פרק 45: כדור פינג פונג בגרון

תקציר: יוסקה וחנה בצימר. יוסקה מספר לחנה שלרבקי נכדתם אין סמינר. היא מתאימה למוסד של צילה המתאים לנערות בסיכון, אך צילה לא מוכנה לקבל אותה בגלל הקירבה המשפחתית. חנה מסכימה איתה, יוסקה לא. יוסקה שואל מהי התוכנית שלהם ליום זה.

התוכנית שלי הייתה לצאת עם יוסקה לאכול ארוחת צהריים במסעדה ואחר כך ללכת לשבת לזמן מה על חוף הים. אולי לבצע שיט רגוע לאורך נמל הרצליה, אם ירצה.

יחד עם זאת, לא שכחתי שיוסקה איננו חובב טבע, ובטח שלא את הבריזה המדהימה שמאפיינת את אזורי החוף. רק טופחת הרוח בקרקפתו המקריחה והוא נעשה עצבני כאילו נדרש לשלם מיסים.

אמנם הוא אמר לי שזוהי מתנת יום הנישואין השישים שלנו, ושבטיול הזה אני אקבע מה נעשה. ובכל זאת צריך להתחשב – הרי אינני רוצה שיסבול רק כדי שאיהנה אני.

"מה אתה אומר, יוסקה, היית רוצה ללכת לאכול ארוחת צהריים במסעדה, או שנכין משהו כאן?" שאלתי וסקרתי את השיש הפצפון שאי אפשר להכין עליו כלום מלבד מריחת מטבל על פרוסת לחם.

יוסקה התישב על אחד מכסאות העץ הלבנים. "הייתי שמח שנכין משהו ביחד, אבל האמת היא שאני מותש מכל הבישולים של החודשים האחרונים. את בטוחה שמסעדות פתוחות עכשיו?"

"פתוחות", אישרתי, "עם מספר מוגבל של סועדים במקום סגור. אפשר לשבת בחוץ, אבל אני מניחה שיהיה חם מאוד..."

"זה נכון. צריך לשבת בפנים". הוא הסכים איתי. "אז יוצאים?"

*

מסתבר שאנחנו לא היחידים שהחליטו לבקר היום במסעדת 'שמנת'. המסעדה מגודרת בגדר בריקים אפורה עדכנית, ושמשיות שחורות מתאמצות להעניק מעט צל לשולחנות הפזורים בחוץ בין עציצי נוי ננסיים שמזכירים לי תמונות של גן בוטני בהתפתחות.

מסתבר שאין מקום בפנים. אנו מוזמנים לשבת על הספסל ממול המסעדה ולהמתין שמישהו יסיים. ההערכה המשוערת היא שההמתנה לא תעלה על עשרים דקות.

אנחנו מתיישבים על הספסל הרותח כשהשמש יוקדת על ראשנו. מולנו בקו ישר מסתמן הים, שולח צעיפי כחולים הנעטפים זה בזה בעדנה.

לפני שיוסקה פוצח בסדרת תלונות על מזג האוויר, הנייד שלו מצלצל. הוא לא שואל אם לענות או לא, ונדמה שגם הוא מבין שהשיחה עשויה להיות לו למפלט מפני מחשבות שליליות.

הבעת פניו משתנה עם הישמע זהותו של המצלצל.

"זה ראש הישיבה של הבחור ההוא..." הוא לוחש לי לא מספיק בשקט. נראה שהוא מסתפק אם לקום כדי לשוחח בפרטיות, או להישאר לשבת מבלי להזיע.

הצורך בשיחה רגועה בלי שאעיר את הערותיי על כל משפט שהוא אומר, גובר על הקושי והוא קם וצועד אל עבר אחת השמשיות השחורות שחלקה מציץ עד מחוץ למתחם ומעניק ריבוע קטן של צל קרוב לגדר.

השיחה מתארכת ואני מרוצה מכך שיוסקה עסוק במשהו אחר, אחרת למרות רצונו הטוב, הוא לא היה מצליח שלא לשלוח עקיצה בגין הצלייה שאנו עוברים כעת.

לבסוף הוא חוזר, שעון על מקל הצ'רצ'יל. חיוך מרוצה מתנוסס על פניו הקמוטות. "הוא נחמד, הרב זלזניק", התרחב החיוך. הנייד נתחב בחזרה אל כיס חולצתו הבוהקת. "סיפרתי לו על הבחור שהתעטש עלי והוא לקח זאת בחומרה רבה. לא הייתי צריך להגיד לו שום דבר, הוא בעצמו אמר שהבחור ינזף ויוזהר. אי אפשר לדעת מי חולה ואף אחד לא רוצה להדביק מישהו בטעות. הוא היה אדיב מאוד, אמר שהוא דואג לי ורוצה לשמור איתי על קשר בימים הקרובים".

אז הרב זלזניק דואג. הפיקה שבגרוני עלתה וירדה כמו כדור פינג פונג. הפינג פונג לחץ לי על החזה. פום פום. גם הרב זלזניק חושש שאולי הבחור חולה.

יוסקה בחן את פניי בחוסר שביעות רצון. "למה את כל כך רצינית?"

"שום דבר", נאנחתי, "פרנויה של זקנות".

"את דווקא לא עושה רושם של אישה זקנה מדי. את צעירה ברוחך". הוא החמיא. שתקתי.

אנחנו מוזמנים להיכנס, מדדים אל עבר הגדר ונכנסים אל 'שמנת'. שטח המסעדה הפנימי חשוך במעט ומואר באור צהוב סימלי. 

השולחנות העגולים צבועים בגוון פחם כמו גם כסאות המתכת.

מלצר מגיש תפריט והולך כדי לא להפריע. עיניו של יוסקה ננעצו בשעון הקיר העגול שנתלה מעלינו. "את יודעת על מה אני חושב, חנהלה?"

"על מה?"

"אני לא רוצה להתקשר לאלקנה לדבר איתו על רבקי. אנחנו באמת לא יכולים לשלוט בכל דבר. אני מאמין שכל אחד מהילדים שלנו מפעיל שיקול דעת לפני מעשיו - גם יהושע ואלישבע, וגם צילה. זה נכון שיש אינטרסים אישיים שאינם תמיד מודעים, אבל הקורונה לימדה אותי להרפות. באמת שאפשר להסתדר בלעדינו".

"אל תגיד שאפשר להסתדר בלעדינו", מחיתי. "זה נשמע רע!"

"אני מזמין לימונדה", המשיך יוסקה. מתעלם מפרנויה של אישה זקנה.

לקבלת מערכת שעות של מכון הכושר קליק'ס ופרטים נוספים: k035700905@gmail.com