יושבת בבית והדעת משתגעת.
לא יכולה לדמיין את החיילים שלנו בעזה. ואת האנשים שלא כמוני - נתונים תחת אש כל הזמן, וחייהם אינם חיים. על השבויים אני בכלל לא מדברת. מעבר לכח הסבל שלי כל המלחמה הזו.
אני רוצה לעזור.
ויוצאת מדעתי כמה אני לא יכולה.
זה כל כך מוזר הקונפליקט.
החזית בוערת, מדממת, כואבת כל כך. יהודים, אחים שלי, עצמי ובשרי, ואני - מה אני עושה בשבילם?
אז הבנים שלי, בחורי ישיבה נקראו להתייצב בחזית. הם נסעו לישיבות ללמוד בכל הכח. והם יודעים שבכח תורתם ינצל העולם. כל אחד מהם לקח גם שם של חייל ללמוד ולהתפלל לזכותו. והם בתורתם יצילו את העולם.
אבל אני גם לא בחזית הזו.
לא בחזית הישיבתית ולא בחזית המלחמתית.
איפה אני כן?
בדיוק איפה שאני.
מאמינה באמונה שלמה שאין מקרה. ואם ה' שם אותי עכשיו, במלחמה הזו, בעיר הכי רגועה בארץ. עיר המוקפת בדפי גמרא, ואפילו אזעקה אחת (!) לא היתה בה. אז המקום שלי והתרומה שלי לעם ישראל בדיוק במקום הזה.
כל אחד ה' שם אותו בדיוק במקום בו הוא צריך ללחום.
והמלחמה שלי היא פה.
נכון, היא לא בצל אזעקות סביב השעון, לא בתוך טנקים בוערים, ולא במגן דוד אדום. לא בבתי חולים, ולא ביחידות זק"א.
המלחמה שלי היא פה.
ומפה אני יכולה וצריכה לתרום לעם ישראל בשעתו הקשה.
מהמקום שלי אני יכולה לתת את הכח והזכויות לחיילים שלנו, לעם שלנו - בכל החזיתות.
ואיכשהו - זה קשה.
זה נשמע כל כך פשוט, וכל כך לא הרואי, כל כך יום-יומי עד שזה לא נשמע מאבק בכלל.
ומסביבי אנשים עושים דברים כל כך גדולים.
זה כמעט נשמע כמו - אני עושה משהו בכלל? מה הטעם? או - באמת זה מה שאני עושה עכשיו בשעות גורליות אלו?
אבל כן.
אם ה' שם אותי כאן - אז הוא רוצה את עבודת ה' שלי מכאן. ואת התרומה שלי לעם ישראל ולמלחמה הזו - כאן.
ומה אני יכולה לעשות מכאן?
זה בערך מה שאני עושה תמיד. ולכן זה כל כך לא הרואי, ולא פוטוגני : )
ולא נראה כמו גבורת על : )
זה עוד פעם להכין ארוחת צהרים, ולכבס עוד מכונה. לתפור כפתור שנשר. וללכת עם הילדה לגינה. (כן, אצלנו גינה זה אפשרי, הלוואי בקרוב אצל כל עם ישראל). ולקרוא איתה בערב קריאת שמע. להסביר לה את תפילת "אחינו כל בית ישראל" , ולהוסיף את זה לקריאת שמע של הלילה.
ומה עוד?
משתפת ברגע קצת אישי : )
כשפרצה המלחמה הזו, שוחחתי עם הבן שלי. אמרתי לו שאם עוד פעם אשמע את צמד המילים : "לחזור בתשובה", אני אצרח.
הרגע נגמר ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, הושענא רבא, כמה כבר אפשר לחזור בתשובה? וכמה אפשר להגיד את זה לאנשים? לא רוצה לשמוע, ואל תגידו לי את זה בכלל!
והנה בערך מה שאמר לי הבן שלי:
(לא יודעת להגיד את זה מתוק ויפה כמוהו, אבל זה הכיוון)
לכל אחד יש דברים שמזמן חשב עליהם שהוא צריך והיה גם מאוד רוצה להשתפר בהם.
למשל?
אולי מישהי כבר מזמן חשבה על כך שהיא היתה רוצה לצאת מידי פעם עם הילדים לגינה. או להתייחס יותר בסבלנות, או לספר לילדים סיפורים מידי פעם על הספה בסלון.
ולא ממש מצליחה שזה יקרה.
אז עכשיו זו הזדמנות.
לקחת משהו שחשבנו עליו קודם (לא משהו שאני מייצרת עכשיו לכבוד שצריך לחזור בתשובה...). משהו שכבר מזמן הבנתי שהוא מאוד חשוב אצלי, קריטי בחיים שלי, בעבודת ה' שלי, ולהתקדם בו קצת, אפילו במילימטר, אבל להתקדם.
למשל?
פעם בשבועיים לצאת עם הילדים לגינה. או פעם בשבוע לשבת עם הילדים לשעת סיפור בסלון.
לפתוח לה' פתח כפתחו של מחט.
אבל
קריטי שזה יהיה משהו שכבר חשבנו מזמן. כי אז זה מראה שזה חשוב. ואנחנו מבינות שזה באמת בנפשינו.
ושזה יהיה קטן. קטנטן. משהו שיכול להיות בר קיימא.
זהו.
מניחה לכן את זה כאן, כי לי באישי זה עזר מאוד.
זה כבר לא היה צמד המילים המייאש "לחזור בתשובה"
פתאום זה הרגיש בר קיימא ומשהו שבאמת אפשר וניתן לעשות אותו.
ומשהו שאני יכולה לגייס את כל כח הרצון שלי. כדי לעשות אותו.
ועוד נקודה שמאוד הייתי רוצה להוסיף פה:
קריטי.
קצת שקט.
תייצרי לעצמך רגעים של שקט.
שקט - מחדשות. (למשל - להחליט לפתוח חדשות רק פעם ביום. קשה מידי? פעמיים ביום - וזהו. פתאום - יהיה לך זמן לשמוע את עצמך).
שקט - ממה שקורה מסביב.
שקט - של מחשבה עצמית.
ברגעים של לפגוש את עצמינו - שם קורים הדברים הכי משמעותיים.
שקט - מה אני רוצה עכשיו?
מה ה' אלוקי רוצה ממני עכשיו?
מה התפקיד שלי עכשיו במלחמה הזו? ומה אני תורמת לעם ישראל עכשיו במלחמה הגדולה הזו?
ותאמינו לי - דווקא הדברים השקטים, הלא הרואיים, הלא פוטוגניים, ולא ענקיים -
הם באמת הדברים הכי הכי ענקיים.
וקשה, הו, כמה קשה, המלחמה הזו : )
המון כח!
רוחמה
נמאס לך להגיע לכל דבר רק ברגע שאחרי האחרון?
לחצי כאן עכשיו>>> וקבלי במתנה:
חמישה פרקי סיפור מרתק + חמישה קלפי פעולה פרקטיים
ליצירת שינוי ליום יום רגוע ומספק.
חסום לך? לחצי כאן >>>
עדיין לא רשומה לשבי רגע? בלחיצה כאן את איתנו!