הכאוס שלנו נמשך ואין תאריך סיום.
הסיוט שהתחיל בשבת שמחת תורה מתארך. הבקרים נפתחים ב'הותר לפרסום' שובר לב, ומסתבר שגם בשעות אחרות כבר 'הותר לפרסום' והבשורות הרעות מגיעות בכל שעה, משפחות נהרסות וההודעות רצות בלי להסתכל בשעון. בבתי החולים, המחלקות הכירורגיות והאורתופדיות, הפנימיות והשיקום מתפוצצות מעומס לא פשוט, והלבבות נשברים פעם אחר פעם.
ומצד שני החיים ממשיכים כי הם חייבים להימשך, מחלקות היולדות עמוסות סביב השעון, יש חתונות ומשפחות מוקמות ואנשים מתלבשים יפה ורוקדים לקול תזמורת, והלב מתפוצץ מעומס רגשות מתנגשים, ומה שלא נעשה כבר לא יכול להיות בשמחה גדולה ואמיתית כי כולנו פצועי לב.
אז מה, שלא יתחתנו? שלא יקנו? יפתחו חנויות? שאנשים לא ילכו לשבת לשיחה בבית קפה? ואז? גם בית הקפה הזה יקרוס והעובדים שלו יקוששו שקלים כדי לשלם לשכירות הדירה שלהם וללימודים, ולא יהיה להם, ואז? בעלי הדירות לא יתפרנסו או הסטודנטים יצברו חובות? ולא נקנה עד שכל הסוחרים ונותני השירות למיניהם יפשטו רגל?
המצב מסובך. מצד אחד הלב תקוע על כאב נורא, מצד שני אי אפשר ואסור להיות תקועים שם. יש חיים, יש ילדים שאסור שיחוו פחדים נוספים, ההצגה חייבת להימשך ואולי עכשיו יותר מתמיד כי כואב לנו מספיק ואם לא נמלא את הלב בחוויות חיוביות בסוף נקרוס.
וככה אנחנו מתארחים בערד אצל הילדים ומחליטים לצאת אל ים המלח. לשחרר את האוויר שקפוץ לנו בריאות בלי יכולת לנשום. נברח קצת מהמציאות.
זה יום קייצי מופלא לחלוטין, בגדים קלים, הכי קלים, בסוף חודש טבת שחל בינואר. בזמן כזה בחיים נורמלים מתעטפים בהכי הרבה שכבות שאפשר, ואילו עכשיו זה מזג אויר שמאפשר לנשום את פלאי הבריאה של הקב"ה, ממש הזדמנות.
אנחנו הולכים לתחנה המרכזית הקטנה של ערד, יש ממנה הסעות סדירות בכל שעה, 12 שקל ואתם ביקום מקביל, יצאתם מהעולם הרגיל והשוטף העירוני הממהר, מחדשות רעות, מאקטואליה של מתח ואתם במדבר. הכל חום בגוונים שונים. הדרך מתעקלת, אין נפש חיה מסביב, זה אתם ומי שבאוטובוס אתכם, ואין שם הרבה נוסעים, מי יורד לים המלח בסתם יום חול? אנחנו.
עשרים וחמש דקות של נסיעה וים המלח מתגלה במלוא יופיו. הוא מתייבש ומצטמק, אבל בינתיים יש ממנו מספיק כדי לשטוף את העיניים בכחול בוהק עם השתקפות הרי ירדן לתוכו. אנחנו יורדים. איזו שלווה! כמה טוב שאפשר לברוח מהמציאות.
ואז, כמו משום מקום, שני מטוסי קרב אימתניים טסים בגובה נמוך מעל ראשינו, חותכים את האוויר בקולות אימים. אחרי עשר דקות עוד זוג מפלח את השלווה בקולות מלחמה. וככה כל הבוקר.
אין ואי אפשר (ואולי אסור ולא צריך) לברוח. אין ואי אפשר (ואולי אסור ולא צריך) לשכוח.
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il