בימים האלו נראה שאנחנו חיות על חצי קלאצ', נוסעות, אבל לא ממש, מקרטעות מכאן לשם, כי גם אם למעשה ומעל פני השטח החיים נמשכים, התחושה היא של ירידה כללית בכל רמת התפקוד.
העובדה שאנחנו לא מתפקדים רגיל עוזרת מצד אחד, כי גם בלי לעשות כלום יש בנו מתח עצור, סוג של לחץ שבימים כתיקונם אנחנו משתמשות בו כדי להספיק ולעשות המון דברים ואילו היום הוא עצור בתוכנו, מבעבע, כי אין חשק לעשות יותר ממה שחייבים, והכח הזה שלא יוצא על להספיק ולעשות הוא הכח שבו אנחנו משתמשות כדי להתגבר על ההוווה הלא פשוט שלנו.
ומצד שני להשתבלל בתוכנו, להשאר עם הפחדים והכעס, עם האבל והחשש, מה זה עוזר לנו? מסיבות מתבטלות, חתונות מועברות, ערבי שבע ברכות מצטמצמים עד למינימום, אין חשק לקניות בוודאי שאין שום ענין לבלות, וככה אנחנו גוררות את היומיום עם מה שממש צריך ומוכרח.
מצד אחד זה לגמרי מובן, למי יש חשק ללכת למסעדה או לצאת לטיול אפילו באזורים בהם המלחמה כמעט לא מורגשת באופן מעשי, כשהלב מלא בכאב על כל הנופלים והפצועים והנעדרים? למי יש כח לסדר לעצמו איזה כיף קטן כשהמח אפוף בפחדים ובסיוטים, ובכלל לא נעים שאני יכולה בכלל לאכול עוגה עם הקפה כשלפני עיתון עם בשורות איוב, וכל יום נוסף שם חדש לנופלים ומשפחה שבורה לעם ישראל.
ומצד שני חברות יקרות, כשאנחנו לא קונות בעלי העסקים מפסידים, כשאנחנו לא משתמשים בשרותים שאנשים יקרים בנו בעשר אצבעותיהם אנחנו שומטים להם את הקרקע הכלכלית תחת רגליהם, כשאנחנו מלקות את עצמנו על שנהננו מעוגה וכוס קפה אנחנו עושים לילדים שלנו אמא פחות רגועה, יותר עצבנית, יותר חלשה...
כשאנחנו מתמקדים בכאב אנחנו לא צומחים אלא נכבים. זה לא אומר שלא לחשוב על מה שקורה, לברוח או להתעלם. זה לעשות מה שאנחנו יכולות בהשתדלות למען ההצלחה של החיילים והישועה של החטופים, להתפלל, לזכות ולזכות במצוות, וגם לתת לעצמנו חווית התרעננות והרגעות כדי שיהיה לנו כח להמשיך.
הרבה פעמים שאלתי את עצמי איך בימי השואה האיומה אנשים התחתנו, באיזה כח הם המשיכו את החיים הכאילו נורמלים בתוך כאוס שאין דומה לו ברוע, מאיפה היה להם סבלנות וכח לחשוב על העולם שאחר כך, על בניה, בתוך תמרות העשן. ונשארתי בחוסר ההבנה. לא היתה לי תשובה. כי ככל שיצר החיים גדול ובונה עדיין זה נראה בלתי אפשרי. והיום, ואני לא משווה את חיינו היום לימי השואה, כי זה היה טבח של שישה מיליון, כי אלו לא זמנים הניתנים להשוואה. כעת זו צרה ועת מצוקה איומה, וכל זאת חופות נעשות ושמחות נחגגות, ולפעמים בתוך הבסיסים עצמם, דקה לפני שהחתן/בעל החדש יוצא למשימה חדשה, ממנה לא מובטח לו שישוב... ושוב עולה השאלה: איך.
והיום יש לי חלק מהתשובה. כדי לעבור תקופות קשות מכל סוג אנחנו זקוקים לאנרגיה חיובית שתשמן את הגלגלים המקרטעים שלנו, ושמחות והמשכיות וחיפוש אחר הנורמלי והמשמח והמוכר והאהוב, זה בדיוק מוקד כח שמטעין אתנו באנרגיה חיובית, כדי שנוכל להמשיך ולחיות, כמעט כרגיל, עד שהרגיל האמיתי יחזור....
נשמח במה שהחיים מזמנים לנו, בהולדתם של תינוקות חדשים, בגדילתם של הילדים, בחוכמות שלהם. נמשיך ונבנה בתים חדשים. ונוסיף את צמד המילים והלוואי שיהיה גם 'בלב שמח'. שנזכה.
אז כן, בנוסף לעוד תפילה חמה, לעוד כמה פרקי תהילים, לעוד עשיה של חסד שתוסיף לנו זכויות, עשו לעצמכן טוב, פנקו את עצמכן ככל שאפשר. למענכן ולמען המשפחה שלכן.
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית.
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il