את המאמר הבא פרסמתי לפני שנים במגזין 'קולמוס' של משפחה.
לקראת חג השבועות, חשבתי לשתף אותו פה.
על גילגולו של כתר ארם צובא.
אחד מכתבי היד העתיקים ביותר הקיימים בידינו הוא כתר ארם צובא, התנ"ך השלם שנכתב על מנת להעביר את המסורה הלאה.
במשך מאות שנים הזכירו את שמו ביראת כבוד, ושליחים מארצות רחוקות נשלחו כדי לראותו וללמוד ממנו. עדויות של גדולי ישראל על מהימנותו והדיוק המושלם שבו, הפכו אותו לסמל ולמקור החשוב ביותר להעברת סימני התורה.
הכתר, זכה לתוחלת חיים ארוכה של למעלה מאלף שנים, שומריו התחלפו, גם מיקומו הגיאוגרפי השתנה, אולם הוא שרד את כל תהפוכות הזמן, ונשאר למלוך.
אלפי ידיים עלעלו בדפיו במשך השנים, גם עינו של הרמב"ם שזפה את אותיותיו, והוא המשיך למסור את המידע הצפון בתוכו לכל מי שהורשה לחזות בו.
במשך מאות שנים מחייו הארוכים הוא שכן בבית הכנסת בקהילת חלב, שם גם זכה לשיוכו עם קהילתם, אולם למרבה הצער, דוקא עם חזרתו למקום שבו נוצר – לארץ ישראל, נגדעו ממנו חלקים, ויופיו הועם.
על אלף השנים של הכתר, ועל חשיבותו ברצף מסירת התורה.
לפני כשבע שנים הובא ממצא נדיר למוזיאון ישראל.
פיסת קלף זעירה עטופה בנרתיק ניילון. הפיסה כללה שורות בודדות המתארות את מכת צפרדע, מחומש שמות. בשיח הפנימי של תלמידי חכמים וחוקרי המקרא התגובות היו נרגשות.
מה היה מיוחד בפיסה הזו? בכל חנות ספרים, או בכל בית כנסת קרוב ניתן למצוא הרבה פיסות נייר כרוכות לחומש המכילות את אותם פסוקים בדיוק. אולם, הפיסה ההיא לא יצאה ממכבש הדפוס במאה העשרים ואחת וגם לא במאה התשע עשרה.
הדיו החקוק עליה לא ניתז ממכונה נחפזת בפקודת מחשב חסר תבונה.
היא אף לא נכתבה על ידי סופר בן הדורות האחרונים.
הפיסה הקטנה מהווה פסקה קטנטנה מתוך פסיפס של חמש מאות עמודים בקירוב, של תנ"ך שלם שנכתב לפני למעלה מאלף שנים.
תהליך היצירה שלו נמשך תקופה ארוכה; יממות, שבועות, חודשים, שנים.
הקולמוס הוטבל שוב ושוב - בדיו הבלתי מחיק, אשר הורכב משרף עצים טחון מעורב בברזל גופרתי ובפיח - לצורך חקיקת האותיות על הקלף.
הוא נכתב על קלף שגם הוא עבר תהליכים ארוכים עד שהיה מוכן לייעודו.
אולם עיקר העמל שהושקע בו הוא באיות, שהוא מהמדויקים ומהמהימנים ביותר.
ביראת כבוד שרטטו אותו מחולליו: האחד סופר, השני מבעלי המסורה:
יצקו ובנו עוד אות, עוד מילה. עיטרו אותה במלאכת מחשבת: קמץ, דגש, צירה, קיבוץ שפתיים, סגול, שווא, פתח, שמא חטף-פתח?
כשהם חרטו את האותיות הם חשבו עלינו, ועל הדורות שלפנינו. על הדורות הרחוקים אלפי שנים מהר סיני. שם, במתן תורה, הכל היה בהיר, קיבלנו את התורה על שני חלקיה: בכתב ובעל פה.
התורה שבעל פה כללה בין היתר גם את המסורה: צורת הקריאה הנכונה, ניגון והטעמת המילים (ראה מסגרת), אך ירידת הדורות, היחלשות הזיכרון, ובעיקר תפוצת ישראל בגלויות השונות, הניעו את הסופר והמסרן לכתוב את 24 חוליות התורה שבכתב כולל המסורה, שלא תשתכח התורה הזו מישראל.
הם כתבו את התנ"ך במצחף. המצחף היווה את המעבר בין עידן המגילות לעולם הספרים; היו אלו גיליונות קלף הכרוכים בצורת ספר ומכיוון שהתנ"ך שכתבו לא נועד לקריאה בתורה אלא לעיון וללימוד כתבו אותו על מצחף, כדי לחסוך את הטרחה שבגלילת הקלף. הכל כדי ליצור ספר אחד שלם שיכריע ויפסוק את תורה ההגייה והדקדוק כולה וייתן מענה לדורות שלאחריהם. להעביר את המסורה הלאה.
בחרדת קודש הם שרטטו על הקלף עוד אות ועוד אות, עוד דגש ועוד שווא, ביודעם שכל נקודה מיותרת, או קו שנמתח יתר על המידה יכולה ליצור טעות הרת גורל לדורות, משום שכל מטרתו של הספר הייתה להעביר לדורות הבאים את המסורת בענייני צורת האותיות והגייתן.
ביושר זכה התנ"ך לתואר הכבוד שהצמידו לו - הכתר. העמל שהושקע בו, הדיוק המושלם עליו העידו גדולי ישראל במשך הדורות, הציבו אותו ככתב היהודי הקדום אולי החשוב ביותר.
אבל בין שנות עמל היצירה שלו, לבין שנות האלפיים בהם הגיעה אותה פיסה זעירה למוזיאון ישראל נחקקו בו למעלה מאלף שנים של טלטולים ונדודים, בתוכם למעלה משש מאות שנים בהם הופקד למשמרת אצל יהודי חלב.
כך זכה לכינוי: "התאג' של חלב", או כמו שקראו לו היהודים בחלב ובעולם: "כתר ארם צובא".
יצירה: טבריה 930 לספירה בקירוב
"זהו המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים, שכתב אותו מרי ורבנא שלמה הנודע בבן בויאעא הסופר המהיר רוח ה' להניחו".
שלמה בן בויאעא, 'הסופר המהיר' כתב את 'המצחף השלם', כשמחלונות ביתו נשקפים כנראה, נופיה השלווים של טבריה.
טבריה - אחת מארבעת ערי הקודש, הייתה בשנים ההם מקבץ של בתי חול ושווקים המפוזרים כמו מאות חלוקי אבן צבעוניים על החוף המערבי של הכנרת.
היא הייתה עיר משגשגת: המרכז הכלכלי החשוב של ארץ ישראל. מלאה במעיינות מרפא, מפורסמת בתעשיית הבדים, האריגים והמחצלאות שלה, שוק היהודים שבה היה גדול ומגוון וידוע במחיריו הזולים, אבל יותר מהכל בלטה במסחר העיקרי שהתנהל בה בלי הרף: המשא ומתן התורני שפרח בה. ר' יוסי הגלילי, ר' שמעון בן חנניה ור' מאיר קבעו בה את מושבם, היא היתה למקומה האחרון של הסנהדרין, ובה נשלם גם התלמוד הירושלמי.
אולם אחד המפעלים הבולטים שנקשרים לשמה הוא מפעלם האדיר של בעלי המסורה.
בעלי המסורה כמו שמשתמע משמם, היו קבוצה של חכמים ששמו להם למטרה לדאוג להעברת המסורת הדקדוקית הלאה. הם עסקו בשימור נוסח המקרא וגם בהחדרת הניקוד והטעמים. למעשה היו בעלי מסורה רבים ושיטת ניקוד שונות, אך מסורת הלשון העברית של אנשי טבריה נודעה כמשובחת ומדויקת יותר ממסורות אחרות.
'הניקוד הטַבְרָנִי' - נהפך למושג לדיוק מירבי בסימני התורה, והוא זה שהתפשט במשך הזמן בכל קהילות ישראל (ראה מסגרת).
כך מעיד האבן עזרא בספרו 'צחות': "חכמי טבריה הם העיקר, כי מהם היו אנשי המסורת ואנחנו מהם קיבלנו כל הניקוד".
מפי היסטוריון ערבי אנחנו למדים שרבי סעדיה גאון שהה זמן מה בטבריה ולמד את מסורת הקריאה והלשון מפי אחד מחכמיה. ידועים גם שמותיהם של כמה מחכמי לשון ומסורה שחיו ופעלו בעיר טבריה: ר' פנחס ראש ישיבה, אחיהו הכהן החבר ואחרים.
אחד מחכמי הלשון והמסורה המפורסמים ביותר שחיו בטבריה היה רבי אהרן בן אשר.
לבן-אשר מיוחס ספר הנקרא "דקדוקי הטעמים" אשר הכתובת בראש הספר קובעת כי ר' אהרן בן אשר היה "ממקום מעזיה הנקרא טבריה, אשר על ים כנרת מערבה".
אהרן בן אשר קיבל את יעוד חייו כמסרן יחד עם חלב אימו. הוא היה דור שישי למשפחה של בעלי מסורה ידועים, אולם נראה שהוא הבולט מכולם. לפחות היצירה שהוציא תחת ידיו, הייתה, ברבות הימים לחשובה ביותר: כתר ארם צובא.
במשך כמה שנים ישבו בן בויאעא ובן אשר וחרטו על גבי הקלף. הראשון חרט בכתב יפיפה ומושלם את אותיות התורה, ובן אשר הגיה, ניקד, הטעים ורשם את רבבות הערות המסורה החרוטות בכתב זעיר בשולי הספר, והן ללא ספק היהלומים של הכתר – המייחדות אותו מכתרים אחרים (ראה מסגרת).
נדודים: המאה ה-11: הכתר גולה
במרוצת המאה ה - 11, אחרי מותו של בן אשר, רכש קראי עשיר את הכתר. ההקדשה מספרת על "החכם והנבון והחסיד הישר והנדיב" - ישראל בן שמחה שהגיע מן העיר בצרה.
בן שמחה לא קנה את הכתר לאוסף פרטי שלו, אלא ידע שייעודו של הספר לא יתקיים אלא אם יתנוהו לאנשים שיוכלו לעשות בו שימוש. הוא הפקיד את הכתר בידי "שני הנשיאים הגדולים" של קראי ירושלים, יאשיהו וחזקיהו, ששמרו עליו בבית כנסת קראי בעיר ואסור היה לו לצאת מידיהם.
אז נוספה לכתר הערת בעלות החותמת את הספר:
"זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב... שלמה הנודע בבן-בויאעא הסופר... וניקד ומסר אותו... החכם הנבון, אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים... מר רב אהרן בן מר רב אשר... [מצחף זה הוא] סגולת הקראים השוכנים בהר ציון... קודש לה' לא ימכר ולא יגאל... ברוך ה' לעולם אמן ואמן"
על פי הקדשה נוספת על המנהיגים להוציא את האוצר לראווה בפני "קהילות העיר העתיקה". כלומר גם לקראים וגם ליהודים הרבניים. אם תלמיד חכם יבקש לעיין בכתר, מוסיפה ההקדשה, "יוציאוהו אליו לראות ולהשכיל ולהבין".
אולם, כל התנאים שהוצבו לשמירה על הספר, לא הועילו הרבה עת נקבצו ובאו אויבים מבחוץ.
זה היה בסוף המאה האחת עשרה, החוקרים חלוקים האם היו אלו הצלבנים או הסלג'וקים. בתוך נהרות של דם ששטפו את רחובות ירושלים נלקח גם הכתר לגלות, אולם הכובשים לא פגעו בו, גם הם הבינו שלספר יש ערך רב וניתן לבקש עבורו ממון רב.
הכתר נפדה מן השובים על ידי יהודי מצרים והגיע לבית הכנסת הרבני שבפוסטאט (קהיר העתיקה), שם הועבר לידיו של סופר, שהוסיף לו כתובת חדשה, ובה שילב עברית עם ערבית באותיות עבריות: "הועבר... מן השבי בירושלים עיר הקדש תבנה ותכונן לקהל מצרים לכניסת ירושלים".
במצרים היה הספר לעיניו של אחד מגאוני ישראל שהשתמש בספר לצורך בירור עניינים מוקשים בקביעת הכתיבה של רווחי הפרשיות (הפתוחות והסתומות). הוא מעיד כי נתקל במבוכה ובמחלוקת בקרב כל העוסקים בתחום, אולם בסופו של דבר סמך בקביעתו על "הספר הידוע... שהגיהו בן אשר". כאן מסר עדות שהעלתה את יוקרתו, חשיבותו וערכו של הספר בעשרות מונים.
וכך כותב רבינו משה בן מימון ב"משנה תורה" (הלכות ספר תורה, פרק ח' הלכה ד'):
"הספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו".
עדות מפורשת לכך ש'הספר הידוע... שהגיהו בן אשר' הוא כתר ארם צובא, מופיעה בספר 'יסוד משנה תורה' לרבי יהודה ברבי משה אלבוטיני, מגדולי רבני ירושלים לפני כ-500 שנה.
(הוצאת המכון לחקר כתבי הרמב"ם, חיפה, תשס"ג). בעסקו בדברי הרמב"ם הנ"ל הוא מעיד שהוא עצמו היה בחלב וראה שם את הספר שהרמב"ם השתמש בו - הכתר.
"ואמרו לי ראשי הקהל יצ"ו שיש קבלה בידם שהוליכו שמה הרב רבי אברהם בן רבינו הרב ז"ל (=הרמב"ם) ובנו ה"ר דוד בן הרב רבי אברהם זצ"ל שהוא קבור שמה בחלב הנז'... ועל אותו הספר סמך הרב ז"ל וכן נהגו כמוהו בכל גלילות ישראל ששמענו וראינו".
מנוחה: הכתר בארם צובא
הרמב"ם הלך לעולמו בשנת ד' תתקסה (1204). במחצית השנייה של המאה הארבע עשר היגר צאצא של הרמב"ם, מקהיר לחלב. הוא לקח עמו לסוריה ספרים רבים מספריית הרמב"ם, ככל הנראה, הכתר היה ביניהם. נוסעים שביקרו בחלב בשנים שלאחר מכן ציינו בזיכרונותיהם את הספר המפורסם שבעיר.
בדיווח של נוסע משנת 1497 נכתב: "הספר שסמך עליו הגאון ז"ל (הרמב"ם) עדיין הוא היום במדינת צובה והיא חלב, וקורין לו הכתר, והוא כתוב על קלף, בכל דף שלושה טובים וכתוב בסופו: 'אני אהרן בן אשר שהגהתיו' ".
אז הפך 'הכתר' ל'כתר ארם צובא'.
למעשה לא היה הכתר נחלתם של אנשי חלב, יותר משהיה שייך לאנשי ירושלים, בגדד, או פרשבורג. הכתר יועד כדי להעביר את המסורה לכל קהילות ישראל, זוהי בדיוק הייתה מטרת מחולליו: לשמור על אחידות בכל נוסחי ספרי התורה בכל רחבי תבל, אולם דומה ש – 600 השנים בהם זכה לאכסניה ולמשמרת מעולה אצל קהילתם יהודי סוריה, נתנה להם את הרשות להמליך אותו ככתרם שלהם.
קהילת ארם צובא היא מהקהילות הוותיקות בגולה. כבר בסוף בית ראשון ישבו יהודים בחלאב, ולפי המסורת המקומית, תחילתה של הקהילה היהודית במקום נעוצה בכיבוש ארם בידי יואב בן צרויה.
מצבה של קהילת חלב היה נתון לעליות ומורדות במשך השנים. שנים של הגנה יחסית ושנים של רדיפות, אולם מצבו של הכתר לא הוטב ולא הורע, הוא שכן בבטחה ב'היכל אליהו הנביא', אחד משבעת ההיכלות בבית הכנסת הגדול בעיר.
השמירה הייתה קפדנית, כך סיפר לימים חכם יצחק שחייבר בן הקהילה: "אנשי הקהילה חששו פן הכתר ייגנב, לכן ייחדו לו ארגז גדול מברזל שהיו לו שני מנעולים שמפתחותיהם לא נמסרו ביחד לגבאי אחד, אלא רק לשני אמידים וחשובים, כדי שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד, ותחת השגחת ועד הקהילה".
אחד מהבודדים שזכה לראות את הכתר ומסר עדות מפורטת על כך היה פרופסור משה דוד קאסוטו מומחה למקרא יליד אטליה, לשעבר הרב הראשי של פירנצה. הוא נסע לחלב ב – 1943 בשליחות האוניברסיטה העברית. כשחזר, מסר את התיאור הבא: "הכתר נמצא בתוך קופסה של עץ מכוסה עור אדום. הקופסה נפתחת לשני חלקים, והספר קשור בה... על שני החלקים ועטוף בכריכה רגילה".
ראשי קהילת חלב לא נתנו לקאסוטו לצלם מן הכתר, בקושי הרשו לו לחזות בו. קאסוטו בדק בעיקר את המילים שאיותן היה שנוי במחלוקת, הוא הספיק לעבור על חלק קטן מהכתר. לימים יכתוב על כך קאסוטו בביקורת:
"מסווה האגדה היה פרוש על הספר וכאילו סבבוהו ענני כבוד וערפילי טוהר", כתב "ואולם חכמה טמונה ואוצר נסתר אין בהם תועלת וכל זהירותם וקנאותם של אנשי המקום גרמו לכך, שלא היה אפשר ללמוד מן הספר וליהנות מן החכמה הצפונה בו".
קאסוטו, לא היה היחיד שזכה לחזות בכתר, רבי יעקב מלוצין, מדקדק גדול ובקי במסורה נשלח על ידי חכמי ירושלים לבדוק את שינויי הנוסחאות. כמו כן ראה אותו רבי יהושע קמחי שהגיע עם ספר תנ"ך עליו רשם את הערותיו ואת השינויים בנוסח המקרא (ראה מסגרת).
ברבות הימים יתברר שקאסוטו הוא האדם האחרון שימסור עדות על הכתר בשלמותו.
אובדן: 1948: פרעות חלב
יומיים אחרי החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, החלה אש השנאה הערבית לבעור בחוצות חלב, מהר מאד היא תפסה ממשות בדמות להבות ענקיות שלמרבה הנס נתפסו לעצים ואבנים ולא לבשר ודם.
הפורעים הציתו בתי כנסת רבים, שמונה עשרה במספר, לא פסחו גם על חנויות ובתים יהודיים יהודיות, אולם לא רק עצים דוממים נפגעו כי אם גם עצי-חיים.
לימים סיפר רבה של העיר, העיר משה טוויל:
"הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו בחוץ בנפט ובשמן. היהודים פחדו לצאת, כי אחת דתו להמית. הממשלה הזהירה שלא להרוג: לשדוד ולהרוס רשאים... באותה שעה נשרפו כל בתי הכנסת בייחוד הגדולה... אחרי ארבעה ימים נכנסנו לבית הכנסת וראינו אפשר ספרים וקטעים קטנים... הביטו וראו הכתר מגולל באפר. הארגז שבור לנתחים נתחים"
בחלב הסתובבה השמועה כי הכתר נשרף, השמועה הזו הגיעה גם לארץ.
פרופסור קאסוטו כתב את השורות הבאות:
"אמנם אפשר עדיין לקוות שאולי אין ידיעה זו אלא התפארות שווא של הפורעים, ושלאמיתו של דבר ניצל הספר הנפלא אף הפעם. אבל אין זו אלא תקווה קלושה, ומסתבר הדבר שבשריפת בית הכנסת העתיק של חלב גם אותו השריד הנערץ של חכמת ימי הביניים עלה באש".
התקווה הקלושה אכן התאמתה. 'השריד הנערץ' ניצל גם הפעם, אמנם הידיעה לא הייתה התפארות שווא של הפורעים, כי אם שמועה שהופצה בכוונה תחילה על ידי זקני הקהילה. מכיון שידעו שממונם וייתכן שאף גופם הפך להפקר וחששו שמא ידיים חמדניות ירצו לטמא את הכתר, העלימו את הגירסה האמיתית: מישהו הציל את הכתר.
במרוצת השנים ניסו אנשים רבים לייחס את סיפור ההצלה לעצמם. אם נקבץ את כולם נגיע לכדי תריסר אנשים שונים שטענו לכתר. אולם הגרסה המהימנה ביותר הייתה של שמש בית הכנסת מר אשר בגדדי. לפי עדותו הוא נכנס לחצר בית הכנסת שהייתה מלאה בספרים חרוכים וחלקי קלף, נבר בין הגווילים המבוזים ואסף את חלקי הכתר בתוך שק.
כמה חלקים אסף?
מכאן מתחיל סאגה חדשה בחייו של הכתר, שהנסתר בה רב על הנגלה. סאגה שעדיין לא הסתיימה.
תעלומה: דפי הכתר האבודים.
בגדדי העביר את הכתר לידי זקני העדה, הם הסתירו אותו אצל סוחר נוצרי שסמכו עליו, ורק כעבור כמה חודשים כשהמצב התייצב העבירו אותו למחסן בבעלות יהודי בעיר העתיקה שם נשמר הכתר עשר שנים.
במהלך השנים הללו ניסו להבריח את הכתר מסוריה, אולם מכיוון ששערי המדינה היו נעולים בפני אזרחיה היהודים, אין יוצא ואין בא, היה סיכון גדול לשלוח אותו יחד עם יהודים שהבריחו את גבולות סוריה בלילות חשוכים וחששו אף לעורם שלהם.
כעבור עשר שנים נוצרה הזדמנות נדירה לשלוח את הכתר. מרדכי פחאם סוחר גבינות יהודי בעל נתינות איראנית גורש מסוריה, חכמי חלב קפצו על המציאה וביקשו מפחאם שייטול את הספר ויעבירו לארץ ישראל. אשתו של פחאם עטפה את הכתר בבד לבן והטמינה אותו בתוך מכונת כביסה, מתחת לערימות מזון ובגדים.
בהגיעו לארץ מסר פחאם את הספר לידי שלמה זלמן שרגאי, שהעבירו לידי הנשיא – יצחק בן צבי.
במשך שנים ארוכות שהה הכתר במכון יד בן צבי ובשנות ה – 80 העתיק את מקומו למוזיאון ישראל.
אולם העיקר חסר מן הספר.
הספר שהגיע לידי מכון יד בן צבי הכיל רק 294 עמודים (מתוך 487), חסרים בו חלקו הראשון – כל חמשת חומשי התורה, מחוץ לסופו של ספר דברים, וחסרות בסופו כמה מהמגילות וכן ספרי דניאל ועזרא.
במשך שנים רבות הייתה הטענה הרווחת והרשמית שרוב דפי הכתר נעלמו או נשרפו בפרעות 48', נראה היה שיש לך סימוכין מהספר עצמו: דפי הספר שחורים בשוליהם, והדעה הרווחת טענה שאלו הם שרידי השריפה.
ב-1986 נמסר הכתר לשיקום במעבדות במוזיאון ישראל, אז נשלח מדגם מהפינות התחתונות הפגומות של הדפים למספר מומחים והם טענו שללא כל ספק דפי הספר לא נפגעו משריפה כי אם מפטרייה שתקפה אותם.
מכאן שהעדות הממשית לפגיעה של הכתר על ידי אש התבררה כטעות.
אולם מעבר לכך במשך השנים נשמעו טענות רבות וקשות כנגד דמויות שונות החשודות בהעלמת חלקים מן הכתר, יש כאלו שהעידו שנתקלו במשך השנים בדפים מהכתר, ויש גם הרבה חוליות בלתי פתורות ומתמיהות בדברי הימים של הכתר מאז הועבר מסוריה לארץ ישראל.
ספר התנ"ך השלם ששרד את כל תהפוכות העם היהודי במשך כאלף שנות גלות, נגדע ונקטע דווקא בשובו אל מדינת היהודים.
וכאן אנחנו שבים לפיסה מן הכתר ששבה והתאחדה עם שאר חלקי הכתר לפני מספר שנים, פיסת הקלף הקטנה נשמרה עד ימינו בארנק של יליד חלב המתגורר בנין יורק. לדבריו, הוא האדם הראשון שנכנס לבית הכנסת אחרי הפרעות, ובמו ידיו הרים מן הארץ את פיסת הקלף הקטנה.
עוד דף הוחזר במרוצת השנים ובו קטע מספר דברי הימים, גם בעליו סיפר שהוא מצא אותו מתגולל על הארץ לאחר הפרעות.
במשך השנים מאז הגיע לארץ עבר הכתר פעולות שיקום להציל את החלקים הקיימים. הוא צולם, וכמה מהדורות תנ"ך יצאו על פיו. כך ממלא הכתר את ייעודו האמיתי: לעיון, ללימוד, להעביר את המסורת הלאה.
מקורות:
פרידמן, מתי. תעלומת הכתר, אור יהודה, דביר, תשע"ב
עופר, יוסף. "כתר ארם צובה - תולדות כתב-היד וסמכותו", בתוך: מ' גלצר (עורך), כתר ירושלים - תנ"ך האוניברסיטה העברית: הארות לנוסח ולמלאכת הספר, ירושלים תשס"א, עמ' 17-40
רוצה עוד מהטוב הזה? בלחיצה כאן את איתנו!