בעקבות הדיון הארוך בניוזלטר והתגובות שפורסמו כאן לגבי טיפולים, מטופלים, מטפלים ומטפלות ומה שביניהם, החלטתי שיש לי מה לומר בנושא.
התחברתי למה שכתבה הניה שוורץ שזה תחום שקשה מאד לקבל עליו המלצות. המטופלים בדרך כלל לא מפרסמים שהם מקבלים טיפול, איזה ואצל מי. ומניסיוני האישי קשה מאד מאד לקבל המלצות בכל הנושא הרחב של טיפול נפשי: פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מטפלים רגשיים, מטפלים זוגיים.
בנוסף, גם כשהמטפל הוא מקצועי, לפעמים קורה שהמטופל לא מתחבר. אגב מטפל מקצועי באמת בדרך כלל מביא את המטופלים לחוויה של אמון וביטחון. כל מפגש עולה הון, ולפעמים מבזבזים זמן יקר וכסף עד שמגיעים למטפל הנכון. בתקווה שלא נעשו נזקים בדרך...
חולקת תובנות מניסיוני עם מטפלת גרועה שקיבלתי עליה המלצה חמה (!) ומטפלת מקצועית שעזרה לי מאד מאד. כמה כללים ועצות שלדעתי כדאי להיות מודעים אליהם כשמתחילים טיפול פסיכותרפי וכדומה:
1. בשלב האיתור והבירור, כדאי לדעת שיש ארגונים שמפנים למטפלים מקצועיים, חלקם גם מתקשרים ומלווים את כל התהליך כדי לוודא שאכן הטיפול יעיל ונכון. לדוגמה: מטיבתא. מדהימים ומקצועיים. יש את הייעוץ הנפשי של עזר מציון, רליף ישראל ועוד.
2. לגבי ההשכלה של המטפל, עדיף תואר בתחום הנפשי כמו עו"ס תואר שני, או פסיכולוג קליני וכדומה, על פני קורסים כחול הים. ואם אפשר, עדיף מאד תואר שני. ההבדל מקצועי משמעותי מאד.
3.הדרכה: ברוב המקומות שמעסיקים עו"סים, הם מקבלים הדרכה קבועה. בנוסף, מטפל מקצועי באמת דואג לקבל הדרכה מבעל מקצוע. חובה לוודא שהמטפל מקבל הדרכה קבועה. זה לדעתי סימן בסיסי של מטפל מקצועי.
4. בלי לפגוע בבעלי תואר בטיפול באומנות, פסיכודרמה, טיפול בבעלי חיים וכולי. וכן מטפלים שלמדו קורסים ספציפיים ללא לימודי תואר, כמו NLP, CBT ועוד, מדובר בכלים שעשויים לעזור מאד. רק חשוב להכיר בהבדל בין תואר כזה לתואר שני בפסיכולוגיה, או בעבודה סוציאלית וכדומה, שאילו תארים קליניים.
תואר שני בפסיכודרמה זה מצויין, אבל לא תמיד עונה על צורך לטיפול באמת מקצועי. זה עשוי להיות המשך לתואר ראשון בחינוך, שהוא כידוע לא טיפולי בכלל. חשוב להיות מודעים כדי לבחור מטפל מתאים. לפעמים זה מצויין, בעיקר אצל ילדים, אבל לפעמים לא מספיק נותן מענה. השילוב המושלם, בעיניי, הוא תואר שני בתחום קליני, וגם לימודי תעודה של שיטות שונות, להעשרת ארגז הכלים.
5. ארבעת חודשים ראשונים הם לדעתי המקסימום לתקופת ניסיון. אם לא הולך, לא מתחברים, מרגישים ספק, אין אמון, אין איזושהי התקדמות ולו בתחום קטן או חלילה יש הידרדרות - כדאי להתייעץ אבל זה כנראה סימן לחפש מטפל אחר...
6. יש כללי אתיקה חשובים שחובה על המטפל לעמוד בהם. כגון בטיפול זוגי המפגשים הם בעיקר זוגיים, אין קשר חברי בין המטופל למטפל, אין קשר שלא בזמני הטיפול מלבד במקרי חירום, לא נוצרת תלות של המטופל אל המטפל שלו. בוודאי שאין קשר רגשי או מגע. אני לא מתמצאת בכל כללי האתיקה.
7. חובה לזכור שאם אנחנו הולכים לטיפול, המטפל עובד אצלנו! זכותו של המטופל לומר או לבקש כל דבר שרלוונטי עבורו. אסור למטפל להביע דעה אישית או השקפת עולם כזו או אחרת שלא מהווה חלק מהטיפול עצמו. המטופל לא אמור להרגיש מותקף, מבוזה, מואשם, או כל רגש שלילי מהמטפל. מקובל שהמטופל מתחיל את השיחה ומעלה את הנושא הבעייתי מבחינתו.
8. אני קצת מסתייגת ממה שכתבה מישהי בתגובות למייל שמכיוון שבמהלך הפגישות עולים קשיים מהעבר שבהם מטפלים, לכן הגיוני שזה יגרום לתקופת "נפילה" ולעצבנות, תוקפנות וכדומה. מטפל מקצועי תמיד סוגר כל פגישה כדי שהמטופל לא ייצא עם משהו לא פתור או מוצף ברגשות. נכון שבטיפול עולות בעיות או חוויות מהעבר וזה קשה, אבל המטפל אחראי לאסוף את המטופל בסוף כל מפגש. לפתוח פצעים עם המון אחריות, לאט לאט, ולחבוש עם פלסטר בסוף כל מפגש. לא חוזרים הביתה מדממים. זה לא טיפול אחראי. ואם חווים הצפה רגשית, יש להתייעץ עם המטפל, אולי לשנות את הגישה לעדינה יותר.
9. מטפל מקצועי מקבל ביקורת ולא נבהל. להיפך, אם מרגישים שהטיפול לא מספיק מקדם, או כל בעיה בנוגע למהלך הטיפול עצמו, לשיטה, לתוצאות, או כל דבר שהמטופל מוצא לנכון להביע, הוא צריך להרגיש בטוח לומר את מה שהוא חושב או מרגיש. מטפל שלא מקבל ביקורת, או מספק תירוצים, או מחזיר את הביקורת למטופל כאילו הוא אשם, זו נורה אדומה! וגם אם המטפל טעה, זה אנושי. כל מטפל הוא בן אדם ואף אחד לא מושלם. השאלה איך הוא מתייחס לביקורת. מטפל מתנשא, מתגאה, בטוח שהוא חף מטעויות, משדר שהוא מושלם וכדומה, זו בעיה קשה.
10. סייעתא דשמיא והמון תפילות למצוא את השליחים הנכונים.
ושוב תודה רבה על הצפת את הסוגיה ועל האפשרות להגיב.
שושי
יש לך גם משהו לומר? רוצה לעורר נושא מסוים? כתבי ל: shvirega@gmail.com
עדיין לא רשומה לניוזלטר של שבי רגע? שם קורים הדברים החמים באמת... בלחיצה פה את נרשמת