנו לשיח שפוגע בנו, וליצור שיח אמיתי, נקי יותר, שיש בו התחשבות הדדית, הבנה הדדית, בלי למחוק את הנקודות המבדילות בין הצדדים. מעריכה מאד את החלק של שרי וולך ושל הסיפור בהבאת הקול האמיתי הזה, מביא שלווה וכבוד הדדי.